סטנלי קיובריק, אחד מגדולי הבמאים, יצר 13 סרטים באורך מלא, עסק רבות ביכולות ההרס העצמי האדירות של האנושות, בצדדיה האפלים והשימוש לרעה בכוח ועוצמה. מעצם היותו יהודי, גם אם לא שומר מצוות וללא הרבה קשר לדת, מצא עצמו בעקבות אותה משיכה לכח המשחית עוסק כמעט באובססיביות באחד העיוותים הגדולים של האנושות: השואה. למרות זאת, מעולם לא הצליח קיובריק ליצור סרט העוסק בנושא, ואף הציג את הנסיון לדחוס את הנושא לסרט בן שעתיים כמגוחך.
קיובריק נולד בברונקס, ניו יורק (ארה"ב) בשנת 1928, וגדל עם הוריו החילוניים ללא כל זיקה לדת. אך למרות שמעולם לא חגג בר מצווה ושלוש נישואיו לא נערכו בטקסים דתיים, יהדותו השפיעה עליו רבות.
הפרוייקט היחידי שקיובריק זנח
עיסוקו בשואה מתועד לראשונה בתערוכה מיוחדת העוסקת ביצירותיו במוזיאון המחוזי של לוס אנג'לס - LACMA. בין המייצגים אפשר למצוא תמונות וחפצים מתוך מה שמתברר כסרט שואה לא מוכר ולא גמור של קיובריק: "המסמכים הארים" (the Aryan papers ). הוא כבר כתב את התסריט לסרט , מצא לוקיישנים ואפילו ליהק את התפקיד הראשי, אך בסופו של דבר הוא מעולם לא צולם. הסרט, שמבוסס על הספר "שקרי מלחמה" של לואי בגלי, הוא אחד מהפרוייקטים היחידים של קיובריק - שהתפרסם גם בזכות כח הרצון והעקשנות הקיצונית שלו - שלא זכו לצאת לפועל והיחידי שנזנח באופו מכוון.
קיובריק גדל במשפחה אמידה, בנם של ד"ר ז'אק וגרטרוד קיובריק. בית הספר לא עניין אותו במיוחד, וכשבגיל 13 קיבל מצלמה החלה האהבה שלו לצילום וקולנוע. בגיל 16, בזמן שחבריו החלו ללמוד באוניברסיטאות, הוא החל לעבוד במגזין Look, שם עניינו בקולנוע רק גבר.
בשנת 1949 הוציא את סרטו הראשון, סרט דוקו בן 12 דקות על מתאגרף בשם וולטר קאריאר, ובמשך 8 השנים הבאות לווה כסף, עבד עם אולפנים וגייס את כל מכריו כדי ליצור את הסרטים שהפכו אותו לבמאי האגדי שהיה - Fear and Desire (1953), Killer’s Kiss (1955), The Killing (1956), and Paths of Glory (1957).
התצוגה המקיפה ב- LACMA מדגישה את העיסוק הרב של קיובריק, שהגדיר עצמו כפחדן מושבע, עם הדברים מהם הכי חשש - השמדת העולם על ידי נשק גרעיני, כח ממשלתי שיוצא משליטה באופן בלתי מרוסן ובגידות משפחתיות הרסניות. הקישור לשואה הוא רק טבעי לאדם שעוסק במעשים הנוראים של בני האדם ונמשך לצדדיו האפלים.
הסממנים של גרמניה הנאצית פזורים בעבודותיו הרבות, החל מה"פתרון סופי" של ד"ר סטריינג'לאב, דרך התמונות של לני ריפנשטל השתולות ב "תפוז המכני", ועד למכונת הכתיבה הגרמנית המובילה את הגיבור של "הניצוץ" לאובדן השפיות.
העניין של קיובריק בשואה התערבב גם בחייו הבין-אישיים: בזמן צילומי אחד מסרטיו פגש את השחקנית הגרמניה כריסטין הארלן, איתה התחתן מאוחר יותר. הארלו גדלה תחת השלטון הנאצי, והייתה אחייניתו של הקולנוען ויט האלרן, שייצר סרטי תעמולה אנטישמים תחת ג'וסף גבלס.
בשנות ה-70 גדל עניינו של קיובריק בשואה, והוא אפילו פנה ליצחק בשביס זינגר כדי שיכתוב לו תסריט לסרט העוסק בנושא . הסופר המוערך הוחמא, אך סירב ואמר שאינו בקיא מספיק כדי לכתוב בנושא, מה שגרם לקיובריק לזנוח את העניין למשך כשני עשורים.
הניצוץ - סרט שואה?
לאחר הנסיון הכושל התפנה קיובריק ליצור את "הניצוץ", סרט שרבים טוענים כי הוא למעשה סרט שואה. הסרט שנעשה על פי ספרו של סטיבן קינג עוקב אחרי ג'ק טורנס, סופר המשתגע לאיטו במלון מבודד ורדוף ונכנע לכוחות האפלים במקום. סיומו של הסרט המטריד גורס כי ג'ק, והרוע שהוא מייצג, תמיד היו ותמיד יהיו נוכחים, וההיסטוריה נידונה לחזור על עצמה. גם הסאבטקסט בסרט, בצורה מאוד לא ישירה, הוא תרגום של עיסוקו של קיובריק בשואה. הבמאי שתל רמיזות רבות ואף שינה פרטים מסויימים בגרסה המקורית כדי שיתאימו לנראטיב שלו, דוגמת העיסוק הרבה במספר 42 (תחילת המלחמה) שחוזר ומופיע בסרט בדרכים שונות. מנגד, רבים טוענים כי הסרט הוא בידור גרידא, סיפור אימה בדיוני בלבד.
קיובריק עצמו מעולם לא פירט את כוונותיו, כפי שנהג גם לגבי שאר סרטיו, אך בבחינה של עבודותיו האחרות אפשר להסיק כי לעולם לא השאיר דבר ליד המקרה או ביים עלילה ללא תכלית, ונדמה שהתייחסות בסרט לשואה אכן קיימת, גם אם לא בצורה ישירה.
בין אם העיסוק בנושא השואה בסרט הניצוץ היה מכוון או לא, העניין של קיובריק ביצירת סרט שואה "אמיתי" לא דעך. בסופו של דבר, בשנת 1991, לאחר שקרא את ספרו של לואי בגלי "שקרי מלחמה" שעסק בסיפור פיקטיבי של ילד ניצול שואה, החל לעבוד על הפיכתו לסרט. הוא קנה את הזכויות, כתב תסריט, ליהק את השחקנית הראשית, ובשנת 1993 הכריזו אולפני וורנר על ה"מסמכים הארים" כסרטו הבא של קיובריק.
כמו בכל הפרייקטים שלו צלל קיובריק למחקר אודות הנושא, כולל חומרים של ה-SS ואינספור תמונות מהתקופה. אך בניגוד לפעמים קודמות בהן המחקר סיפק לו הנאה, נכנס הפעם הבמאי המפורסם לדכאון ונחרד מהפרטים שגילה. הרגשה זו היא מה שבסופו של דבר הביא להחלטה שלא להמשיך עם צילומי הסרט.
אלמנתו מספרת שבאותה תקופה עבד סטיבן שפילברג על סרטו "רשימת שינדלר", שהציג את הניצולים וסיפר סיפור מאוד חלקי. בניגוד אליו, היא אומרת, קיובריק רצה לכבד את כל אלו שמתו בצורה הכי מקיפה, חפר עמוק בהיסטוריה, אך בסופו של דבר לא יכל לאמת הכבדה מנשוא שהפך את הפרוייקט לבלתי אפשרי מבחינת הבמאי שתמיד הלך עד הסוף.