"האלווין" הוא הסרט האחד-עשר בסדרת הסרטים המצליחה שנפתחה עם "ליל המסכות" (1978), בבימויו של ג'ון קרפנטר. לכאורה מדובר בסיקוול נוסף מיני רבים (ולא בדיוק טובים) בפרנצ'ייז שמתפרש על פני 40 שנה, ושהצליח כנראה לעייף גם את המעריצים המושבעים של הרוצח במסכה הלבנה וסכין המטבח המדממת.
אבל "האלווין" (2018) הוא לא באמת סתם עוד המשכון בסדרת סרטים שמסרבת להיעלם מהמסך. לפחות כך הוא שווק מהרגע הראשון שנודע עליו, ובמהלך יחצ"ני מתוחכם, "האלווין" סומן כסיקוול שונה מכל השאר בכמה היבטים. ראשית, הוא מתעלם לחלוטין מכל המשכון שיצא אחרי הסרט הראשון בסדרה ולמעשה מבקש להיות המשך ישיר שלו. נוסף לכך דווח שלמרות שקרפנטר לא יהיה מעורב בכתיבה או בבימוי הסרט, התסריט עבר את אישורו. והכי חשוב: "האלווין" הוצג כדו-קרב האולטימטיבי והאחרון בהחלט בין הנרדפת לרודף שטורד את מנוחתה מאז פגשה בו לראשונה לפני 40 שנה.
כל זה עזר לבסס את "האלווין" כסיקוול שלא כדאי לפספס ולפי מכירות הכרטיסים בארה"ב, נראה שזה גם עבד להם. הנתונים הקופתיים מהסופ"ש הראשון שלו בארה"ב הופכים את "האלווין" לסרט המצליח ביותר בסדרה ולסרט האמריקאי השני (אחרי "ונום") עם הפתיחה הכי מוצלחת בחודש אוקטובר. הציפייה גדולה, ההבטחות ענקיות והצופים אכן נהרו לקופות, אבל השאלה היא האם "האלווין" הוא באמת הסיקוול הראוי להמשיך את המורשת של אחד מסרטי האימה הכי קאנוניים בז'אנר? האם כל הבילד-אפ היה שווה את זה? אז התשובה היא כן, באופן יחסי. "האלווין" הוא לחלוטין המשכון ראוי שעושה כבוד להיסטוריה שלו, אם כי ההסתמכות של הסרט על נוסטלגיה בולטת ונותנת תחושת דז'ה וו חזקה מדי. למרות זאת, הוא סלאשר אפקטיבי ומעודכן לשנת 2018 ולהוליווד שאחרי מחאת metoo#, מה שהופך אותו לסרט אימה רלוונטי מתמיד.
כאמור, העלילה מתרחשת 40 שנה לאחר האירועים בסרט הראשון, בו הרוצח מייקל מאיירס, מצויד במסכה לבנה מקריפה וסכין מטבח, יצא למסע הרג של בייביסיטריות מתבגרות. כעת לורי סטרוד (ג'יימי לי קרטיס), הנערה היחידה שהתעמתה מול מאיירס ושרדה, כבר לא נערה. היא למעשה סבתא שסובלת מפוסט טראומה בעקבות מה שקרה, ומבלה את רוב זמנה בבית/מבצר אותו בנתה במיוחד לכבוד שובו הבלתי נמנע של הרוצח במסכה. ואכן הוא שב - מאיירס מצליח להימלט מהמוסד בו היה מאושפז 40 שנה, בדיוק בזמן לחגיגות ההאלווין השנתיות. מאיירס נחוש בדעתו להמשיך במסע ההרג ולסיים את העבודה שכשל בה בסרט הראשון - לרצוח את לורי ואת בני משפחתה. מעריצי הסדרה ודאי ישמחו לדעת שקרטיס היא לא היחידה ששבה לתפקידה המקורי, גם ניק קאסל, שגילם את מייקל מאיירס מבעד למסכה ב-78' שב לתפקיד אורח. אמנם ברוב הסרט ג'יימס ג'וד קורטני מגלם אותו, אך קאסל מופיע לרגע אחד ומספק גם את סאונד הנשימות של מאיירס.
אחד הדברים הבולטים בסרט הם הרפרנסים הרבים לסרט הראשון ששזורים לכל אורכו ומיועדים למעריצים שמצפים לקצת נוסטלגיה לשנת 1978. חלקם בולטים יותר ואחרים פחות, אך המודעות העצמית לגמרי שם וזה בהחלט הופך את החוויה למהנה במיוחד למעריצי הסדרה. אבל יש גם כמה טוויסטים קטנים, שכמובן לא אציין כאן כדי להימנע מספוילרים, אשר משחקים עם הידע המוקדם של המעריצים.
אולי זאת אחת הסיבות ש"האלווין" למעשה מריח קצת כמו סלאשר מהניינטיז, סטייל "צעקה", שמלא בהומור עצמי ומודעות לז'אנר שהוא פועל בו - וזו כמובן מחמאה. במובן הזה, ל"האלווין" יש פוטנציאל להיות הקאמבק הגדול של הסלאשר, שמאז הניינטיז דעך וקצת גרם לנו להתגעגע לאותם רוצחים אימתניים במסכה שאיכשהו תמיד מצליחים להשיג את קורבנותיהם בהליכה. "מז"ל טוב" מהשנה שעברה היה הסנונית הראשונה ו"האלווין", לאור הצלחתו הרבה, אולי יזכיר להוליווד שהסלאשרים עוד חיים ובועטים.
הצלקות עדיין טריות
למרות שתחושת הנוסטלגיה היא בהחלט נקודת חוזקה של הסרט, היא גם במידה רבה עקב האכילס שלו. הסרט מסתמך קצת יותר מדי על העבר שלו ובסרטי אימה, הקהל מעדיף להיכנס לטריטוריה לא מוכרת ובלתי צפויה, שכן זה אלמנט הכרחי לאפקט הפחד. אף אחד לא רוצה להרגיש שהוא צופה בסרט אימה בו הכל די צפוי מההתחלה. מה שגורם לתהות, האם בכלל ישנה סיבה מוצדקת לסיקוול נוסף, אחרי 40 שנה?
מה שהופך את "האלווין" לסרט ייחודי בז'אנר האימה, הוא שמדובר בסרט שמתעסק במידה רבה בפוסט טראומה. בסרטי אימה אנחנו רגילים לראות סקרים קווינס ופיינל גירלז ששורדות כנגד כל הסיכויים, אבל מתי אנחנו זוכים לראות מה קרה לגיבורה אחרי ששרדה? וזה למעשה מה ש"האלווין" מציע לנו כאן; אנחנו פוגשים בלורי סטרוד 40 שנה אחרי ששרדה את המפגש עם מייקל מאיירס ומתוודעים לראשונה להשלכות עמן השורדת האחרונה נאלצה להתמודד כתוצאה מהאירועים שחוותה. אנחנו מגלים שלורי לא לגמרי התאוששה ממה שקרה ושהצלקות מהרוצח האכזרי ששיסף את גרונותיהם של חבריה - עדיין טריות.
נחשף בתחילת הסרט שלורי העבירה את הפוסט טראומה שלה לבת שלה, שנאלצה ללמוד הגנה עצמית ושימוש בכלי נשק מגיל צעיר. מסיבה זו היא נלקחה ממנה בגיל 12 על ידי שירותי הרווחה ולכן היא מנהלת היום מערכת יחסים רעועה עם בתה ונכדתה. "האלווין" מציב במרכזו שלושה דורות של נשים: לורי, בתה קארן (ג'ודי גריר) ונכדתה אליסון (אנדי מטיצ'אק), כאשר הדמות המרכזית היא אישה בת 50 פלוס, והבאד אס הכי גדולה מכולן. וזה בדיוק מה שהופך את הסרט לרלוונטי ביותר לשנת 2018; בשונה מסרטים הוליוודיים רבים שכמעט ולא נותנים לאישה בשנות ה-50 לחייה לככב בסרט ובטח שלא להיות דמות חזקה ודומיננטית - ב"האלווין", השנים שנוספו ללורי עשו לה רק טוב. לורי גרסת 2.0 שעברה מהפך שמזכיר את שרה קונור מ"שליחות קטלנית", היא גיבורה לוחמנית אך פגיעה, רגישה אך חזקה כברזל. היא שוברת מוסכמות על נשים שנפגעו ומשנה את יחסי הכוחות בין הרודף לנרדפת. וזאת דמות נשית שיותר מראויה לככב על המסך הגדול בעידן שאחרי metoo#.
וכאן שוב נכנסים לתמונה הנתונים המרשימים של "האלווין" בסוף השבוע הראשון להקרנתו, שנראים מרשימים אף יותר בהתחשב בכך שהם חסרי תקדים לסרט בכיכובה של אישה מעל גיל 55. "האלווין" מוכיח שהוליווד והעולם כולו לחלוטין מוכנים לסרטים כאלה ולדמויות כמו לורי. וזה מהלך ראוי להערכה שבתקווה יוביל לשינויים נוספים ביחס לנשים בהוליווד.
והתסריט הוא לא הדבר היחיד שעבר עדכון לשנת 2018, אלא גם הפסקול: ג'ון קרפנטר חזר לעמדת ההלחנה יחד עם בנו קודי וזה תענוג לאוזניים. קרפנטר היה אחראי על הפסקול המקורי ועל מנגינת הפסנתר הבלתי נשכחת שהפכה לאחד מסימני ההיכר של הסרט. נעימת הנושא המוכר עוד שם, אך היא עברה שדרוגים שונים, בין השאר תוספת של סינתיסייזרים וגיטרות חשמליות, והם מעניקים לסרט סאונד עכשווי ומעודכן אבל במקביל גם מוכר ונוסטלגי. גם במאי הסרט דיוויד גורדון גרין ("פיינאפל אקספרס") ידע שהאלווין של 2018 לא יכול להיות אותו ההאלווין של 1978. מאז עברנו סרטי "המסור" למיניהם, כמה עונות של "המתים המהלכים" ועוד ועוד. כלומר, הקהל רוצה לראות דם. בסרט המקורי אין כמעט קטעי גוֹר וזה שינוי בולט בסרט הנוכחי, שהוא אלים יותר וגורי יותר מקודמו.
"האלווין" לא יכול להיות סרט אימה פורץ דרך כמו ש"ליל המסכות" היה בשנת 1978 פשוט מאוד כי זה נעשה כבר. ולאור תחושות הנוסטלגיה עליהן מבוסס הסרט, קשה להגיד שהוא סרט אימה חדשני. מה שכן אפשר להגיד עליו זה שהוא סיקוול מכובד לסרט אימה קאנוני וזה כבר הרבה. מעבר לכך, דמותה של לורי בגילומה של ג'יימי לי קרטיס המעולה היא כנראה השדרוג הטוב ביותר שנעשה לסרט המקורי, כזה שמעניק לו ייחודיות ורלוונטיות, למרות התחושה המוכרת. אם אתם מעריצים או צופים חדשים, "האלווין" הוא סרט אימה אפקטיבי ומהנה שמחזיר עטרה ליושנה לסלאשרים הקלאסיים.
דירוג: 4 כוכבים