במשך שנים היה לקולנוע המסורתי מקום מיוחד עבור גייז: בתפקיד החברים הכי טובים עם לשון חדה. בשנות ה-90 זה אפילו נחשב נורא פתוח ומתקדם, לשלב לתוך התסריט דמות שולית גאה בתור ההפוגה הקומית. אבל דברים השתנו - ובשנים האחרונות אנחנו רואים עוד ועוד סרטים עם דמויות להט"ביות בתפקיד הראשי. הסרט "תשוקה" שיוצא לאקרנים בימים הקרובים הוא עוד תוספת לאוסף ההולך והגדל הזה, ולכן -בתפילת "הלוואי שלברן קוקס מ'כתום זה השחור החדש' תקבל כבר פיצ'ר בכיכובה" - קבלו את רשימת 5 הסרטים הלהט"ביים הכי לוהטים.

פאקינג אמאל

אחד מסרטי ההתבגרות הכי טובים שנעשו אי פעם, "פאקינג אמאל" מספר על איילין, הנערה הכי מגניבה בכל הכפר השוודי המעפן אמאל, ועל אגנס, שמאוהבת בה בסתר. הסרט הקורע לב וקורע מצחוק הזה, חושף את שתי הגיבורות שלו כנערות אנוכיות, מרושעות לפרקים, אבל גם מלאות אהבה. הדיאלוגים השנונים והמשחק המושלם, מצליחים להעביר את המסר שאנשים הם פגומים מהיסוד, אבל חייבים לסלוח להם, אם רוצים לאהוב ולהיות נאהבים. וגם שעדיף לא לגור בעיר משעממת בשוודיה.

כחול הוא הצבע החם ביותר

הסרט שהפך לשם נרדף לרומן לסבי לוהט, הוא בעצם סרט על פרידה ושברון לב. אדל ואמה שוברות אחת לשניה ולנו את הלב במשך 179 דקות, וכל מה שאנשים מדברים עליו אחר כך זה סצנת המין (טוב נו, היא באמת מאוד לוהטת). נכון שאמה (ליה סיידו) היא בעלת השיער הכחול, אבל דווקא אדל (אדל אסקרפוקולוס) היא התגלית של הסרט הזה. מצלמתו של עבדלטיף קשיש עוקבת אחריה באופן צמוד, ואין דרך אחרת לכנות אותה חוץ מאשר מרתקת.

יוסי וג'אגר

התוספת הישראלית לרשימה הזאת הוא סרט שקיבל עם צאתו ביקורות מעולות, אבל נראה שעם השנים זוהרו התעמעם מעט, ולא בצדק. "יוסי וג'אגר" ביכוכבם של יהודה לוי ואוהד קנולר מציג את אחד הרומנים החד מיניים הכיפיים ביותר שנראו על המסך - רומן שלמרות שעדיין יש לו אלמנטים של התייסרות (בגלל יוסי, שמסרב לצאת מהארון), ברובו הוא חגיגה של אהבה שמחה, של חוסר בושה ושל שירים של ריטה בשלג. דמותו החיננית של ג'אגר היא הלב הפועם של הסרט, שהופכת את הרומן הזה למשובב נפש, למרות סופו הטראגי.

הר ברוקבק

ומהצד השני נמצא הסרט הכי מיוסר, הכי זעוף והכי חסר שמחת חיים ברשימה. "הר ברוקבק" מ-2006, מספר על שני קאובוים שסיפור האהבה הבלתי אפשרי בינהם מוביל אותם לחיים של אומללות. למרות הנתונים הדרמטיים, הסרט עצמו שקט ומאופק, ומציג שיאים מינוריים והתפרצויות רגש זעירות - כמו שאפשר לצפות משני גברים מודחקים בשנות ה-60. אבל דווקא בגלל זה הוא כל כך יחודי.

הדוויג והשארית העצבנית/פריסליה מלכת המדבר

שני מחזות זמר יחתמו את הרשימה הזאת, כיוון שאי אפשר באמת לחרוץ בינהם: מצד אחד -אופרת הרוק של ג'ון קמרון מיטשל "הדוויג והשארית העצבנית", כיוון ֿשגלאם רוק, ברלין המזרחית וניתוח לשינוי מין שלא הלך כשורה הם חומרים שאי אפשר לעמוד בפניהם, ומהצד שני "פריסליה מלכת המדבר" החלוצי, הקאלטי והבלתי נשכח. שני הסרטים הפכו לסמל עבור הקהילה הגאה, אבל בלי קשר למעמדם האיקוני הם פשוט מעולים.