בשנה האחרונה נכנס בי דיבוק של מלהק. אני צופה בסרטים ובמקום להתרכז בגיבורים פוזלת הצידה, אל השחקנים שמקיפים את הכוכב/ת הנוצצ/ת שבמרכזם, אלה שלא היה צריך למכור לבעלי האולפן בתור מי שיכניס להם בוכטות. מסתתרים שם דברים נפלאים - שלל ארצות מוצא וצבעי עור, פרצופים מעניינים והרבה פחות מניירות. אם הכוכב/ת לא מצדיקים בעיניי את המשכורת שלהם, אני עלולה לגשת למאגר השחקנים המבוזבזים שלי ולמצוא לו או לה מחליף ראוי יותר.
רשימת ה"מגיע להם יותר" שלי נעה בין שחקנים לגיטימיים ומוכרים שחייבים לפטר את הסוכן לבין כוכבים בפוטנציה שהפציצו בסרט או בסדרה אחת אבל איכשהו לא נחטפו מיד לחמישה-שישה פרויקטים חדשים. תעשיית הבידור היא מקום אכזר שיש בו יותר כישרון ממפיקים אמיצים, וברמה הכלכלית זה כנראה הגיוני לא להמר על שחקנים שמגיעים בלי הרבה באזז או בצבע ומידה "לא אידיאליים". אז לכבוד (עוד) סרט בכיכובו של אדי "אני לא משחק, אני צועק" רדמיין, הנה כמה אנשים שראויים כפליים לתפקיד ראשי מהבכיין הבינוני הזה.
קונסטנס וו
כשהסיטקום המשפחתי "חמוץ מתוק" יצא לדרך, היה נראה שהסיפור הוא סביב ילד אאוטסיידר שמקווה שבשכונה החדשה יהיה לו עם מי לדבר על ראפ וכדורסל, בזמן שקלישאת האמא האסייתית שלו מפנטזת על תלמיד מצטיין שמנגן בכינור. מהר מאוד התבהר לצופים שדווקא ההורים הם הדבר האמיתי, וגם הכותבים הדביקו את הפער והעבירו את הפוקוס אל האישה המושלמת שהיא קונסטנס וו.
אין שום סיבה להמשיך להעסיק שחקנית בינונית כמו אמיליה קלארק (שאפילו לא נראית כמו דאינריז כשהיא ללא הפאה הבלונדינית) ולהתעלם מהאישה שאם רק היו נותנים לה ביצי דרקון - היא הייתה שורפת את מעלה מלך כבר בעונה הראשונה. בעולם מתוקן, וו הייתה כבר נחטפת מזמן מהמסך הקטן לקומדיית אקשן עתירת תקציב - היא הרי גם מצחיקה וכיפית וגם באד-אס קרירה. בעולם הזה, היא עולה לכותרות בעיקר כדוברת נגד ההשטחה התרבותית והווייט-וואשינג שהוליווד מעוללת שוב ושוב למזרח הרחוק. תזכירו לי באמת מי האסייתית התורנית של הוליווד? אה כן, סקרלט ג'והנסון. אוף.
ג'ודי גריר
אפשר לעשות רשימה פי שש באורכה מזו שתוקדש לשחקניות דרג ב', אלה שאינן יפות או צעירות מספיק בשביל תפקידים למרוץ האוסקר אבל גם לא מבוגרות-סמכותיות מספיק בשביל תפקידים של נשים אמיתיות מההיסטוריה. ג'ודי גריר כולה בת 41 והיא מה זה סבבה, באמת. אבל מלהקים אותה שוב ושוב לתפקידים כמו "החברה המבאסת" או "אמא/אשתו לשעבר של מישהו".
ברור, לא כולם יכולים לקבל את התפקיד הראשי כל הזמן, אבל אצל גריר המצב כה חמור שהיא אשכרה קראה לאוטוביוגרפיה שלה "אני לא יודעת מאיפה אתם מכירים אותי". מקומות שאתם עלולים להכיר אותה מהם, אבל בקושי יש להם בהם תפקיד: "עולם היורה", "אנטמן", "בחזרה למחר", "פתאום 30", "27 שמלות" ועוד מלא. אם אתם רוצים לראות מה קורה כשאשכרה נותנים לה לעשות משהו, נסו את הקומדיה המצוירת "ארצ'ר", או את הפרקים בהשתתפותה ב"משפחה בהפרעה".
דניאל ברוהל
אוקיי, הבנו, גרמנים הם נאצים. אפשר להתקדם כבר ולתת לשחקן המדהים הזה תפקיד נורמלי? לא, מארוול, איש רשע עם מבטא כבד זה לא תפקיד נורמלי, אבל אם אפילו בתפקיד כזה הוא נותן הופעה מרגשת ומחרמנת - כנראה שהוא ממש טוב בעבודה שלו.
מייקל סטולברג
זה קצת רמאות להכליל את סטולברג ברשימה כזו בזמן שאפשר לתפוס אותו בערך בכל סרט שלישי, אבל איכשהו הוא מסרב להיכנס לאנשים לזיכרון. לא ברור אם הוא פשוט לא כריזמטי מספיק או שהוא שחקן כל כך טוב שהוא פשוט נעלם בתוך הדמויות שלו. בשנים האחרונות כנראה שראיתם אותו ב"יסמין הכחולה", "אימפריית הפשע", "סטיב ג'ובס", "טרמבו", "לינקולן", "הוגו" או בתפקיד הראשי ב"יהודי טוב" של האחים כהן. כרגע אפשר לתפוס אותו גם ב"המפגש" ו"ד"ר סטריינג'", לא שיש לי מושג באילו סצנות הוא אשכרה מופיע באחרון. אז למה בעצם אכפת לי? כי אני אולי לא מזהה אותו אבל ממשיכה להתאהב בו קצת בכל פעם מחדש, שבעיני זה בעצם הישג מרשים יותר מלכבוש את הצופה פעם אחת ובגדול.
סנטינו פונטנה
הוא לא יפיוף קלאסי אלא יותר כמו הבחור הזה שלמד איתך בבית ספר, שאמנם נראה חביב אבל תמיד מתבלבלים בינו לבין איזה מישהו אחר שלמד אתכם פיזיקה. למזלו, יש לו קול מעולה וזיץ ממזרי בעיניים, כך שברגע שנדבקתם - הלך עליכן. השם אולי לא מצלצל מוכר, אבל אם תעצמו את העיניים ותקשיבו טוב, ייתכן שתחטפו פלאשבקים פוסט טראומטיים לצפייה ה-560 עם הילד/אחיין/בייביסיטר ב"לשבור את הקרח". פונטנה מדבב ומזמר בלהיט של דיסני את דמותו של הנסיך הנס, וב"אקסית מטורפת" הוא רוקד, שר ומסבך את החיים בתור גרג, המחזר הספק-מניאק ספק-מקסים של הגיבורה. מוקדם יותר השנה הוא שיחק גם בסדרת הפשע הזניחה "Shades of Blue" לצד ג'ניפר לופז וב"אחיות" עם טינה פיי ואיימי פולר. הספק לא רע בשביל התחלה אבל עדיין מגיע לו יותר מזה, הרבה יותר מזה, ושיהיה עם הרבה שירים בבקשה.
ג'ני סלייט
זוכרים את מונה ליסה, האחות המעצבנת של ז'אן-ראלפיו מ"מחלקת גנים ונוף"? אז היא אחראית לסדרת סרטונים סופר מצחיקה (ומעט עצובה) ביוטיוב בשם "Marcel The Shell", מה שגרם לקברניטי הוליווד להיזכר מה עושים עם בחורה חמודה ומוכשרת שלא נראית כמו דוגמנית - נותנים לה לדבב. סלייט דיבבה השנה את גידג'ט המפונקת אך מגניבה בסתר ב"החיים הסודיים של חיות המחמד" וגם את בלוותר, סגנית ראש העיר של "זוטרופוליס".
לפני כן היא השמיעה קול בסדרות "סטאר נגד כוחות הרשע" ו-"Bob's burgers" ובשנה הבאה היא תהיה הארלי קווין ב"סרט לגו באטמן". היו לה גם תפקידים קטנים עד פצפונים בסדרות טלוויזיה שונות כמו "בנות", קדנציה באורך של פרק אחד בלבד בקאסט של SNL (שהסתיימה לאחר שהגברת אמרה "פאקינג" בשידור) ותפקיד ראשי בסרט אינדי די מדובר, "Obvious Child". למרות הכל והקול, אני מהמרת שסלייט נמצאת ממש צעד וחצי מהליגה של הגדולים, ושהיא תעשה את זה מהר יותר מהשם הבא ברשימה (נקווה שבזכות התפקיד הקרוב ב-"Gifted" ולא בזכות הזוגיות הטרייה עם הקו-סטאר כריס אוונס).
אנלי טיפטון + יאיא דה קוסטה
שתי המתמודדות היחידות שבאמת יצא מהן משהו ב"הטופ מודל הבאה" היו אלה שהעדיפו לפנות למשחק, אבל לכו תגדירו "משהו", כי הן גם לא בדיוק כוכבות על. אנלי טיפטון אוחזת בהצלחה בסטטוס "בחורה חמודה כזאת, ייצא ממנה משהו בסוף", וזה בדיוק מה שהיא עשתה גם ב"טיפש, מטורף, מאוהב", "נערות במצוקה", "לוסי", "מת עליה" ו"מה שקורה במיסיסיפי".
אבל אם טיפטון היא השכנה החמודה שבמקרה נעמדה מול מצלמה, דה קוסטה משדרת משהו הרבה יותר דרמטי ונחוש, ולא לגמרי ברור למה העולם טרם השתכנע שהיא צריכה לשלוט בו. השנה היא הופיעה ב"בלשים בע"מ" ובעוד כמה סדרות אמריקאיות על כוחות הצלה שאיש לא שמע עליהן באזורנו, וקודם לכן היא הציצה גם ב"בטי המכוערת", "טרון: המורשת" ו"הילדים בסדר". בחלומותיי, שתיהן מתאחדות לסרט גיבורות על משותף שיופיע לדונלד טראמפ בסיוטים.
קיראן קאלקין
מכירים את זה שהעולם מתעלף מהאח הלא נכון? אז תכירו את הגרסה הגברית לאליזבת אולסן. האח הקטן של מקולי הופיע גם הוא ב"שכחו אותי בבית" הראשון והשני, ואחר כך בשני סרטי "אבי הכלה". מאז הוא כבר הספיק להוכיח שהוא אשכרה יודע לשחק ב"איגבי", "חייהם הפרועים של נערי המקהלה" ו"מרגרט", קיבל לידיו את הדמות הכי טובה ב"סקוט פילגרים נגד העולם" ולאחרונה אף הפציע בסדרה "פארגו" ובסרטו האחרון של טוד סולונדז, "ווינר דוג".
ברוק אליוט
אני מודה, קומדיית בתי המשפט "גדולה מהחיים" ("Drop Dead Diva") היא לגמרי טראש ואני כנראה צריכה להתבייש בעובדה שצפיתי ב-6 עונות - 78 פרקים, כן? - של הקשקוש המופרך הזה. רק מה, חצי עונה אל תוך העסק כבר לא נותרה בי שום בושה - רק רציתי לראות עוד ועוד מברוק אליוט, פצצת כריזמה מופלאה שגורמת אפילו לסדרה עם פרמיס מגוחך כמו "דוגמנית שטחית מתה ונשמתה מתגלגלת לגופה של עורכת דין שמנה וביישנית" להיות כיף ענק, ולפעמים אפילו, גוועלד, לרגש. אז הנה, הסדרה נגמרה זה מכבר, לאילו פרויקטים נפלאים היא המשיכה משם? לשום מקום מעניין במיוחד, כי העולם נורא ולמליסה מקארתי כבר יש קריירה, אז מי לעזאזל צריך עוד שחקנית ברונטית ומלאה.
