תארו לעצמכם שדניאל רדקליף היה מגלם כל תפקיד של בריטי בין הגילאים 19 ל-35. סטיבן הוקינג הצעיר? סבבה. ג'ון לנון? מעולה. אוסקר וויילד? למה לא. עכשיו תחליפו בריטי בהודי וקבלו במחיאות כפיים את דב פאטל.
רק לפני כחצי שנה הפציע פאטל על מסכינו בתור המתמטיקאי סריניוואסה רמנוג'אן ב"האיש שידע אינסוף", והנה הוא חוזר עם ביוגרפיה גדולה ויוקרתית יותר – "סארו - הדרך הביתה", הפעם כסארו ברירלי, יליד הודו שגדל בטסמניה ובסביבות גיל 30 יצא לחפש את המשפחה שאבדה לו. לפאטל בן ה-26, שהתפרסם ב"נער החידות ממומביי", יש פנים ארוכות, מבנה גוף רזה ואף צר. רמנוג'אן וברירלי ניחנו שניהם בפרצוף עגול ובאף עגול ורחב. כשתמונותיו של סארו האמיתי מופיעות על המסך, ההבדל בינו לבן דמותו שבסרט כמעט מגוחכים. וזה לא שפאטל הוא השחקן ההודי היחיד שהמערב ידע מאז בן קינגסלי - קאל פן ועזיז אנסרי דומים יותר לברירלי וגם לרמנוג'אן, אבל מי יהמר על ההוא מ"הרולד וקומאר" או על המצחיקול מ"מחלקת גנים ונוף" בסרט דרמה שמכוון אל עונת הפרסים?
זה השבוע השני ברצף שאני פותחת ביקורת בקיטורי ליהוק, כי הוליווד מתעקשת להמשיך ללהק כוכבים שלא עומדים בדרישה הכי בסיסית של התפקיד ועוד מעיזים לספק הופעה בינונית ומטה. אבל יותר משהייתי רוצה לראות את עזיז אנסרי בתפקיד שכל כך תפור עליו (צעיר עירוני אכול רגשות אשם על חייו הפריווילגיים), הייתי רוצה ש"סארו - הדרך הביתה" יהיה סרט מהסוג שילהק את עזיז אנסרי לתפקיד הראשי. כלומר - יותר מתוחכם ומורכב, יותר יצירתי, פחות רגשני. "סארו" הוא סרט חינני ולרגעים מעניין, יש גם שיגידו חשוב, אבל הוא רחוק מלממש את מלוא הפוטנציאל שלו ונופל בקלות למלכודות הכי צפויות.
כאמור, הסרט מגולל את סיפורו האמיתי של סארו ברירלי, שנולד למשפחה ענייה בהודו. בראשית הסרט סארו, רק בן 5, לא מהסס לצאת עם אחיו הגדול להרפתקאות מסוכנות כדי להביא עוד קצת כסף ואוכל הביתה, לאמו ולאחותו הקטנה. באחת מאותן הרפתקאות סארו הולך לאיבוד ומגיע למחוז בו התושבים מדברים שפה שאיננו מכיר, ואיש לא מזהה את שם המקום ממנו הגיע. הוא הופך לחסר בית, מתגלגל לבית יתומים מטונף, ולבסוף מאומץ על ידי זוג אמיד מהאי האוסטרלי טסמניה (ניקול קידמן ודיוויד ווינהאם). הוא מסתגל במהרה לחיים בבית עם טלוויזיה, מלחיות משוכללות והרבה חום ותשומת לב.
שנים אחר כך, סארו הוא צעיר מלא פוטנציאל שמוכן לטרוף את העולם. בקורס בינלאומי למלונאות במלבורן הוא פוגש בלוסי (רוני מארה), שהופכת לבת זוגו, אבל גם בהודים שמעוררים בו את זיכרונות הילדות שהצליח להדחיק היטב. החברים החדשים מציעים לו להיעזר ב-Google Earth - אז שירות חדש ומהפכני - כדי לאתר את ביתו האבוד. בהתחלה הוא פוסל את הרעיון על הסף, אך עם הזמן הוא מתרחק מכל אוהביו ומסתגר בבית עם הלפטופ, רדוף על ידי רגשות אשם ושאלות זהות. הבמאי גארת' דייויס והתסריטאי לוק דייויס (אין קשר משפחתי) בוחרים לספר את הסיפור בצורה כרונולוגית, מההתחלה לסוף, אבל עם דילוג גדול באמצע, כך ש"סארו" הוא בעצם שני סרטים שהקשר ביניהם רופף. אין בסרט סצנות של הסתגלות כך שהטרנספורמציה של הגיבור מילד שמתקשה להגות את המילה "מלח" למבוגר שלא יודע מילה בהינדית כמעט מיידית.
החלק הראשון, זה שמתרחש בהודו, אחיד יותר מבחינה אמנותית וגם יותר מעניין. סיפור ילדות קורע לב, מצולם לעילא ומלווה במוזיקה מודגשת, שברגעים מוצלחים במיוחד משתלבת עם רעשי הרכבות וסכנות הרחוב. גם החלק השני מצולם יפה, אבל נקי וסטרילי יותר, כמו פרסומת לחברת תעופה. קשה לומר שהסרט נראה או נשמע כמו דרמה ריאליסטית יבשה, אבל הוא מתעקש לספר את הדברים בצורה סטנדרטית מאוד. זה לא שאין כאן יצירתיות בכלל, אבל רק ניצוצות קטנים שלה. קחו לדוגמה את הסצנות שבהן נראה הגיבור משוטט בטסמניה במקביל לנדידת מחשבותיו אל המולדת האבודה. העריכה יוצרת הקבלה בין סארו המבוגר והילד, ואפילו מפגישה בין השניים ובין סארו לאחיו הגדול והאהוב, אבל הרעיון היפה הזה נותר רק רמז ולא מתפתח לכיוון חולמני-סורליאסטי מהסוג שתואם בדיוק את הווית הגיבור בשלב זה של הסיפור.
בסצנה אחרת כבר נראה שהיוצרים פשוט לא מבינים מה יש להם ביד, כשהם יוצרים מצבים עם פוטנציאל נפיץ ופשוט זורקים אותם מהחלון. סארו ולוסי רבים במסיבה, כשברקע מתנגן "Blind" של הרקולס אנד לאב אפייר, שמילותיו כמו נכתבו בשביל הסרט הזה, אבל הסרט מעדיף לקטוע אותו באופן צורם למדי לטובת קטע גנרי במיוחד מהפסקול המקורי. באותו אופן, השימוש בגוגל ארת' מספק כמה רגעים מיוחדים, אבל מסתיים בצורה פשוטה מדי, כמעט אנטי קליימקס. גם הקשרים בין סארו לדמויות אחרות, כמו בת זוגו ואחיו המאומץ שמזלו שפר עליו פחות, נותרים חלקיים ולא מספקים. הקשר המשמעותי היחיד של סארו הוא עם אמו המאמצת - מה שמעניק לניקול קידמן את הופעתה הטובה ביותר מזה מי-זוכר-כמה-זמן.
למרות כל אלה, דייויס הבמאי יכול להתגאות בסרט הביכורים שלו. הוא נמנע בהצלחה מהרבה קלישאות כמעט מתבקשות והקלישאות שכן יש בסרט לא מונעות ממנו לרגש; ההופעות כאן הן לא חומר לפרסים, אבל אף שחקן לא עושה בושות; הצילום, כאמור, נהדר, עם הרבה צילומי נוף מרהיבים. מי שאוהבים את הקולנוע שלהם אסתטי, אמוציונלי וקל להבנה ימצאו כאן את מבוקשם. מומלץ שיתארגנו מראש על ממחטה.
התחזית לאוסקר: משעמם
חדשות מרעישות ומרגשות (נגיד) - ג'ימי קימל ינחה השנה את טקס האוסקר. הטקס יתקיים בסוף פברואר הקרוב בפעם ה-89. המפיקים הבטיחו זה מכבר טקס קצר מהרגיל. כל הגורמים האלה יחד מעלים את החשד שבאוסקר פשוט הפסיקו לנסות, ושהטקס השנה הולך להיות סתמי ומשעמם במיוחד.
נכון, ג'ימי קימל אהוב על הרבה אנשים ומגיש את הלייט נייט על שמו כבר בערך אלף שנה. מצד שני, בנוף עתיר האמוציות והגימיקים של תוכניות האירוח, ג'ימי קימל הוא איש שכולו ביטחון, יציבות ושגרה. גרסת מנחה הטלוויזיה של נוח נאמן, מהנדס המזון החמוד אבל סחי מ"שירת הסירנה". למפיקי האוסקר כנראה אין כוח לרדוף השנה אחרי תשומת לב - כבר שנתיים שהאינטרנט מנדנד להם שרשימת המועמדים גזענית ושמרנית אז הם הביאו את כריס רוק שיירד עליהם בטירוף תוך כדי שהוא מזמין את כל שחורי הוליווד להגיש פרסים. בשנה הבאה יש להם הפקת 90 שנה חגיגית וגרנדיוזית לארגן. אז הם לקחו הפסקה - גבר לבן, מבוגר אבל לא פנסיונר, מצחיק אבל לא בצורה חתרנית או פרועה, טיפוס מרצה שהאוכלוסייה היחידה שעלולה להיפגע ממנו הוא ילדים שאמא ואבא אכלו להם את הממתקים בהאלווין. נתקתק כמה פרסים ונעוף הביתה.
כך זה נראה באמי:
יש איזה אלף אנשים בהוליווד שמעניין יותר להעמיד מול מיקרופון לערב שלם. אם כבר מנחי לייט נייט, למה לא סת' מאיירס או ג'יימס קורדן (בחלומות שלי - לצידה של אנה קנדריק, הקולגה מ"אל תוך היער")? אולי לגנוב לגלובוס הזהב את איימי פולר ו/או טינה פיי? אולי ניל פטריק האריס 2 - הנקמה? מליסה מקארתי? מה עם סמואל ל. ג'קסון, שכנראה אין איש באמריקה (לא כולל ה-KKK ועוזריהם) שלא אוהב? ואולי בכלל עזיז אנסרי, בהמשך לשיחתנו מעלה?
מצד שני, בואו נודה לכל המעורבים שהעדיפו את ג'ימי קימל על פני גרסת הביזארו שלו - ג'ימי "הבאזזפיד האנושי" פאלון. במקרה כזה עוד היינו יכולים לסבול ערב שלם של משחקי חברה היתוליים ו"זוכרים שאהבנו את הדבר הזה בניינטיז? אז הנה הוא שוב רק ישן ומביך".
תמונות קצרות
