"ניגשתי לאודישן, וכשיצאתי ממנו לא הפסקתי לבכות"

כשריימונד אמסלם קיבלה את תסריט הסרט "הבית ברחוב פין" - היא הייתה במצב של "להיות או לחדול". "לפני שנכנסתי לאודישן אמרתי לעצמי שאם אני לא מקבלת אותו - אני עוזבת את התחום", היא מגלה. "זו לא הצהרה שחילקתי, אבל ממש הרגשתי שאני שם. ילדתי את שני ילדיי, ואחרי כל אחת מהלידות חוויתי דיכאון אחרי לידה. פקפקתי ביכולת שלי להיות האומנית שאני רוצה להיות בזמן שאני אמא טובה - משהו שמעולם לא חשבתי שיקרה לי. הייתי סגורה בד' אמותיי, הייתי לבדי בבית, לא מרבה בקשרים חברתיים, וגם מקצועית - הייתי מקבלת תפקיד, ולפני שבדקתי אם הוא טוב או לא - בדקתי כמה ימי צילום יש לו. ברגע שזה היה יותר מחמישה ימים, הלב שלי היה מתחיל לדפוק.

"שום דבר בגוף שלי לא באמת רצה את זה. הרגשתי שיש לי יכולת הרבה יותר גדולה לקחת סיפור, לפצח אותו, לשקוע לעומק האנושי שלו, ואז הגיע התפקיד הזה. אני זוכרת שקראתי את התסריט, והתעוררתי מחדש, פיזית ונפשית. ניגשתי לאודישן, וכשיצאתי ממנו לא הפסקתי לבכות. לא מהסיטואציה או מהסצנה, אלא כי נזכרתי כמה אני אוהבת וצריכה לשחק. בסופו של דבר אנחנו צריכים את המקצוע כמו שהמקצוע צריך אותנו".

והסרט "הבית ברחוב פין" הוא ללא ספק "מעיר". סרטו של עמיר מנור מגולל את סיפורה של דינה (ניקה בק בתפקיד הקולנועי הראשון שלה), צעירה שבורחת מביתה שבבאר שבע בעקבות אהבתה לאבינועם (אימרי ביטון). אבינועם מתברר כמנהל בית הבושת ברחוב פין 1 שבתל אביב. הבניין, שזכה לתואר "המקום הכי נמוך בתל אביב", היה במשך שנים מוקד עלייה לרגל לצרכני זנות, נרקומנים וסוחרי סמים, עד שנהרס בשנת 2015. היום ניצב במקומו בניין מפואר ומעוצב, אבל העובדות והעובדים בזנות - לא נעלמו. 

"איך אפשר להגיד שזה משהו שמישהי בוחרת? זה כמו שהמדינה לא תיתן לי למכור את האיברים שלי"

"עשיתי תחקיר גדול מאוד כשניגשתי לתפקיד, והנתונים פשוט לא נורמליים: אחרי שחוק ההפללה נחקק, בתקופתו של עמר בר-לב, ניתנו דוחות ל-2,840 לזנאים. בתקופתו של בן גביר - 531 דוחות. 95% מהנשים שעוסקות בזנות עברו פגיעה מינית בילדותן, וה-5% שאומרות שלא נפגעו - כנראה לא זוכרות. איך אפשר להגיד שזה משהו שמישהי בוחרת? זה כמו שהמדינה לא תיתן לי למכור את האיברים שלי. אני רוצה למכור את הכבד שלי, מה אכפת לכם? למה זה לא חוקי - אבל לסחור בגוף של אישה או של נער כן? יש קשר ישיר בין הטרדה מינית ואונס - לזנות. יש קשר ישיר בין הפקרה של נשים וילדות עוד בילדות, לבין ההגעה שלהן לרחוב. לדעתי אין בזה בחירה".

ריימונד מגלמת בסרט את גלית, עובדת זנות "ותיקה" ששני ילדיה נלקחו ממנה. על תפקידה זכתה אמסלם בפרס אופיר לשחקנית המשנה הטובה ביותר, וכן בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל חיפה. "גלית קיבלה את הפרס, לא אני", היא אומרת. "הדמות שלה בלטה בתאוות החיים שלה, ביכולת השרידות שלה, ובזה שהיא לוחמת. אני זוכרת שבאודישן שיחקתי סצנה ששוטר מטריד את גלית, והיא מנסה לדחות אותו בדרכים של הישרדות. היא מנסה להצחיק אותו, היא מספרת על הילד שלה וזורקת איזו בדיחה, ואני חושבת שראיתי בה באותו רגע כוחות על שלא הרגשתי שיש בי בכלל. התאהבתי בה. התאהבתי בזה שהיא לוחמת, בזה שהיא מוצאת את האימהות שבה מחדש, ומבינה שהיא יכולה וצריכה להחזיר את הילדים שלה.

"היא משמשת דמות אם לדמות של דינה, והיא כלכך מלאת חמלה, הומור עצמי, ויכולת חכמה לסדר את הדברים באופן כזה שנעשה לה פשוט יותר. זה כוח. אנחנו תמיד מסתכלים על עובדות תעשיית הזנות ברחמים או בחמלה, אבל צריך להבין שזה לא רק זה. הן גיבורות, הן לוחמות, הן שורדות, הן חכמות, הן לביאות. כולן מגיעות מנסיבות חיים כל כך לא פשוטות, המדינה הפקירה אותן פעם אחר פעם - גם כילדות וגם כבוגרות. הפנייה שלהן בלית ברירה לזנות זה איזה ניסיון עגום לקחת שליטה על החיים שלהן. הגוף שלי נלקח ממני? לפחות עכשיו אני מחליטה איך, מתי ובכמה".

נפגשתם עם שורדות זנות במסגרת ההכנות לסרט? 
"התלווינו למרפאת לוינסקי, שזו עמותה של אנשים מלאכים, קדושים, אין לי איך לתאר. אמבולנס-מרפאה שנוסע כמה ימים קבועים בשבוע לספק שירותי רפואה לנשים, שהמון פעמים בוחרות להימנע מפנייה למרפאות בגלל היחס שהן מקבלות. אלו אנשים שמקבלים אותן בחוסר שיפוטיות מוחלט, מספקים להן טיפול רפואי, בגדים נקיים, אוכל, חיבוק, הקשבה והכלה. אני זוכרת שראינו נשים ברחוב שכל כך ברור שלא עברו מקלחת או לא כיבסו את הבגדים, אבל העובדים של המרפאה לא רואים את זה. הם מקבלים אותן בזרועות פתוחות, ורק נותנים להן חום ללא תמורה. זה מזכיר את הדבר הבסיסי ביותר: אנחנו רואות אתכן, אתן בנות אדם, אנחנו כאן בשבילכן.

"נפגשנו עם צ'ילה עזרא, שורדת זנות, גיבורת הסרט 'זונה כמוני'. היא אישה, לוחמת. אין לי מילים. קיבלתי ממנה המון השראה. גם מסיפור החיים האישי שלה וגם מהמאבק שלה, ושמתי לדמות שלי את המטרות שלה. גלית צריכה להאמין שהיא יכולה לצאת מזה, ואגב, הרבה מהן מאמינות שזה זמני. יש הרבה ארגונים, כמו Her Academy, שעוזרים לנשים לחזור למעגל העבודה. המדינה חוקקה את חוק ההפללה, שזה טוב ויפה, אבל היא לא נותנת מספיק מענים ל'יום שאחרי'. אלו נשים שעבור כל כך הרבה תלאות. מצולקות, פיזית, בריאותית ונפשית, וצריך לספק מענים".

"יש לי דבר אחד שאני חושבת שצריך לזעוק אותו מכל מקום ומכל חור: להחזיר את החטופים הביתה עכשיו"

הסרט היה מוכן כבר בשנת 2021, אבל הפצתו נדחתה בשל הקורונה. כעת, עם טריגרים של אלימות, תקיפה מינית ושימוש בסמים, ובזמן שמדינת ישראל עדיין מנהלת מלחמה עצימה בכל החזיתות - הוא יוצא לאקרנים. "יש משהו בתקופה הזו, שיש בה פחות דרישה לבידור ויותר מוכנות להסתכל פנימה לעומק", אומרת ריימונד. "יש יותר מקום להכיל דברים מורכבים וכואבים, או צדדים פחות יפים של החברה, אבל למרות שהוא קשה - אני חושבת שמי שיוצא ממנו מרגיש מתוגמל.

"מלבד החשיבות החברתית שלו, ומלבד זה שהוא קולנוע טוב, אנשים יוצאים ממנו ואומרים שהוא הלך איתם שבועות קדימה, שהוא שינה את התפיסה שלהם לגבי המציאות. פתאום כשניגשת אליך מישהי ברחוב ומבקשת כסף אתה יכול להבין יותר טוב איפה היא נמצאת, ואפשר להסתכל עליה בעיניים יותר חומלות. אני חושבת שאנחנו כחברה זקוקים להרבה יותר חמלה, וליכולת להכיל את האנשים השקופים האלה, שאנחנו כמעט ולא מישירים אליהם מבט".

איך הייתה העבודה עם הקאסט?
"הפרטנרית שלי, ניקה בק, זה היה התפקיד הקולנועי הראשון שלה. זה היה תענוג לעבוד עם בחורה עם כל כך הרבה אינטליגנציה רגשית, ועם רמי הויברגר, שעשה את אחד התפקידים הכי יפים שעשו בקולנוע למרות האכזריות שלו. עמיר מנור, הבמאי שהנגיש לי את כל המידע והידע והטה אוזן קשבת ונתן לי קרקע בטוחה ללכת עליה. תפקיד טוב אפשר לעשות רק כשסובבים אותך אנשים מיוחדים, וזה בהחלט משהו שאני רוצה לזקוף לזכות האנסמבל הזה. לעושת סרט כזה בכזו דלות תקציב ובתנאים לא פשוטים, שעוסק בחומרים לא פשוטים, נורא חשוב מי הצוות שמקיף אותך. הצילום של גיא רז העניק את הממד הרגשי, האפל והמואר שהסיפור היה צריך. את הריחוק ואת הקרבה. זכיתי בשני פרסים, אבל לא עמדתי בזה לבדי, היה צוות שלהם ומדהים מאחוריי".

ומה קרה בחייך מאז, מקצועית ואישית?
"הסרט יצא ב-2021, כבר קיבלנו עליו את הפרסים, והוא פשוט נתקע בפקק של הקורונה עד היום. מאז קרו המון דברים, אבל המלחמה שמה הכל בצד. הכל נראה תפל, הכל נראה חסר חשיבות וחסר טעם, ויש לי דבר אחד שאני חושבת שצריך לזעוק אותו מכל מקום ומכל חור: להחזיר את החטופים הביתה עכשיו. לא אתמול, לא מחר, עכשיו. יש לי חברים טובים שאחיינית שלהם, אגם ברגר, חטופה. התמונה שלה כל הזמן איתי והיא כל הזמן בראש שלי. אני מתפללת לשובה ולשובם של כל אחד ואחת מהאנשים שנמצאים שם. אני בוכה וכואבת את החללים שלנו מדי יום, והלב פשוט מרוסק. אז אני יכולה לספר לך מה התפקיד הבא ומה זה, אבל לא בא לי. יש תפקידים, זו הפרנסה שלי, אבל ברמה האישית? אני רק מקווה לקום בבוקר ולראות שיש עסקת חטופים".