40 שנים עברו מאז יצא לאקרנים בברית המועצות "סטאלקר" (1979), סרטו של אנדריי טרקובסקי. סיפור הבריאה של "סטאלקר" מורכב כמעט כמו הסרט עצמו: הוא כולל התערבות תקציבית של הממשל הסובייטי, ערימות של פילם בלתי שמיש, פיטורים אכזריים של הצלם הראשי וגם צילומים בלוקיישנים רעילים, שהובילו, אולי, למותו של הבמאי.
התסריט של "סטאלקר" מבוסס באופן רופף על רומן מדע בדיוני בשם "פיקניק בשולי הדרך", שנכתב על ידי האחים סטרוגצקי. עלילת הסרט מתארת את מסעם של שלושה אנשים אל מרחב פוסט-אפוקליפטי בשם "אזור", בו מתרחשות תופעות על-טבעיות ושככל הנראה קיימת בו נוכחות חייזרית. המרחב המסתורי נאסר לכניסה על ידי השלטונות, והדרך היחידה לחמוק לתוכו היא בעזרת מדריכים, הקרויים "סטאלקרים". בסרט, דמותו של הסטאלקר הסכימה להוביל את שני הגברים האחרים אל חדר מיוחד הקיים ב"אזור", אשר כל הדורך בו זוכה להגשים את משאלתו הכמוסה ביותר. אלא שהמסע מעורר אצל חברי המשלחת ויכוחים סוערים ושאלות מהותיות - מהו רצונם העמוק ביותר? האם כדאי שאותו רצון יתממש?
קשה למצוא סופרלטיבים מדוייקים עבור הסרט. הבעיה אינה נובעת מאיכותו, אלא מייחודיותו. זהו סרט אניגמטי, מדיטטיבי, מהפנט, כזה שנע בתפר שבין הקולנועי לרוחני: השוטים הארוכים, הדיאלוגים הפיוטיים, השימוש המובחן בצבעים ועיצוב הפסקול המופשט. כל אלה ועוד מביאים את הצופה לכדי צורך בהתמסרות טוטאלית, כזו הדורשת ממנו להתבונן, להקשיב, להרגיש.
למרות שטרקובסקי טען בראיונות שהוא לא מתחבר אל הז'אנר, זו לא הייתה הפעם הראשונה שהוא בחר לביים סרט מדע בדיוני. הוא הספיק לביים את "סולאריס" (1972), עיבוד קולנועי לספרו של סטניסלב לם, וזכה איתו להצלחה רבה. אלא שהצילומים של "סטאלקר" התגלו כהרבה יותר מורכבים: טרקובסקי בילה חלק נכבד משנת 1977 בצילומי סצנות החוץ של הסרט, בעיקר בטאלין שבאסטוניה, בה היו לא מעט אזורי תעשייה נטושים שהתאימו לאווירת הסרט. טרקובסקי, יחד עם צלם הסרט, גיאורגי ררברג, בחרו לצלם את הסרט בפילם מסוג חדש של חברת קודאק, כזה שהמעבדות הסובייטיות עוד לא הכירו. כאשר חזרו למוסקבה, גילו השניים שהפילם שפותח בלתי שמיש, ומכיל גוונים לא מתוכננים של ירוק כהה. חודשים של עבודה ירדו לטמיון וטרקובסקי חשד שמדובר היה במעשה חבלה מכוון, אך ככל הנראה מדובר היה פשוט בחוסר מקצוענות של המעבדה.
אובדן חומרי הצילום היה הקש ששבר את גב הגמל של מערכת היחסים בין טרקובסקי לררברג. למרות שכבר הספיקו לצלם כמה סרטים יחד, מערכת היחסים בין השניים הייתה יותר מאיומה. ררברג חשב שטרקובסקי לא מבין את התסריט שלו מספיק טוב, וביקש ממנו לשכתב אותו. טרקובסקי התעלם. האופי הדומיננטי של שניהם הוביל לעימותים. לפי עדויות של חלק מאנשי הצוות, על הסט נצרך לא מעט אלכוהול, עוד אלמנט שתרם לאווירה העכורה. לפי יומנים של טרקובסקי שפורסמו לאחר מותו, לאריסה, אשתו של טרקובסקי, ראתה בררברג אויב אישי. טרקובסקי פיטר את ררברג, ובקרדיטים הסופיים של הסרט, ררברג לא קיבל אפילו אזכור של כבוד. לטענת מכרים של ררברג, הוא היה כה מאוכזב מפיטוריו, עד כי מעולם לא התאושש מהם לחלוטין.
גם טרקובסקי היה די מיואש מהסרט בשלב הזה, ואפילו שקל לפרוש מהפרויקט. הוא חווה התקף לב ב-1978, מה שגרם לעיכוב נוסף. גם למועצת הקולנוע הסובייטית נמאס מהעיכובים, הם דרשו להפסיק את צילומי הסרט ואת תקצובו. אלא שלטרקובסקי חזרה המוזה, והוא מצא פתרון שסיפק את המועצה - פיצול הסרט לשני חלקים ובהתאם לכך הגדלת התקציב. טרקובסקי שכר צלם אחר, חזר לאסטוניה וצילם מחדש כמעט את כל הסרט. כמובן שגם בסט החדש היו צרות, כאשר חלק מאנשי הצוות נהגו להשתכר בקביעות, עד לרמה שטרקובסקי נאלץ לפטר גם אותם. מכוח האינרציה, טרקובסקי הצליח בקושי להשלים את צילומי הסרט.
התוצאה הסופית לא התקבלה בברכה אצל גוסקינו, זרוע הקולנוע הרשמית של הממשל הסובייטי. הם דרשו מטרקובסקי לערוך את הסרט מחדש כך שיהיה מהיר ודינמי יותר. טרקובסקי ענה להם בתשובה שנהפכה לציטוט ידוע שלו: "הסרט צריך להיות איטי ומשעמם בהתחלה כדי לאפשר לצופים שנכנסו לאולם בטעות מספיק זמן לעזוב לפני שהאקשן מתחיל". הסירוב לעשות שינויים הוכיח את עצמו: הסרט זכה בפרס בפסטיבל קאן ונהפך עם השנים לסרט קאלט. "סטאלקר" סיפק השראה ללא מעט יוצרים ויוצרות, ומהעת האחרונה אפשר למנות את "האיש שנולד מחדש" (2015), "בלייד ראנר 2049" (2017) ו-"העולם שאחרי: הכחדה" (2018) כסרטים שהושפעו ממנו ישירות. "סטאלקר" חולק את שמו גם עם משחק מחשב מצליח, ששאב מהסרט לא מעט אלמנטים ורעיונות.
אבל במורשת של "סטאלקר" יש גם פרקים אפלים. תחילה מת אחד השחקנים, אנטולי סולוניצין, מסרטן הריאות כמה שנים לאחר תום הצילומים. טרקובסקי עצמו נפטר מאותו הסרטן בסוף 1986. אשתו של טרקובסקי, לאריסה, שתיפקדה על הסט כעוזרת במאי, מתה 12 שנים מאוחר יותר, גם כן מסרטן בריאותיה. לטענת מעצב הפסקול של הסרט, ולדימיר שרון, זה לא מקרי. הוא העלה סברה שהשלושה חלו בסרטן עקב חשיפה מרובה לקרינה במהלך הצילומים. צילומי החוץ בטאלין התבצעו ליד מפעל כימי חצי מתפקד, שפיזר כימיקלים מסוכנים אל הנהר הקרוב. אנשי הצוות והשחקנים נאלצו לטבול בנהר המזוהם לא מעט במהלך הצילומים. הסרט צולם כשבע שנים לפני האסון בכור הגרעיני בצ'רנוביל, ולא הייתה עדיין מודעות מספקת לנוכחותם של חומרים מזהמים במרחב, לפוטנציאל הרצחני הגלום בהם. היופי הרב של הסרט, על הנוף המשגע שלו והערפל ההזייתי שבו, הושגו במחיר כבד. סברה אחרת טוענת שהקג"ב הוא האחראי למותו של טרקובסקי. לאחר "סטאלקר", הממשל הסובייטי חדל לתמוך בסרטיו ומסריו נתפסו כתעמולה אנטי-סובייטית. טרקובסקי נאלץ להעביר את שארית הקריירה שלו בגלות, ואת שני סרטיו האחרונים ביים במדינות אחרות.
"סטאלקר", הפרוש על פני 161 דקות, הוא סרט הדורש סבלנות. יש בו 142 שוטים, כאשר האורך של חלקם עולה על 4 דקות לשוט. תנועות המצלמה הממושכות, האיטיות, בעלות המשקל, כאילו מבקשות מהצופה להמתין. העלילה אינה נהירה לחלוטין וגם לא מבקשת להיות, נרטיב קונבנציונלי פחות עניין את טרקובסקי. בראיון שנתן ב-1981 טען שחיפוש אחר משמעות בסרטיו היא פספוס של הפואנטה, שמבחינתו הצופה האידיאלי דומה למטייל, כזה העסוק בהתבוננות במדינה בה הוא מבקר. 40 שנה אחרי, לידת העכוז שהיא "סטאלקר" ממשיכה לעורר דיון. היא מהווה חזון של יוצר בלתי מתפשר, כזה שהותיר חותם על עולם הקולנוע. אמנם "סטאלקר" לא מתאים לכל סוגי הצופים, אך עבור אלו שיהיו מוכנים להתמסר אליו, צפויה חוויה שלא ישכחו.