המצב בבתי הקולנוע היה כל כך עגום בשבועות האחרונים, שבתי הקולנוע קראו לי בשבוע החולף לצפות בסרטים בעשרה שקלים ובקושי גירדתי סרט אחד שרציתי. כה עגום, ש"טרולים" הבינוני יכול להיחשב מצטיין ו"השכנים של ג'ונס" העוד יותר בינוני אפילו לא קרוב להיות האופציה הכי גרועה. והנה, הגיע סוף השבוע הראשון של נובמבר להציל את המצב, עם ארבעה סרטים שאת כולם חיבבתי עד אהבתי - סטרייק נדיר אפילו בתקופות פוריות יותר של השנה (או ביום ממוצע בפסטיבל קולנוע). ועדיין, אף אחד מהם לא התקרב לשלמות, והעובדה שכולם מקבלים אצלי ציון גבוה לא אומר שהם יתאימו לכל אחד.
נתחיל עם הנציג המקומי, "אבינו". בעצם, בואו נתחיל בסרטו הקודם של הבמאי מני יעיש, "המשגיחים", שעורר לא מעט תשומת לב בשעתו, בזכות החיבור המפתיע בין שאלות של דת ואמונה לבין אקשן ומכות עם ריח של חו"ל. "אבינו" עושה בערך אותו הדבר רק יותר גדול, יותר יפה, יותר מסעיר, יותר כיף, יותר חכם ובזכות השחקן בתפקיד הראשי, מוריס כהן - גם יותר מרגש. כהן סוחב את הסרט על כתפיו באותה עדינות ועוצמה שבהן הוא הודף מאליו בליינים שיכורים בתור עובדיה, מאבטח במועדון עם לב זהב ואגרופיי ברזל. הגברתן מושך את עינו של עבריין הצמרת רוזנטל (אלון דהן), שמציע לו משרה רווחית במיוחד כגובה חובות. עובדיה לא מתחבר לאלימות ולא נמשך לעולם הפשע, אבל כן זקוק למזומנים כדי לממן טיפולי פוריות ולהביא סוף סוף ילד לעולם עם אשתו רחל (רותם זיסמן כהן, בת זוגו של כהן גם בחיים האמיתיים).
ככל שחלומם של השניים מתקרב להתגשמות, עובדיה מתרחק מדמות האב שהיה רוצה להיות. הוא בוגד בעקרונותיו המוסריים, מחפף בעבודה ומתרחק מהקולגות, הופך לחרד ומבוהל ונשאב יותר ויותר עמוק אל תוך קבוצה שהוא לא רוצה שום קשר איתה. הצופים מזדהים עם הדרמה אבל גם נהנים מהדרך - הכובד שיוצר השילוב של מוסר דתי, אלימות אכזרית וזוגיות במשבר מתאזן בזכות דמויות העבריינים הקלילות, המצחיקות ולרגעים ממש מטופשות.
גם הבימוי היצירתי והאנרגטי של יעיש מרומם את הסיפור הסטנדרטי לשמיים, כשם המועדון שבמרכז העלילה. יש הרבה מה להעריך בסרט הזה, מבפנים ובעיקר מבחוץ, אבל לקראת הסוף משהו משתבש. ההבטחות של יעיש מצוינות, אבל לא פעם ולא פעמיים הוא מתקשה לקיים, למשל עם דמויותיהן המסקרנות וזהו של רותם זיסמן כהן או יאנה יוסף, או בסיפור העלילה עצמו, שלא קיבל סוף ראוי ושולח גם את הצופים הנלהבים ביותר הביתה עם יותר מדי שאלות.
"הסרבן": כשהאתוס הישראלי וחייל אמריקאי מצפוני נפגשים
גם "הסרבן", סרטו הראשון של מל גיבסון מזה עשור, מפגיש דת ואלימות ומציג אדם שוחר שלום שנקלע לסביבה רווית אלימות. זהו עיבוד לסיפור גבורה אמיתי ובלתי ייאמן ממלחמת העולם השנייה: סרבן המצפון דזמונד דוס (אנדרו גארפילד עם מבטא מוזר) נדר לא לגעת בנשק, אך למרות זאת התעקש ולבסוף נשלח לשדה הקרב, כחובש קרבי. בישראל נוסף מימד קומי נוסף לשמו של דוס, שהוא כה אדוק באמנותו עד שהוא מוסיף חטא על פשע ודורש ממפקדיו, נוסף לפטור מנשק, גם יום מנוחה שבועי. חציו הראשון של הסרט מוקדש להצגת הדמות הבלתי שגרתית הזו: הרקע המשפחתי הקשה, הקשר הרומנטי שהוא מפתח עם אחות חמודה (תרזה פאלמר), ההחלטה להתגייס והניסיון להשתלב בצבא שלא ממש יודע איך לעכל אותו. החצי השני הוא סרט מלחמה הארדקוריסטי ברמה שכמעט לא ייאמן, שתופיע אחרי חציו הראשון והדי קיטשי (כלומר, אלא אם כן כבר ראיתם סרט של גיבסון ואתם זוכרים איך בערך זה הולך).
גם כשדוס הוכה, הושפל או נזרק לכלא, נותרה שם הנימה המלודרמתית המתקתקה. האזהרות המתמשכות של אבי משפחת דוס, גיבור מלחמה בעצמו, כמו גם רמזים אגביים לזוועות המלחמה הנוכחית, לא מחלחלות לתודעת בנו או הצופים. לא באמת. עם הגעת הכוחות להר היפני ששמו זהה לשם הסרט במקור ("Hacksaw Ridge", רכס המסור) הסרט משתנה כאילו הפך לנגטיב של חלקו הראשון - במקום גן עדן פגום, צבוע בצבעים חמים ובאור רך ורומנטי, אנחנו מקבלים גיהינום קר ואינטנסיבי עם נגיעות של אנושיות וטוב לב. אין ספק שהחלק השני הוא המוצלח והמעניין יותר - נראה אתכם לא נשאבים פנימה כשגיבסון מתקיף את המערכות הסנסוריות שלכם בכל הכוח, מנקב ומחורר אנשים על ימין ועל שמאל ומרפד את האדמה באיברים פנימיים ופיסות בשר אנושי. הדיאלוגים לא נעשים נדושים פחות, אבל כל השאר מקצין בכזאת חדות שקשה לשים לב. יש לציין לטובה גם את ההופעות מחממות הלב של המשתתפים ובמיוחד וינס ווהן, מהאנשים השנואים עליי בהוליווד שהתגלה לפתע כחמד של בחור.
הגועל נפש האיום הזה עלול לגרום לכם לחשוב, כפי שמתעקש להכריז על עצמו כל במאי שנחשד בהתענגות יתר על סבלם של גיבוריו החיילים, שמדובר בסרט אנטי מלחמתי שנועד להציג אותה כרוע האולטימטיבי. זה לא ממש ככה. אותו סרבן אולי לא מעוניין להיכנע ליצר האלים שבתוכו, אבל גם מכריז שוב ושוב שלעולם לא יסלח לעצמו אם לא יגיע אל שדה הקרב. דוס הוא התגלמות האתוס הישראלי על החייל הנאור וטהור הנפש, שרץ אל הקרב למען אחרים ובלי שמץ של רוע או אכזריות. קלישאת ה"יורים ובוכים" האהובה, מינוס הירי. רק שדוס איננו רב"ט בצנחנים אלא ישו המודרני, מוקף מכל עבר באיקונה נוצרית, נושם אלוהות ונושף החוצה קדושה. זה הסרט הנוצרי ביותר שעלה כאן מאז "בן חור", ויש לתהות האם העובדה הזו, לצד זהות הבמאי והשערוריות שהרחיקו אותו מאור הזרקורים בשנים האחרונות, תרחיק את הקהל הישראלי ממנו. זה יהיה די חבל אם כן.
"אמריקן האני": צילומים מרהיבים, שירי היפ-הופ ממכרים וגיבורה מושלמת באי-שלמותה
אז היה לנו סרט מכות עם סוף בעייתי, סרט מלחמה שקצת עושה להקיא, ועכשיו סרט ארוך מאוד שאנשים שקשה להם עם ניואנסים יאמרו שאין לו פואנטה. מי הכי מאתגר? "אמריקן האני", החדש של אנדרה ארנולד ("מחוץ למים", "אנקת גבהים"), שמקודם כסרט מסע כיפי ומרגש על צעירה שנודדת ברחבי ארה"ב ומתאהבת באחד משותפיה לדרך. הוא אכן כל זה, אבל הרבה יותר.
סטאר (סשה ליין האלמונית והנהדרת) כלואה בחיי עוני כמעין אמא בפועל של שני ילדים חצי נטושים, כאשר לעיר מגיע ואן עמוס בילדים אסופים שחיים במסיבה מתמשכת. הצעירים הפרועים הללו מתפרנסים כמוכרי מגזינים מדלת לדלת, מלכתם היא קריסטל (ריילי קיאו) וסגנה הוא ג'ייק (שיה לה באף), שעושה עיניים לסטאר עד שהיא מסכימה לעזוב הכל ולהצטרף לחבורה. היא פוגשת חברים חדשים ואקסצנטריים, מפתחת רומן לוהט עם הקראש החדש שלה, מרוויחה קצת כסף בעצמה ורואה מקומות חדשים. אבל סטאר, כיאה לילדה שידעה כל חייה רק הזנחה, לא באמת מסוגלת להיות צעירה ככל הצעירות. היא לא יכולה להיות שייכת באמת לשום דבר ולאף אחד, גם לא לשום הגדרה של ממש. היא לא האישה הכנועה והמאוהבת עד כלות שג'ייק רוצה שתהיה, לא העובדת המסורה שקריסטל צריכה, לא הצעירה הסקסית והחצופה שהגברים שפוגשים אותה רוצים לזיין, ואפילו עבורנו הצופים היא מסרבת להיות הקדושה המעונה שתמיד מנסה לעשות את הדבר הנכון.
כל מה שצריך לדעת על הסרט כמו מתנקז לרגש שבו אחד הנערים מקבל עוגת יום הולדת, ורגע אחרי הטקס והשיר והצילום בסמארטפון היא מושלכת לרצפה ונעזבת בלי שאיש טעם ממנה. כולם מדברים ושרים על כסף וחיים מלאי סוואג של גנגסטרים, אבל הם מאוהבים בתדמית, בחלום אמריקאי מסוג מסוים וחדש, ולא באפשרות באמת לממש אותו. זה סרט מסע והתבגרות שנוסע במעגלים ללא מוצא, כאשר גם סטאר מבינה לאט לאט שאולי הגורל החדש גרוע כמו קודמו, אבל בצורה אחרת. מקורבן לטעויות של אחרים הגיבורה הופכת למי שסובלת מהטעויות של עצמה. אולי זה עדיף. אבל אם כבר לכאוב, שיהיה עם צילום כה מרהיב, משחק ללא רבב ומוזיקה כיפית (מריהאנה דרך מאזי סטאר וספרינגסטין ועד לשיר היפ-הופ שלא שמעתם מעולם ולא יצאו לכם מהראש). אבל אם אתם באמת רוצים לראות תהליך של עלייה מין הביבים וניצחון כנגד כל הסיכויים, אתם כנראה תחבבו יותר את "טרולים".