1. "לב העולם"

הסרט הטוב ביותר ברשימה הזו ואחד הטובים של השנה הקולנועית כולה. על פניו זה סיפור על אנשים ובעלי חיים: בחור בשם איגור (סטפן דבונין) עובד כווטרינר בחווה מבודדת שבה מגדלים שועלים כדי לאמן כלבי ציד. אנחנו לא יודעים למה, אבל הוא מנותק לחלוטין ממשפחתו ונראה שנוח לו יותר עם בעלי חיים מאשר עם בני אדם. אבל אם בתחילה נדמה שסרטה של נטליה משצ'אנינובה עוסק רק בחטאים שבין האדם לחייתו - בראש ובראשונה השאלה למה בעלי חיים מסוימים זוכים מאיתנו לאהבה אינסופית ואחרים לניצול מחפיר - אז ככל שנוקפות הדקות מתברר שזה יותר הרבה מזה.

ב-124 דקות מסך מצליחה שצ'אנינובה לכסות את כל הריינג' שבין חמלה ואכזריות, לרבות הנטייה מטריפת השכל של אנשים מסוימים להתאכזר אל מי שהם אוהבים והנטייה של אחרים לאהוב את מי שהם מתאכזרים אליו. אהבת חינם ושנאת חינם, נטישה ואימוץ, טינה ומחילה, חופש ושבי - הכל נבחן כאן ללא כל שיפוטיות, במה שנראה כמו סקרנות אמיתית באשר לטבע האדם, במלוא מובן הביטוי. אם אתם רואים רק דבר אחד בחיפה השנה, שזה יהיה זה.

2. "יום לבן, לבן"

זה יישמע מונפץ, שלא לומר מופלץ, אבל את סרטו של הלינור פלמאסון שווה לראות ולו בזכות סצנת מעבר הזמן שבתחילתו, ממש מיראז' של חילוף עונות בנוף הפסיכי של איסלנד. אבל אל דאגה, זה לא שזה כל מה שיש כאן: אינגוור סיגורוסון מרשים מאוד בתפקיד הראשי כשוטר לשעבר שאשתו נהרגה בתאונה, וכעת הוא מתמודד עם היעדרה בעזרת יועץ אֵבֶל ובשיפוץ של בית שמשמש לו מעין ריפוי בעיסוק. אבל אז הוא נתקל בארגז מלא בדברים שהשאירה אחריה המנוחה, והשוטר שבו נכנס לפעולה. הוא הולך לגלות את האמת על מה שמצא שם, לא משנה איזה מחיר זה יגבה ממנו ואפילו ממי שהיא בבת עינו - הנכדה שלו, ילדה קטנה מספיק בשביל להקשיב לסיפורים לפני השינה אבל גם גדולה מספיק בשביל לקרוא לו "מניאק".

המועמד האיסלנדי לאוסקר הוא סרט על אש קטנה. לוקח לו זמן להניע ועוד יותר זמן להתביית על פואנטה, אבל הוא לא משעמם לשנייה, הוויזואליה שלו מטריפה (צילמה מריה פון האוסוולף) והעריכה שלו (יוליוס קרבס דאמסבו) זה בכלל משהו שצריך ללמד בבתי ספר. לא, אתם לא מבינים איזו סצנת מעבר זמן.

3. "הנס של ים סרגסו"

סרטו החדש של הבמאי היווני סילאס צומרקאס ("התפוצצות") לא מתרחש בים סרגסו שבאוקיינוס האטלנטי, אלא במיסולונגי שבמערב יוון, לחוף הים היוני. אבל לים היוני אין את המטען התרבותי העשיר של סרגסו - ים שפרנס שלל יצירות, שכלא ספינות בדיוניות בין אצותיו ושנושק למשולש ברמודה. סרגסו הולם לא רק את האווירה המסתורית ששורה על סרטו של צומרקאס, אלא גם את מצבן של צמד גיבורותיו - שתי ספינות שטולטלו בסערה ונתקעו במקום הלא נכון.

אליזבת' (אנג'ליקי פפוליה מ"הלובסטר") היא מפקדת תחנת המשטרה במיסולונגי, שאליה נאלצה להימלט מאתונה בעקבות איומים על חייה. ההתאקלמות שלה בעיירה מוצלחת בערך כמו הפאה הבלונדינית שלראשה: היא מתוסכלת, ממורמרת ומטביעה את יגונה בכל הקלישאות, מאלכוהול דרך רומן עם גבר נשוי ועד סמים. את שגרת חייה מפר מותו של כוכב פופ מקומי (כריסטוס פסאליס), שקושר את סיפורה של אליזבת' בזה של ריטה (יולה בודאלי, שגם כתבה עם צומרקאס את התסריט), אחותו של המנוח וקורבן התעללויותיו. החומרים נראים לעוסים - שוטרת מהעיר הגדולה שמאתחלת את חייה בעיירה הקטנה, שגרה אפרורית שמסתירה סודות אפלים - אבל צומרקאס לש אותם מחדש לכדי מותחן מוזר בסגנון סוריאליסטי ועוכר שלווה שמעלה על הדעת דייויד לינץ' יווני. התוצאה מעניינת, גם אם נס גדול לא היה פה.

4. "האב"

אם "הנס" הוא דייויד לינץ' ביוונית, "האב" (זוכה פרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל קרלובי וארי) הוא אלכסנדר פיין בבולגרית. סרטם המשותף השלישי של פטר ולצ'אנוב וכריסטינה גרוזבה ("תהילה") הוא מעין גרסה בלקנית של "נברסקה": סרט מסע קומי-טרגי בכיכובם של אב מטורלל קמעה ובן שמנסה להשאיר אותו על הקרקע. אבל בעוד שב"נברסקה" יוצא הגיבור הקשיש בעקבות פרס של מיליון דולר, ב"האב" הוא יוצא בעקבות פרס שקשה לאמוד את ערכו - אשתו. ועם זאת, בשני המקרים מדובר במטרה כוזבת: ב"נברסקה" מדובר בהונאה פרסומית, וב"האב" - באישה שזה עתה נקברה.

זו נקודת המוצא של מסע משעשע ונוגע ללב בכיכובם של האב ואסיל (איוון סאבוב), שמסרב לקבל את מותה של רעייתו כעובדה מוגמרת ונאחז באיתותים לכאוריים מן העולם הבא ובמדיום שמבטיח שביכולתו לתקשר עם המתים; ובנו פאבל (איוון בארנב), שקרן פתולוגי שמנסה להשתלט במקביל על אביו, על חייו האישיים (עם אשתו ההרה והמדוכאת) ועל חייו המקצועיים. המסע הזה הולך ומסתבך, אבל המסלול ברור כנהוג בז'אנר: ממערכת יחסים לא מתפקדת ורוויית טינה לכפרה ולהשלמה. ובכל זאת, ולצ'אנוב וגרוזבה טומנים כמה הפתעות בדרך, שביחד עם המשחק של סאבוב ובארנב מצדיקים הצטרפות למסע האנטי-לוויה.

5. "אולג"

מהגרים בכלל ומהגרי עבודה בפרט מרתקים את הקולנוע זה שנים. כבר יצאו לנו מזה יצירות מופת כמו "האורח" (זוכרים, ריצ'רד ג'נ'קינס? מלא תופים?) ומופעי טרחנות כמו "המהגרת" (זוכרים, מריון קוטיאר? מלא פיהוקים?), ונדמה שהנושא עדיין רחוק מאוד ממיצוי. סרטו של הבמאי הלטבי יוריס קורסייטיס הוא מהבחינה הזאת צעד קדימה וצעד אחורה - מאוד אפקטיבי רגשית, אבל לא מחדש המון.

אולג הוא קצב צעיר שהגיע לבלגיה מלטביה בתקווה להרוויח מספיק כסף במפעל לעיבוד בשר כדי לשלוח מספיק הביתה לריגה, שם נקלעו הוא וסבתו לחובות כבדים. אבל אז מאבד אולג את מקום העבודה שלו ואת אשרת השהייה שלו, וכמו שתמיד עלול לקרות לצעירים תלושים במדינות זרות, זאת רק תחילתו של תהליך ניצול מתמשך של מעמדו כחסר-מעמד.

"אולג" נוטה לסימבוליקה מיותרת וקצת הולך לאיבוד בשליש האמצעי שלו, אבל מפצה על זה בסצנת סיום עדינה, מיוחדת ולחלוטין לא צפויה שמהדהדת סרט אחר על דברים רעים שקורים למהגרים: "Lilya 4-ever" של לוקאס מודיסון, שכיכב כאן לאחרונה ברשימת הסרטים שאתם רוצים לראות אם משום מה אתם רוצים לבכות.   

6. "אלפא: הזכות להרוג"

מנילה נראית כבר היום כמו מדע בדיוני דיסטופי, וסרטו של בריליאנט מנדוזה מנצל את זה באופן מיטבי - כלומר קולנועית, אנושית זה כמובן זוועה - בסיפור על מבצע של ממשלת הפיליפינים למיגור הסחר בסמים משכונת עוני אחת בעיר הבירה.

בלב המבצע המדובר נמצא פושע צעיר שהפך למודיע, "אלפא" בעגה המשטרתית, שנמצא מלכתחילה במצב בלתי אפשרי לאחר שהידרדר לפשע כדי להאכיל את משפחתו. אלא שדווקא הצד האישי-אנושי הזה הוא הפחות מוצלח ב"אלפא": מה שבאמת מרתק כאן הוא דווקא הסביבה, אותה שכונה שלמראית עין היא פשוט שטח המחייה של מספר סוחרי סמים. רק כשהמבצע מתחיל להתגלגל אנחנו מבינים שמדובר כמעט באורגניזם חי שכולו - סיבה ומסובב ומה שתרצו - קיים כדי לשרת את הסחר. זאת מטאפורה אפקטיבית מאוד על הסרטן החברתי הזה, והסרט במיטבו כשהוא מציג את הסימביוזה של העוני, ההתמכרות והפשע.

7. "אליס וראש העיר"

בנימין נתניהו אמר פעם שראש ממשלה צריך שתי קדנציות לכל היותר, משום שמה שלא יעשה במהלכן כבר לא יעשה אחריהן. נתניהו אמנם לא עמד בכך בעצמו, אבל היה טעם רב בדבריו, ונדמה שגיבור "אליס וראש העיר" הוא ההוכחה לכך: פול תרנו (פבריס לוקיני) מכהן בתפקידו מזה שלושים שנים, והוא הראשון להודות שמעיין הרעיונות שבראשו יבש. זה לא גורם לו לפנות את כסאו, חלילה - פוליטיקה זה הדבר היחיד שהוא יודע לעשות - אבל זה פותח בלשכתו תקן מפתיע שיכול להתקבל על הדעת רק בצרפת, המדינה שבה פילוסופיה היא מקצוע לבגרות: יועצת פילוסופית. ואכן, אליס (אנאיס דמוסטייה) מצליחה לאתגר את ראש העיר התשוש ולעורר אותו מתנומת המשרה הציבורית.

אם כל זה נשמע לכם כמו נקודת הפתיחה לרומן בין הגבר המבוגר והחזק לעובדת החדשה, הצעירה והנאה - אתם טועים. "אליס וראש העיר" מוותר על הקלישאה הז'אנרית ובוחר במסלול צרפתי אחר - זה של הסרט הפטפטני. זה לא נאמר לגנותו של הסרט, שמציע שיחות מעניינות (ולא מכבידות, אם כי מדכאות) על פוליטיקה בת ימינו, לצד כימיה נהדרת בין לוקיני לדמוסטייה. הפוליטיקה העולמית נמצאת אולי בשעתה המטומטמת ביותר, וטוב ש"אליס וראש העיר" כאן כדי להשיב ולו מעט מלחמה אינטלקטואלית לרוח העוועים.

8. "בסדר ההיעלמות"

הבמאי הנס פטר מולנד הוא אחד מאורחי הפסטיבל - סרטו "יוצאים לגנוב סוסים" יוקרן בפסטיבל במסגרת תחרות הקולנוע הבינלאומי - והתכנייה עושה לו כבוד עם הקרנה חוזרת של סרטו הכביר מ-2014.

"בסדר ההיעלמות" הוא קומדיה שחורה שבמרכזה פועל מפלסת שלג נורבגי בשם נילס (סטלן סקארסגארד), שבנו נמצא מת ממה שנראה כמנת יתר. אבל משהו לא מסתדר לנילס, והוא מגלה שהבן היה קורבן למלחמת כנופיות בין גנגסטרים מקומיים וסרבים (בראשם ברונו גנץ בתפקיד בלתי נשכח, בלתי נסלח וכל בלתי אחר שבא לכם). זה קודר, זה מצחיק, מעת לעת זה מזעזע ואיכשהו זה מצליח גם לרגש. אם פספסתם את הסרט כשעשה סיבוב בישראל בשנת יציאתו, שימו אותו ישר בראש הרשימה שלכם.

9. "נס במילאנו"

עכברי קולנוע ישמחו להוכיח לכם באותות ובמופתים שהפנטזיה הזו בבימויו של ויטוריו דה סיקה היא חלק בלתי נפרד מהניאו-ריאליזם האיטלקי - אותו גל של קולנוע חברתי, כמעט קשה יום, שזרם מהמדינה בשנות ה-50 - אבל כחוויית צפייה נטו, "נס במילאנו" הוא כמעט פיל-גוד-מובי. מהסצנה הבלתי נשכחת של בני הכפר שרודפים אחר קרן שמש ועד התינוק שנמצא בערוגת הכרוב, זו אגדה נפלאה ואחד הסרטים המרגשים שנעשו אי פעם.       

"נס במילאנו" זכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן 1951, והוא נחשב עד היום לסרט חובה בכל תכנית לימודי קולנוע על הפלנטה. אבל מה, בחיים לא הייתם מנחשים שהוא כזה: למשך 100 דקות אין בו גרם של כובד או מיליגרם של חשיבות עצמית. רק קסם.