אני לא זוכר מתי ראיתי בפעם הראשונה את "טריינספוטינג". אני כן זוכר איך נראיתי בסוף הצפייה: במשך כמה דקות טובות חיקיתי את המבט שאפיין את כוכבי הסרט. מבט אדיש, מרוחק, כזה שאומר "לא ממש אכפת לי ממך, עולם". קצת כמו מבט של קאובוי, רק בלי שום מטרה, כי בחרת מראש להפסיד בקרב. כשצפיתי בו שוב לקראת הצפייה ב"טריינספוטינג 2" החדש, גיליתי שעדיין יש לו את אותו אפקט עליי.
"טריינספוטינג" המקורי לא דיבר על התמכרות להרואין, או לפחות לא רק עליה. הוא דיבר על האפשרות להתנכר. האפשרות לא לבחור בחיים, בהתבגרות, בעתיד, כמו שאלה נראו ב-1996: ג'וב מאוס, צרכנות אובססיבית, משפחה בלתי נסבלת, חליפות שלושה חלקים. הוא דיבר על מרד שקט: להישאר בתוך לופ הדוניסטי שאין בו לילה ויום, רק עם כמה אנשים שתקועים איתך וחפירות אינסופיות על כדורגל, איגי פופ וסרטי בונד ישנים. בתוך הלופ הזה, בין הזרקה לניסיון גמילה, מארק, סיק בוי והאחרים בורחים משוטרים, מתחילים קטטות פאבים, פוגעים בחיות ובאנשים, שוחים בטינופת וכמעט - או יותר מכמעט - נהרגים. מרד שקט ופסיבי, אבל גם קשה ואלים.
"אתה יודע", אמרה לי בת זוגי, "בגיל ההתבגרות אף פעם לא חשבתי שבתור מבוגרת אני אצטרך למצוא עבודה ולהקים משפחה. הייתי בטוחה שלהיות מבוגר זה להזריק הרואין ולהתנהג כמו הגיבורים של 'טריינספוטינג'". בדיוק יצאנו מאולם הקולנוע שבו צפינו בסרט ההמשך, שיצא 20 שנה אחרי. ציפינו לעוד מנה מאותו דבר, ניסיון לספק את הג'אנקיז של הניינטיז ולהשתלב בנוסטלגיה לעשור ההוא שמסרבת לחלוף. לזכות הבמאי דני בויל ושאר יוצרי הסרט ייאמר שהם לא הסתפקו בזה: זאת היתה יצירת המשך שפוגשת את גיבוריה בפתח גיל העמידה, ומנסה להתמודד - לפעמים בעדינות, לפעמים באופן בוטה מדי - עם העולם שהשתנה.
"טריינספוטינג" הראשון חזה שבסופו של דבר הבחירה בחיים, מבאסת ככל שתהיה, תנצח. כשמארק עוזב בסוף הסרט את החברים שלו, עם הכסף שגנב מהם, הוא מחייך פתאום. לא חיוך של ג'אנקי, אולי חיוך של השלמה. הוא משוכנע שהמרד נידון לכישלון, שהגיע הזמן להתחיל את החיים האמיתיים, המסודרים. מה שהוא לא ציפה לו, וגם לא היוצרים, הוא שהמרד דווקא יצליח. שהאמירה שלהם תשפיע על כל כך הרבה אנשים. כשלקראת סוף סרט ההמשך (וסליחה על הספוילר הקטן), הסיפורים של הגיבורים מתחילים לעלות על הכתב, הם תוהים באירוניה מי בכלל ירצה לשמוע אותם.
אבל העולם רצה לשמוע. וכך "טריינספוטינג" הפך לגלוית פרידה איקונית מתקופה שבה עדיין היה אפשר למרוד באמצעות הימנעות. למרוד בעבודה מנוונת, בתרבות צריכה ריקנית, באמירות כמו "אנחנו מאוד מאוכזבים ממך, בן", בכל הדברים חסרי המשמעות האלה. חוסר המשמעות הזה הוא שהפך את הלוזריות, את האדישות, את ההרס העצמי, לכל כך מגניבים ומושכים, מאדינבורו עד רמת גן.
ואז נכנסה לתמונה ההגשמה העצמית.
להיות מבוגר היום, ביותר ויותר מקומות, מחייב אותך לעמוד בפחות כללים חברתיים נוקשים - במיוחד אם אתה גבר. אתה לא רוצה להיות נשוי+3 ולגור ברעננה? סבבה לגמרי. לא רוצה עבודה מונוטונית ומשעממת? ברור, מי כן. חליפת שלושה חלקים? עזוב שטויות, ולאף אחד גם לא אכפת מגודל הטלוויזיה שיש לך בבית. לך תעבוד במשהו שאתה אוהב. לך תחיה חיי יצירה. רוצה להסתובב כל היום עם החברים שלך? נשמע מדהים. רוצה לעשות סמים? בבקשה, הוויד בדרך לספר החוקים ואף אחד לא מתרגש מאמ.די. תן בראש, אל תתפשר, אל תהיה סחי, אתה מיוחד ויכול לעשות הכל.
רק מה? לא משנה מה תעשה, בסוף היום מצופה ממך להיות הגרסה הכי טובה של עצמך. אתה לא יכול סתם לעבוד, אתה חייב להיות תותח ונינג'ה, להיכנס לזון, לשבת על הפרויקט כל הלילה ולעוף על זה. אתה לא יכול סתם למצוא בת או בן זוג, אלא את האדם שמשלים אותך באמת. אתה יכול להתלבש איך שבא לך, כל עוד אתה מתלבש מדהים. ואתה חייב להיות מחובר לרגשות שלך, להיות כן לגבי הרצונות והיעדים, לבדוק כל הזמן עד כמה אתה קרוב להגשים אותם. ואם אתה לא מצליח בכל זה? אז אתה סתם לוזר, ואין בך שום דבר מגניב, ולאף אחד כבר לא אכפת ממך.
וזה בדיוק מה שהגיבורים של "טריינספוטינג 2" לומדים. אם בסוף הסרט הראשון מארק היה בטוח שהוא פשוט יתפשר על החיים הרגילים ושיהיה בסדר, בסרט השני הוא מגלה שהפשרה הזאת כבר לא מוצעת לו. שגם אחרי 20 שנה של הליכה בתלם, כל מה שהוא עושה נידון לכישלון - גם אישית (הזוגיות שלו מתפרקת) וגם מקצועית (הוא בדרך לפיטורין). סיק בוי, עכשיו כבר סיימון, מנסה לעשות לכאורה את ההפך: לחיות את החיים הפרועים, לפתוח בית זונות ולעשות מלא קוק. גם הוא נכשל. לא חסרים רגעים סימבוליים בסרט הזה, אבל אחד בלט לי מעל כולם: אם בסרט הקודם הגיבורים הצליחו לחולל קטטה ענקית, עכשיו, כשמארק וסיימון הולכים מכות בפאב, לקוח זקן בוהה בהם בדממה משועשעת וממשיך לשתות.
ואם כל זה לא מספיק, הם צריכים להתמודד עם מרד שקט אחר, של אנשים שאפתנים שדווקא נהנים מהסדר החדש - הנשים, הצעירים, המהגרים. הבן של באגבי לא רוצה להפוך לגנב כמוהו ומתעקש ללכת לקולג', אבל גם מסרב שהמרד שלו יהיה אלים, אפילו כשבאגבי דורש ממנו להכות אותו. ורוניקה, המהגרת הבולגריה שבה מתאהבים כל גיבורי הסרט, מתגלה בסוף (שוב מיני-ספוילר) כחכמה מכולם. באחת הסצינות מכמירות הלב ביותר מארק וסיימון מספרים לה בלהט על בריטניה שבה הם גדלו, והיא רק תוהה למה הם לא מניחים כבר את העבר בצד. מבחינתם זה בלתי אפשרי, כמובן. אחרי שהם התפכחו מההווה האינסופי, ניסו לבחור בעתיד ונכשלו, העבר זה כל מה שנשאר להם. רק לספאד, המתוק ומלא המודעות העצמית, יש איזו תקווה. הוא לומד למנף את העבר הזה לכתיבה, לחיות חיי יצירה דרכו.
"טריינספוטינג 2" נראה לפעמים כאילו הוא מנסה להתמודד עם צ'ק ליסט של נושאים חשובים: גבריות, הזדקנות, קשיים כלכליים, לאומנות, שינויים ביחסי הכוחות האישיים, החברתיים והמיניים. אבל בסופו של דבר הוא בעיקר סרט מדכא, שמזכיר לך באיזו קלות אתה יכול להפוך ללא רלוונטי, לאמירה על משהו שכבר לא קיים. ובכל זאת, משהו מהקסם המקורי מצליח להישמר גם אחרי 20 שנה. אחרי ההקרנה עמדתי בתור לשירותי הגברים, שבאופן חריג היה ארוך בהרבה מתור הנשים. כשהרמתי לרגע את הראש, גיליתי שלכל מי שעמד בו היה את אותו מבט. מבט אדיש, מרוחק, כזה שאומר "לא ממש אכפת לי ממך, עולם".