כבר שבוע שהבת שלי סובלת מנדודי שינה. מעירים אותה סיוטים מהסוג שתוקף אנשים לפני נסיעות גדולות לחו"ל - ביטלו לי ברגע האחרון, איחרתי, הגעתי והתברר שהכרטיסים לא עליי, כאלה - רק שאותה הם פוקדים לפני נסיעה לראשון לציון. מה לעשות, שם ממוקם אולם האיימקס שבו היא תצפה השבוע ב"הנוקמים: סוף המשחק".
כן, יצאה לי ילדת מארוול. זה לגמרי הגיוני גנטית, כי גם אני כצופה וכמבקר חי באזור הגיקוליוודי, וכמובן שזה הגיוני תזמונית: היא בת 13, כל חייה התודעתיים-תרבותיים מתנהלים בימי היקום הקולנועי של מארוול. אבל אלה רק ההסברים הטכניים, הרציונליים, לחוויה שהיא מאה אחוז אמוציונלית וחושית. והעוצמות שלה - עוצמות שמתבטאות עכשיו בסיוטים האלה - הן מחוץ לכל עקומה שאני מכיר. עכשיו, אם זאת הייתה רק השריטה האישית שלה, או אפילו רק אובססיה תורנית של טינאייג'רים, זה לא היה שווה טקסט באתר תוכן מרכזי. אבל ההתרגשות שלה היא חלק ממשהו שפשוט קורה עכשיו, שתוקף גם אותי, שנבנה לאורך 11 שנים ו-22 סרטים מאז המפץ הגדול של ה-MCU עם "איירון מן" ב-2008. ואני חושב שראוי לעצור רגע ולהבין את הגודל האמיתי של מה שעומד לנחות על מסכינו ביום רביעי, כי זה חתיכת גודל גדול.
גלקסיה רחוקה וזה
בראשית הייתה "מלחמת הכוכבים", ולא משנה כמה פעמים ישקר ג'ורג' לוקאס בקשר לזה, היא לא נולדה כסאגה. היא נולדה כסרט בעל תקציב בינוני שב-1977 אף אחד לא חשב שיעשה ביזנס גדול. רק משהוכח שזה הביזנס הגדול בתולדות התרבות הפופולרית, לוקאס תכנן המשך בן שני סרטים - "האימפריה מכה שנית" ו"שובו של הג'די" - ליקום הקולנועי של עצמו.
הנפח הזה, שני סרטים גב-אל-גב, היה במשך שנים רבות המקסימום של התעוזה ההפקתית ההוליוודית. הייתה סיבה לחשוש גם מפניו: "סופרמן" הופק במקור כשני סרטים במכה אחת, וזה הסתבך עד כדי כך שבסופו של דבר הוחלט על הפרדת כוחות משונה. ככה קיבלנו כסוף המיתולוגי של "סופרמן 1" - זוכרים, כדור הארץ מסתובב לאחור והזמן איתו? - את מה שתוכנן בכלל כפינאלה של "סופרמן 2". עשור קדימה, שני סרטי ההמשך של "בחזרה לעתיד" הופקו גב אל גב כדי לחסוך בעלויות; הסרט השני עשה תוצאות קופתיות ככה-ככה, השלישי גבל בפלופ. זה לא עודד אף אחד להמשיך במדיניות הזאת.
המודל שאפשר לקווין פייגי לחשוב בכלל שאפשר לתכנן מראש סאגה קולנועית בשלמותה היה מן הסתם פרויקט "שר הטבעות", שהפקתו כמקשה אחת הוזילה אותו למחיר רצפה - בסך הכל 281 מיליון דולר לכל שלושת הסרטים. אז כן, פיטר ג'קסון הוכיח שאפשר לעשות את זה, אבל חלק גדול מהעניין היה בדיוק ההבטחה לעשות את זה בזול. לשם השוואה, ההערכות הן שהקציב של "הנוקמים: מלחמת האינסוף" *לבדו* היה לא פחות מ-316 מיליון דולר, ויש הטוענים שהוא הרקיע ל-400 מיליון (היה גם מי שטען שהתקציב המשותף של "מלחמת האינסוף" ו"סוף המשחק" הוא מיליארד דולר, אבל קווין פייגי הכחיש שזה הגיע לסכום הזה). פייגי, בקיצור, לא הלך והפיק את ה-MCU כי זה היה יותר זול מאיזושהי אלטרנטיבה: הוא עשה זה מתוך חזון שקצת קשה לתפוס שהיה בשלמותו בראש של מישהו כבר בעשור שעבר.
במובנים רבים, ה-MCU הוא הגשמה של חלום שהקולנוע חולם מאז שנות ה-50 של המאה שעברה, כשהמסך הקטן התחיל לאיים על ההגמוניה של הגדול. יתרון יחסי, זה היה שם המשחק מאז שצצה האפשרות לרבוץ מול תמונות מרצדות בנוחות של ביתך. אז הקולנוע גדל לרוחב ולגובה עם פורמטים כמו 70 מ"מ וסינרמה ולבסוף איימקס, לעומק עם טכנולוגיית תלת הממד לדורותיה, ולאורך עם סדרות סרטים. ה"לנו יש יותר גדול" הזה החזיק יפה מאוד, אבל מנגד היה לטלוויזיה את ה"כן? אז אצלנו מתמכרים". ההרגל, התכיפות, נוחות הגישה - היתרון של הטלוויזיה היה תמיד ביכולת להביא לג'אנקיז את הג'אנק בדיוק בזמן לקריז. ה-MCU, בזכות השילוב של כלל מאפייניו - החל בתדירות הגבוהה של יציאת הסרטים, עבור בזיגזג המושכל בין "פרקים" שעומדים בפני עצמם לעלילות-על ולסיפור-אב, וכלה בחיבור החזק לבייס של הצופים - הוא הפרויקט הקולנועי הראשון שלא רק מצליח להיות ממכר ותדיר (כמעט) כמו סדרת טלוויזיה, אלא גם עושה את זה בלי לוותר על אף אחד מהיתרונות המסורתיים של הסרטים. זאת לא "טלוויזיה על מסך גדול"; זאת פשוט דרך חדשה לגמרי לספר סיפור בקולנוע.
זה קטע שהפינאלה של "משחקי הכס" באה ממש יד ביד עם זו של ה-MCU. בשני המקרים אפשר לראות את רמות האמוציה; זה קורה רק כשאנשים באמת מושקעים רגשית, רק כשמספיק דמויות וקווי עלילה ושנים טענו אותך לקראת אקורד הסיום. כשהבת שלי ואני נלך ביום שלישי להקרנת העיתונאים של "סוף המשחק", אנחנו נהיה מושקעים רגשית כמו צופים אדוקים ש-11 עונות עפו להם *ככה*, אבל חוויית הצפייה שלנו תהיה כזאת שהקולנוע לבדו יכול לספק: 180 דקות של איימקס.
עכשיו באים
גדלתי על "מלחמת הכוכבים", אבל הסדרה הקולנועית הראשונה שיצא לי לראות בשלמותה בזמן אמת הייתה טרילוגיית "אינדיאנה ג'ונס". הערב שבו צפיתי לראשונה ב"מסע הצלב האחרון" זכור לי בבהירות מוחלטת כרגע של ריקנות פשוט פסיכית - בין השאר כי זה היה גם הערב שבו שודר בישראל הפרק האחרון של "בלשים בלילה", הכי "משחקי הכס" שהייתה לנו ב-1989. עכשיו אני מוצא את עצמי מקווה בשביל הבת שלי שהיא לא תקבל גרסה מועצמת פי שבע של הריקנות ההיא, אבל ביני לביני די משוכנע שזה בדיוק מה שיקרה. לה, ובעוצמה פחותה גם לי. עכשיו, קליימקס ואנטי-קליימקס ברמות כאלה - מי ידע, מי היה מעז לנחש, שהם יהיו באופק של צביר סרטים על גברים בטייטס?
כהורה, אם יש לך מזל וטיפ-טיפה רגישות, יוצא לך לתפוס את הילדים שלך ממש כשהם חווים חוויות אשכרה מעצבות. דברים שהם יזכרו כל החיים, גם אם הם בכלל לא מודעים לזה באותו רגע. נגיד, אני זוכר את החיוך שלה מתחת לכובע ברט ורוד, גלידה ביד, שמש של אביב אירופי עושה פלייר מושלם בפינה השמאלית-עליונה של פריים שכולו סן ז'רמן, ויודע שתמיד תהיה לה את פריז. אבל שוב, יש רמה מסוימת של התרגשות שאמורה לבוא לאנשים כי הם נוסעים לחו"ל. עכשיו אני מסתכל עליה סופרת את השעות לקראת נסיעה לראשון לפאקינג ציון, לגמרי מבין אותה, וכל כך מקנא בה על זה שיצא לה לראות את החזון של קווין פייגי בדיוק בגיל שאלוהים של הסרטים התכוון שזה יקרה.