קים ג'י וון (צילום: C.J. LaFrance, GettyImages IL)
"אף פעם לא עשיתי את ההפרדה בין סרטי ז'אנר וסרטים אמנותיים|צילום: C.J. LaFrance, GettyImages IL
לא ברור למה, אבל בשנים האחרונות אחד הז'אנרים שהפכו למזוהים ביותר עם הקולנוע הדרום קוריאני הוא ז'אנר סרטי הנקמה. אולי זה קשור ליריבה מצפון, או לזה שדרום קוריאה עצמה הייתה נתונה למשטר דיקטטורי נוקשה עד שנות השמונים, שהטיל הרבה הגבלות על יוצרי הקולנוע שפעלו בה, או שאולי הקוריאנים סתם אוהבים Gore. כך או כך, המתכון של הסרטים האלה די פשוט – משהו נורא קורה לגיבור הסרט, בדרך כלל אדם בעל מוסריות מפוקפקת מלכתחילה, שגורם לו לצאת למסע נקמה עקוב מדם שבסופו הוא יאבד כל צלם אנוש, ושבמהלכו ימותו יותר אנשים מאשר במלחמת קוריאה.

האלימות המסוגננת והאסתטית של הסרטים האלה, שכוללת בדרך כלל סצנות מפורשות מאוד של רצח, התעללות ואונס, לא תמיד עם הצדקה תסריטאית מספקת, גררה הרבה השוואות לסרטיו של טרנטינו. היא גם גרמה לאוהבי אקשן ברחבי העולם להפנות את הטלסקופים שלהם אל עבר תעשיית הקולנוע המרתקת ועתירת התקציב שהתפתחה בדרום קוריאה בשני העשורים האחרונים. תעשייה ששואבת הרבה מזו האמריקאית, אבל מתאפיינת בטאץ' ייחודי משלה. סיאוליווד, אפשר לקרוא לה. 

אחד הבמאים שמובילים את הגל החדש והמדמם הזה של הקולנוע הדרום קוריאני, הוא קים ג'י וון (50), שמתארח השבוע במסגרת אירוע הפסטיבל הבינלאומי ה-16 לסרטי סטודנטים בתל אביב, לצד במאים בולטים אחרים כמו האחים דארדן הבלגיים וליאו קאראקס הצרפתי. בדומה לבמאים אחרים בני דורו, גם ג'י וון גדל בתקופה שבה המערב פרש את חסותו על המדינה הדרום קוריאנית, וצפה בילדותו בסרטים האמריקאים ששודרו בתחנה הזמנית שהקימה ארה"ב בסיאול כדי לבדר את כוחותיה בזמן מלחמת קוריאה. דרך הטלוויזיה נחשף לראשונה ג'י וון לקולנוע ההוליוודי, בזמן שבבתי הקולנוע היה צופה בסרטי קונג פו הונג קונגיים בכיכובם של שחקנים כמו וואנג יו וג'קי צ'אן.

"ראיתי הרבה סרטים מאצ'ואיסטיים ואלימים בבתי הקולנוע שהיו מיועדים למעמד הנמוך", הוא מספר בראיון שערכנו השבוע. "מאוחר יותר התמקדתי יותר בסרטי חקירות פשע או מערבונים עם סטיב מקווין וקלינט איסטווד, בסרטי נואר צרפתיים עם אלן דילון וז'אן פול בלמונדו, בסרטים של ברוס לי, ובסרטי אימה כמו 'מגרש השדים', ו'Suspiria'. מאוד אהבתי את 'נהג מונית'. כאדם בוגר התחלתי לראות סרטים של סקורסזה וקופולה והתוודעתי לגודאר ולטריפו, ברסון, ויסקונטי, פאזוליני, ברגמן ואנטוניוני. לסרטים יפניים נחשפתי בשנות ה-90, כשקוריאה החלה לספוג את התרבות היפנית. הכרתי כבר את אקירה קורוסאווה ושאר המאסטרים הגדולים, אבל פתאום מצאתי גם כל מני מאסטרים מודרניים כמו טקאשי קיטאנו וטקאשי מיקה". 

במשך שנים הפנים ג'י וון את המנעד הקולנועי הרחב הזה, ובשנות ה-90, כשהצנזורה השלטונית הוסרה, הוא החליט להתייצב על כסא הבמאי. "הרנסנס של הקולנוע הקוריאני התחיל בשנות ה-90", הוא נזכר. "לאחר תום שלטון הדיקטטורה הצבאית החברה עברה תהליך של דמוקרטיזציה. ברגע שפוליטיקאים דמוקרטיים תפסו את מושכות השלטון, היה פרץ של תשוקה יצירתית, במיוחד בתעשיית הסרטים. אחת הסיבות שהתעשייה הקוריאנית כל כך מתקדמת היא שהרבה מהיוצרים היו מעורבים בתנועות מחאה של סטודנטים בשנות השמונים. הם למדו לעומק את החברה הקוריאנית וידעו לפעול בצורה מסודרת ומאורגנת, והיתה להם תודעה מאוד מפותחת ויצירתית. ב-1998 כשהוצאתי את סרט הבכורה שלי, 7 מתוך 10 הסרטים המובילים במדינה היו של במאים חדשים. לא היה לזה תקדים". 

ג'י וון התפרסם בקוריאה בזכות סרטים כמו "הטוב הרע והמוזר", "I Saw the Devil" ו-A Tale of Two" Sisters". השניים האחרונים העניקו לו הרבה תשומת לב במערב בזכות האופן שבו הם מערבבים ז'אנרים קלאסיים כמו מערבון, פילם נואר ומותחן פסיכולוגי, בתוספת של חוש אסתטי מחודד, אקשן מודרני וכאמור, גם את המרכב הסודי בסרטיו של ג'י וון – דם. המון דם. "אף פעם לא עשיתי את ההפרדה בין סרטי ז'אנר וסרטים אמנותיים", הוא אומר. "חוויתי הנאה אמנותית מרובה מסרטי ז'אנרים ומצאתי חוקים ז'אנריים בסרטים אמנותיים. תמיד התרכזתי באופן שבו הסרטים משפיעים עליי ללא גבולות. כשהתחלתי לעשות סרטים, רציתי להחזיר מעט ממה שקיבלתי בבתי הקולנוע החשוכים - אינספור ימים של הערצה, אקסטזה, עצב, תדהמה, אושר וטיהור פנימי – לאנשים שמחכים לסרט הבא כמו שאני תמיד חיכיתי.

אבל לדברי ג'י וון, לא כל הסרטים בדרום קוריאה מתאפיינים בשפיכות דמים. למעשה, זה רק נתח קטנטן מתוכם. "לא כל הסרטים בקוריאה הם אלימים, אלה פשוט הסרטים שמקבלים תשומת לב במערב", הוא מסביר. "זה נכון שיש הרבה במאים מוכשרים שמתמקדים בז'אנרים אלימים, ושיש להם רצון עז להציג את האסתטיקה והטכניקה הייחודית שהם פיתחו בייצור סרטים שהם מאוד אינטנסיביים, אבל נדיר שסרטים אלימים הופכים לשוברי קופות פה. בדרך כלל הם בקושי מצליחים להחזיר את עלויות ההפקה, אבל הם מקבלים תגובות חיוביות ממבקרי קולנוע ומקהלים זרים. הלהיטים הכי גדולים בדרום קוריאה הם בעיקרון מלודרמות עם קצת קומדיה ואיזשהו מסר הומניסטי. יש גם 3-4 סרטי אינדי בולטים כל שנה. המבנה הזה נשאר זהה במשך שנים".

 
קים ג'י וון (צילום: Kevin Winter, GettyImages IL)
"ארנולד אף פעם לא מתלונן"|צילום: Kevin Winter, GettyImages IL
שוורצנגר רק נראה קשוח 

ואז הגיעה ההצעה מהוליווד. באופן בלתי נמנע, התעשייה האמריקאית הבינה את הפוטנציאל המסחרי שגלום בסרטי האקשן הדרום קוריאנים, ונתנה לג'י וון לביים את סרט הקאמבק של הגוברנייטור בכבודו ובעצמו – ארנולד שוורצנגר. התוצאה היא "עומד אחרון" מ-2013, סרט שזכה לביקורות פושרות ושהרוויח הרבה מתחת לציפיות בקופות. לדעת ג'י וון, השיטה היא זאת שאשמה. 

"כשהתחלתי לעבוד בהוליווד פחדתי בעיקר ממחסום השפה", הוא אומר. "באופן מפתיע, זה בכלל לא הפריע לי, אולי בגלל שהיה לי מתורגמן. אבל הדבר שהכי הקשה עליי זאת שיטת האולפנים. בקוריאה, לבמאי תמיד יש את האמירה הסופית בכל דבר, אבל בהוליווד למפיק, לאולפן ולשחקן הראשי יש בערך את אותו מעמד. אם פתאום יש לך רעיון יצירתי, קשה מאוד להוציא אותו לפועל. הייתי צריך לשאת ולתת על הרבה דברים וזה תהליך די מתיש. בקוריאה המטרה של עוזר במאי היא לעזור לבמאי להוציא לפועל את החזון שלו אבל בהוליווד הוא דואג בעיקר שהכל יתקדם לפי לוח הזמנים. עם זאת, הסקרנות שלי לגבי קולנוע הוליוודי עדיין לא הגיעה למיצוי. אני רוצה לראות מה עוד אני מסוגל לעשות. לכן קיבלתי לאחרונה הצעה חדשה ואני ממשיך לפרויקט נוסף. התסריט כבר מוכן, זה סוג של פשע-נואר".

אבל ג'י וון לא מתחרט על הסרט ההוא. בכל זאת, לא בכל יום יוצא לך לעבוד עם השוורצנגר. "כששמעתי שארנולד היה בעניין, חשבתי כבר לוותר", הוא מספר. "הוא היה סופרסטאר ואייקון של שוברי קופות הוליוודיים ולא הייתי מספיק בטוח בשביל לביים סרט שיתאים למידותיו. זאת הייתה הבכורה שלי בהוליווד ולא ידעתי מה לעשות. בסופו של דבר אני שמח שהסכמתי. ארנולד תמיד היה חכם ומעולם לא התלונן. הוא אפילו עודד אותי כשעוזר הבמאי או המפיק הכריחו אותי להזדרז. הוא אולי נראה קשוח, אבל במציאות הוא בנאדם מאוד חם".