_i.jpg "מתוך")
משהו בסרט הילדים החדש "בייבי בוס" ריתק אותי מהשנייה הראשונה. בהתחלה חשבתי שאולי זה הולך להיות מעין "הקול בראש" של דרימוורקס: סרט שיעזור לילדים ולהורים שלהם להתמודד עם חוויה קשה, לפעמים אפילו טראומתית, בעזרת דימיון, הומור וצבעים עליזים. האמצעי לטיפול בנושא - שם מעבר דירה, כאן לידת אח קטן - הוא שאלת "מה אם" שהתסריט לוקח לאקסטרים. מה אם יש לנו אנשים קטנים בראש שעוזרים לנו לעבד חוויות? מה אם האח התינוק, הבוס החדש בבית, הוא באמת איש עסקים קשוח? רגע, מה? תסבירו עוד פעם, לא הבנתי.
ברגע שהבנתי ש"בייבי בוס" הוא סרט על תינוק שאשכרה יכול לדבר, ללכת ולקיים ישיבות, עברתי מסקרנות לבלבול. הרעיון הזה חצה את הגבול הדק שבין "מטאפורה מחוכמת" ל"מה לעזאזל קורה פה", וזה ריתק אותי. הייתי חייבת שמישהו יסביר לי מה הקטע. כאילו, מילא זה שהתינוק מדבר, אבל איך הוא יודע מה זה סושי? הוא יודע ללכת אבל לא להשתמש בשירותים? האם מי שכתב את הסיפור הזה בכלל יודע איך ילדים מגיעים לעולם? אני מתארת לעצמי שיש אנשים שמוצאים את הרעיון של תינוק זעיר עם לחיים שמנות כאיש עסקים בכיר מאוד חמוד או משעשע. בשבילי מדובר ברעיון שגובל בסרט אימה. גבר מבוגר, יהיר, ציני ומלא ביטחון כלוא בגוף קטן ומוגבל ובסיטואציה שהוא לא לחלוטין מסוגל לשלוט בה, נאלץ להעמיד פנים שהוא עדיין לא תפקודי - רק לי הסיטואציה הזו גורמת אי נוחות קשה?
אבל בעצם זה בכלל לא הסיפור של הבוס חסר השם (אלק בולדווין, ובעברית חיים זנאתי), אלא של טים, אחיו הגדול (מיילס בקשי ואיתי סולומון כילד, טובי מקגיוור וערן מור כמבוגר). הסיפור מתרחש בזמן לא ברור בעבר - שנות ה-60, כי אמא ואבא שרים ביטלס? אולי ה-80, בגלל כל המחוות לאינדיאנה ג'ונס? - ומסופר בדיעבד ע"י טים הבוגר. כבר בראשית הסיפור טים מבהיר שהוא היה ילד עם דימיון פורה, ואכן, יש לא מעט סצנות שבהם טים משחק במעמקי הים או בג'ונגל, הופך לנינג'ה או לפיראט, לפעמים סתם מפטפט עם השעון המעורר שלו. הנטייה לדימיונות היא הסתייגות מתבקשת מכל הרגעים הבלתי סבירים בעליל שעוד מצפים לנו, אבל גם המאפיין שמציל את טים מלהיות סתם ילד גנרי ומשעמם שבמקרה קרה לו משהו מוזר. כשהמציאות והחלומות בהקיץ מעורבבים לחלוטין, זה כמעט הגיוני שהאח הקטן שלך יגיע הביתה במונית ויכריז במהרה שהוא בעצם במשימה סודית מטעם תאגיד תינוקות תמוה בשמיים.
הבוס-תינוק הגיע דווקא לבית של טים כיוון שההורים שלו עובדים בחברה בשם "גורים בע"מ". מסתבר שתאגיד התינוקות מוטרד מהאפשרות שבני אדם יותר אוהבים כלבלבים מאשר תינוקות (וגם ציפורים, חתולים ובני זוג, אם מסתכלים היטב בדיאגרמה). הבוס נשלח לשטח כדי לטפל במוצר חדש ובעייתי של "גורים בע"מ": גור כלבים שהונדס גנטית כך שלא יתבגר לעולם. הרעיון הזה הוא בסיס לשורה של בדיחות אבסורדיות שמערבבות את עולם התינוקות והמבוגרים, הרבה בדיחות פלוצים וישבנים, קצת בדיחות מבוגרים חצי גסות וכמה סצנות שמצליחות, בטעות, לגעת ללב.
"בייבי בוס" הוא סרט חמוד מאוד, מצחיק, משונה וייחודי, אבל "הקול בראש" זה לא. הוא אולי יעזור לילדים שלכם להתמודד עם הקנאה באחים שלהם, או סתם יעביר להם אחר צהריים בנעימים, אבל זה לא חומר לקלאסיקה. לזכותו, יירשם שהוא לוקח את הבדיחה שבבסיסו מאוד מאוד רחוק. זה לא שקשה לנחש מה יקרה בכל שלב, אבל כן יש הרבה הפתעות ויציאות מטורללות. לרעתו, אציין שאותה קיצוניות היא שמרחיקה אותו מרגש אמיתי. מוזר לצפות מסיפור שמתחיל עם מוצצים שמשגרים אותך לשמיים ובקבוק שמשאיר אותך תינוק לנצח ללכת לכיוונים הגיוניים, אבל קל יותר לקבל את זה כשהסיפור הוא עדיין סוג של פרשנות ילדותית לאירועים אמיתיים. אבל ככל שהסיפור מתקדם, עדיף לחשוב שטים פשוט בורא הכל בליבו, כי גרסת המציאות של הרגעים האלה הרבה יותר עצובה ממה שהייתי מצפה מסרט כזה.
ברור שיש סוף טוב בסוף, אבל קשה קצת להתנער מהאופל הסמוי שהסרט מסתיר, כולל רעיונות מבעיתים כמו האפשרות שלהורים פשוט אין מספיק אהבה בשבילך וגם בשביל אחיך, או האפשרות שהבן הקטן של אמא ואבא הוא בעצם סוכן סמוי שלא מרגיש כלפיהם שום רגש. ובלי ספוילרים - זה רק קצה הקרחון.
תמונות קצרות
