יוני אלפיים ושתים עשרה. אני סטודנט שנה א' בסם שפיגל. עוד מעט השנה נגמרת, וזו תקופה של ועדות. מה זה ועדה. כל תלמיד מקרין את התרגיל שלו בפני כל הכיתה. וחמישה במאי קולנוע מוכשרים שיושבים בשורה הראשונה, אומרים את דעתם עליו. וכן, זה נורא כמו שזה נשמע.
אבל ביוני אלפיים ושתים עשרה אני מחמיץ את הוועדה הראשונה של הכיתה שלי. נקראתי למילואים, ואני תקוע בתוך האמר משוריין בגבול עזה. וכשמגיע תורי להקרין את התרגיל שלי, החברים שלי מציגים אותו בשבילי, ואז מקליטים את תגובותיהן של חבר השופטים. אחרי שעה בערך, הקובץ של ההקלטה מגיע אלי למייל. מתן, ששלח לי אותו, הוסיף למייל משפט קצר. תתכונן אחי, היה קצת קשוח. ככה הוא כתב.
יוני אלפיים ושתים עשרה. אני יושב על מכסה מנוע של האמר, ומקשיב להקלטה של הוועדה עם אוזניות. הקול של רנן שור מרעיד לי את האוזניים, ואני ממהר להנמיך את הווליום, להגן עליהן מפניו. הוא צועק עלי, שהתרגיל שלי לא טוב. שהוא ציפה ממני ליותר. חסר רגש בסרטון שלי. אי אפשר להתחבר לדמויות. המהלך שכלתני מדי. העלילה לא אמינה. התרגיל שלך לא מקומח. ככה הוא צועק עלי. הוא לא מקומח. מה זה בכלל מקומח, אני חושב לעצמי, אלוהים ישמור, למה הוא צועק עלי. אני בכלל לא שם, אז על מי הוא צועק. פור גאד סייק. מה האיש הזה רוצה מהחיים שלי. למה הוא מעליב אותי ככה.
*
נובמבר אלפיים ושש עשרה. אני סטודנט בשנה האחרונה בסם שפיגל, ורנן מבקש לצפות איתי בסרט הגמר שביימתי. אנחנו נפגשים בשמונה בערב. זו השעה היחידה שהיתה לו בלו"ז. אנחנו יושבים באולם הקולנוע הקטן בבית הספר, מנהל וסטודנט. אני מקרין את הסרט, ורנן שוב צועק עלי. אכפת לו מכל קאט. מכל רחש מיותר בסאונד. מכל מהלך עלילתי תמוה. המקצועיות שלו לא יודעת שובע. הפעם אני לא נעלב מהצעקות. ברור לי שהן נובעות מפרפקציוניזם וקפדנות. ברור לי שהן נובעות מאהבה. ברור לי שאכפת לו. אכפת לו מהסרט שלי יותר ממני. זה לא יאומן.
רנן מסביר לי איך לדעתו צריך לערוך את הסרט. הוא מבקש ממני לקצר אותו בשתי דקות. ולבנות מהלך פחות שכלתני, שיאפשר לצופים להתחבר לדמויות. הסרט שלך מקומח, הוא אומר לי. אל תסתיר את זה מהצופים. הוא מבקש ממני בכעס לערוך את הסרט מחדש, ולהיפגש איתו בעוד שבוע. אני מבקש הארכה, שבוע זה לא מספיק זמן. רנן מרעים בקולו. שבוע זה מספיק זמן בשבילך, יאיר. תסמוך על אלוהי הדד ליין. קדימה.
אחרי שבוע אני מגיע להקרנה נוספת. שוב רק אני והוא בחדר. מנהל ותלמיד. אני מפעיל את הסרט בידיים רועדות. הפעם רנן לא צועק. הסרט השתפר, הוא אומר לי. הוא מוחא כפיים. סוף סוף יש פה קולנוע, הוא אומר. סוף סוף יש פה סצנות. סוף סוף אתה מתנהג כמו במאי. ככה הוא אומר. העיניים שלו נוצצות. הוא מתרגש כמו ילד קטן שהצליח לבנות מגדל בלגו. כמו מנהל שהצליח לבנות תלמיד. זה לא יאומן כמה אכפת לאיש הזה, אני חושב לעצמי. זה לא יאומן כמה הוא אוהב קולנוע.
*
(סרט מקומח, אגב, הוא סרט שמרגישים בו את הקמח. הביטוי הזה נולד כשפעם, באחד התרגילים בבית הספר, מישהו ביים סרט על אופה בטחנת קמח. אבל לאופה לא היה קמח על הבגדים. כלומר, הסרט היה פייק. אי אפשר היה להרגיש את החומריות של הלוקיישן והדמויות. ורנן התחרפן מזה שהסרט לא מקומח. הוא צעק וצעק, שסרטים צריכים להיות מקומחים, אמיתיים, בשרניים, חושניים, עם חיבור עמוק למציאות. אני מנחש שהוא צעק. לא הייתי שם. אבל לא נראה לי שהוא מסוגל לומר את המילה מקומח בלי לצעוק).
*
לחיי סרטים מקומחים. לחיי בתי ספר מקומחים. לחיי מורים מקומחים. לחיי מנהלים שאכפת להם.
יאיר אגמון הוא סופר וקולנוען. הוא ביים את הסרט התיעודי "רחל אגמון", ויצר את סדרות הרשת "הטרמפיסטים" ו"פני זקן".