טארה מלטר לא ממש יודעת את זה, אבל יש מצב שהיא בדרך להיות קאלט בישראל. ככה זה כשאת מוצאת עצמך בתפקיד חשוב בסרטו של דרור שאול, "פלאפל אטומי", סאטירה נונסנסית ואמיצה, שמאיימת לרשת את "מבצע סבתא" של אותו יוצר. בינתיים, טארה נרגשת שסוף סוף קיבלה תפקיד גדול כשחקנית, אחרי שנים של תפקידים קטנים בתאטראות בברלין. היא לא יודעת אם הסרט יוקרן באירופה, והיא אפילו לא מתחילה לחשוב על האפשרות שהוא יגיע למולדתה איראן, אבל נראה כי גם חיי נצח בישראל יתקבלו אצלה בהערכה. "את באמת מדברת איתי מתל אביב?", היא עונה בהתלהבות, ומשחזרת את הצילומים, לפני ארבע שנים, שהתקיימו לסירוגין כאן ובקולון שבגרמניה: "אני ממש מצטערת שהייתי אצלכם רק ארבעה ימים. מאוד אהבתי את האנשים, הרוח והאווירה, זה ממש הזכיר לי את ברלין. תמסרי ד"ש חם לתל אביב בשבילי".
גם ב"פלאפל אטומי" רואים אותה בעיקר על מסך מחשב, כשהיא מגלמת את שארארה, ראפרית איראנית שמשוחחת ברשת עם נופר הישראלת (התגלית מיכל טרבס), והשתיים מדרדרות זו את זו, איכשהו, לעשות שלום עולמי. החיפוש אחר הנערה הנכונה דווקא בגרמניה (הסרט הוא קופרודוקציה ישראלית-גרמנית-ניו-זילנדית) הוביל את המפיקים לשילוב המושלם בין פרסיות אותנטית לאירופאיות מעודכנת, שמגולמת גם בבלתי-אמצעיות שמלטר דוגלת בה. היא מעדיפה קשר אנושי על דיווחים עיתונאיים, ולא ממש חושבת מה יגידו באיראן על החברים החדשים שלה.
"דרור הגיע אליי דרך מישהו שעבדתי איתו בתאטרון בברלין", מספרת מלטר. "בדרך לצילומים בישראל עיכבו אותנו שש שעות בשדה התעופה. זה היה מוזר. התחילו לשאול אותי שאלות על סבים וסבתות שלי באיראן, כמעט לא הכניסו אותנו".
אני מתנצלת בשם המדינה.
"לא, זה בסדר. אני מבינה שצריך לבדוק. אי אפשר להכניס כל אחד".
היא נולדה באיראן לפני 24 שנים להורים מוסלמים ליברלים - אמה הייתה תסריטאית טלוויזיה ואביה מרצה לעבודה סוציאלית. הם החליטו לעקור משם כשטארה הייתה בת שלוש, וגרים בגרמניה מאז. בעדינות היא מספרת ש"איראן לא הייתה המקום הכי טוב בשבילם", ומבקשת לא להיכנס לנושאי דת ופוליטיקה, אם כי ניכר שהיא חיה חיים חילונים בהרבה משהייתה יכולה לחיות היום במולדתה. ולמרות הכל, הקשר עם איראן חשוב לה. "בגיל 13 נסעתי לאיראן לחודש", היא נזכרת. "זה היה ביקור טוב מאוד. פגשתי שם בני משפחה שלא ראיתי מעולם, והבנתי כמה יפהפייה הארץ הזו".
מלטר מדברת פרסית שוטפת, ובסרט מזגזגת בין פרסית וחיג'אב לאנגלית ולבוש מערבי וחשוף. "כשקראתי את התסריט ממש שמחתי", היא משחזרת, "הרגשתי שדרור יודע מה הוא עושה ומרגיש את המצב בין איראן וישראל. הנקודה היא שהאנשים לא רוצים להילחם, הם היו מעדיפים להיות חברים. לא שידעתי הרבה על ישראל לפני ההשתתפות בסרט. זה לא נושא שמדברים עליו במשפחה שלי. לפעמים שומעים דברים בחדשות, אבל אני לא מתעניינת בפוליטיקה כי זה מעציב אותי. אני לא מבינה למה דברים רעים קורים בעולם. תגידי לי, איראן היא באמת כזו בעיה בשבילכם, כמו שמראים בסרט?".
יש מי שחושבים כך. יש גם התנגדות להסכם הגרעין שאובמה חתם עם איראן. את מעודכנת בפרטים?
"לא ממש. אני יודעת שיש הסכם, אבל אין לי דעה על זה, אני באמת לא יודעת כל מה שקורה. אני כן מתעניינת בנושא הפליטים מסוריה עכשיו, ורוצה לעזור להם כמה שיותר. בברלין אנחנו מנסים לעזור לפליטים. צריך לעזור להם ליצור קשר עם הרשויות, להשיג השכלה ועבודה, וזה קשה בגרמניה. מנסים לאסוף להם בגדים ואוכל ומקומות לישון. יש כל מיני ארגונים, אני מנסה לעזור כמה שאני יכולה".
הרעיון ששתי נערות יביאו שלום הוא פמיניסטי בעינייך?
"כן, יש בזה משהו פמיניסטי שאני מאוד מתחברת אליו. בניגוד לדמות שלי בסרט, אני לא הייתי מרדנית גדולה אף פעם, אין לי הרבה מלחמות בחיים ואני יכולה לעשות מה שאני רוצה. אבל אני בעניין של כוח נשי, בהחלט. אני רוצה לעשות תפקידים של נשים חזקות. הן לא חייבות להיות לוחמות, אבל כן כאלה שפותחות את הפה ואומרות מה שהן חושבות. בגלל שאני קטנה במידותיי, אני הרבה פעמים צריכה להראות את כוחי".
ואת גם עושה ראפ, כמו הדמות שלך בסרט?
(צוחקת) "לא, אני שומעת כל ז'אנר של מוזיקה, אני לא מתעניינת בראפ באופן מיוחד. זה היה כיף לעשות ראפ בפרסית בסרט, המילים שכתבו לי היו מעולות, אבל אני לא חושבת שאהיה ראפרית".
על ריטה שמעת?
"כן, בטח . גם הופתעתי לפגוש בישראל פרסים שגרים שם 30-40 שנה ולא היו באיראן מאז, ובכל זאת דיברו איתי פרסית. הייתה אישה אחת בחנות בדים שפגשנו כשהלכתי עם עוד שחקן לתקן לו חליפה, וכשהיא שמעה שאני משם היא ממש התלהבה. היא שאלה אותי הרבה שאלות על מה קורה בבית, אבל גם אני לא הייתי שם המון שנים. בברלין דווקא לא פגשתי ישראלים אף פעם, למרות ששמעתי שיש כאן הרבה. אני מקווה שזה לא כי הם חיים בפחד ומסתירים את זהותם. אני מקווה שהם מרגישים כאן בבית".
ואת, איפה הבית שלך?
"הבית שלי הוא בברלין. יש אנשים בגרמניה שחושבים שאני צריכה לחזור לבית אחר, אבל אני לא לוקחת אנשים כאלה ברצינות. כאן זה ביתנו, אנחנו מהגרים, יש איראנים וטורקים ואנשים מכל העולם. אנחנו העתיד של המדינה הזו. בלעדינו יהיה ריק".
במקביל למשחק בתיאטרון, טארה בילתה את השנים האחרונות כעוזרת הפקה בקולנוע ובטלוויזיה בברלין, אבל לאחרונה החליטה לנסות משהו יותר מיושב וכעת היא סטודנטית לניהול ציבורי. "אני לומדת על אפשרות לנהל ארגונים ציבוריים, ומאוד עסוקה כסטודנטית, אז עוד לא החלטתי מה יהיה הלאה, אם אשחק. מעניין אותי גם לעבוד בחברה, לעשות שינויים מבפנים. אני גם מתעניינת במחשבים וטכנולוגיה. למדתי מדעי המחשב ואני מאמינה גדולה בכוח של הטכנולוגיה לשנות את העולם, כמו שמראים בסרט. היום למי שמבין במחשבים יש יתרון גדול".
בין כל אלה, היא מנסה למצוא זמן גם לדייטים. "אין לי חבר כרגע", היא מחייכת. "מי שיהיה חבר שלי חייב להיות מצחיק, וספורטיבי, שיעשה איזה ספורט מעניין כמו קראטה. הוא יכול להיות מכל לאום, זה בסדר. לא חייב להיות מוסלמי, יכול להיות אפילו יהודי או ישראלי, אם אתה מוצא חן בעיניי זה ממש לא משנה מאיפה באת".