מיד אחרי סיום הקרנת הבכורה של "שש פעמים" בפסטיבל הקולנוע של חיפה בשנה שעברה (שם זכה בפרסי סרט הביקורים, התסריט והשחקנית), החלטתי לצאת לסיבוב לילי במרכז הכרמל. בפינות הרחוב ישבו חבורות של נערים ונערות שצחקו יחד, הסתודדו, חלקם שתו ועישנו, ובאופן כללי נראו מבסוטים מהחיים. בני הנוער האלה, שכולנו היינו כמותם, הם גם הכוכבים של הסרט שזה עתה ראיתי, סרט שהוא תמונה ריאליסטית ומטרידה על היותם, והיות כולנו, ריקנים, נבובים, תלושים, חומריים, מנותקים ובודדים.
הבמאי יונתן גורפינקל, שגם הפיק את הסרט יחד עם אודי ירושלמי ("טאזפילם") ובסיוע "קשת" וקרן הקולנוע הישראלי, קיבל השבוע בשורות משמחות: כשהוכרזו המועמדים לפרס אופיר נמצא "שש פעמים", העתיד לצאת לבתי הקולנוע בישראל בתחילת דצמבר, ברשימת המועמדים בעשר קטגוריות, כולל מועמדות לפרס הסרט הטוב. גם מעבר לים מקבל הסרט חשיפה רחבה - הוא השתתף בתחרות הרשמית בפסטיבל "טרייבקה" בניו-יורק, זכה בפרס "מבט אחר" בפסטיבל סן-סבסטיאן (אותו קיבלו בעבר גם זוכי האוסקר "פרידה" האיראני ו"פרשס" שהפיקה אופרה ווינפרי) ונרכש להפצה במדינות רבות בעולם. השבוע יעלה לאקרנים ב-40 ערים ברוסיה ובאוקטובר הקרוב גם בארה"ב.
המציאות הרבה יותר אכזרית ממה שחושבים
"שש פעמים" הוא סיפורה של גילי (סיון לוי), נערה בת 17 המגיעה לבית ספר חדש ומוכנה לעשות הכל, כולל הכל, כדי להיות בחבר'ה. ברשימה הזאת נכללת היותה קורבן לאונס, ניצול ומניפולציות. כולנו עיוורים ל"הכל" הזה. "כשהייתי בן 17 ורציתי להסתיר משהו מההורים שלי, ידעתי שזה תלוי רק בי. לא היה להם שום סיכוי לדעת את מה שלא רציתי שידעו". במשפט הזה של גורפינקל, שעבד כבמאי בטלוויזיה ("ארץ נהדרת") וזהו סרטו הראשון, מסתתרת תמצית סרטו והסיבה האמיתית לעשייתו.
"הרעיון לסרט נולד לפני שש שנים, במפגש ביני לבין התסריטאית רונה סגל, כשעבדנו יחד על הסדרה 'מסכים'", מספר גורפינקל. "זו הייתה תקופה שבה כל שני וחמישי היו אייטמים על בת טובים שנאנסה או על אלימות בקרב בני נוער, ובחדשות זה תמיד פומפוזי וצהוב ומלווה במין התחסדות כזאת של 'איך זה קרה?'. הרגשנו שאנחנו מבינים היטב איך זה קורה, וכמה זה בעצם נפוץ. הייתה לנו תחושה שהמציאות היא הרבה יותר אכזרית ושתרבות האונס היא חלק בלתי נפרד מהשפה שלנו. רונה יצאה לעבודת כתיבה ותחקיר שארכה ארבע שנים, וכתבה תסריט שבעיני הוא מאד מדויק, בעיקר בשפה שלו. הדיאלוגים והמשחק אמינים והדבר היחיד שקצת מבאס אותי הוא שבגלל שלקח הרבה זמן בין הצילומים לבין יציאת הסרט, הסמארטפונים כבר שודרגו. למי יש היום אייפון 3"?
יש בסרט סוג של מחאה? אצבע מאשימה כלפי המערכת?
"זה בהחלט סרט עם אג'נדה ואמירה חברתית בוערת. צילמנו אותו בזמן המחאה של קיץ 2011 ואחד הדברים שניחמו אותי אז, כשלא לקחתי חלק פעיל באותה מחאה בגלל הצילומים, הייתה הידיעה שאני תורם דרך הסרט הזה את חלקי. מעבר לאצבע מאשימה כלפי המערכת, יש בסרט תמונת מראה מדויקת מאד למצבם של בני הנוער בארץ. זה לא 'נעים' לצפייה. מבחינתי הוא מתאר מציאות קיימת, שלא יעזור להדחיק אותה. עם זה המתבגרים שלנו צריכים להתמודד כל יום בבית הספר, ומאבק ההישרדות שלהם מתחיל הרבה לפני שהם יודעים מה זה שכר דירה או מס הכנסה. כבר בתיכון הם בתוך ג'ונגל קפיטליסטי, שבו גם מין הוא מטבע".
"המוזיקה היא חלק חשוב מאד בסרט", אומר גורפינקל. "השירים מושמעים תוך כדי העלילה, כשהדמויות מאזינות להם ברדיו, בבית, בסמארטפון או במסיבה, ובעצם יחד עם הצופים. המוזיקאים ששיריהם מושמעים בסרט, למשל צוקי ועידו B, אולי אינם מוכרים לציבור הרחב, אבל הם פופולאריים ביותר בקרב בני נוער והקליפים שלהם ביוטיוב מגיעים למיליוני צפיות".
איך נוצר הקשר עם נינט?
"פגשתי אותה בשעה מאוחרת בבר תל אביבי, סיפרתי לה על הסרט והצעתי לה לבצע את השיר. היא הסכימה, באה לחדר העריכה וראתה את הסרט ואחר כך, בהקלטות, ביצעה את השיר באופן מושלם על הטייק הראשון. אני, שקצת התלהבתי מהרעיון של 'לביים' את נינט, ביקשתי עוד כמה טייקים, אבל השיר שמושמע בסרט הוא הטייק הראשון שלה".
ומה חשוב לך יותר, חשיפה בעולם בארץ?
"זו התרגשות גדולה לדעת שהסרט מוקרן בכל העולם, אבל מה שחשוב לי באמת הוא שמורה בפתח-תקווה תקרין אותו לתלמידים שלה".