טל שפי, תסריטאית ועורכת סרטים, היא בוגרת בית הספר לאמנויות הבמה בית צבי. בשנת 2011 זכתה בפרס העריכה בפסטיבל דוק אביב עבור "הצלמניה" של תמר טל והיא עורכת סרטים וסדרות טלוויזיה. “לא החיים שלך" הוא סרט אישי שטל צילמה במהלך שבע שנים שבהן חייתה בגואה שבהודו, והוא סרטה הראשון כבמאית. בטור מיוחד לקראת יציאת הסרט היא מתארת את החוויות שלה.

בשנת 2002 יצאנו, אני ובתי, בן זוגי ובננו התינוק למסע סובב עולם. במשך שנה שלמה הסתובבנו בדרכים, בין הודו לתאילנד, אוסטרליה ואמריקה, ובסופה של אותה שנה חזרנו לגואה שבהודו והחלטנו להישאר עוד קצת. ה"עוד קצת" הזה הפך לשבע שנים בהן גואה הפכה לביתנו וחיינו בה היו מלאים ומרתקים.

אין תמונה
הטיול המשפחתי הפך לבית. קאיה עם המאמן פבריציו
מיליון דולר סוניה

קאיה למדה בבית, בשיעורים פרטיים ובהתכתבות. כחלק מהחקירה של הסובב אותה הצטרפה בגיל 12 למועדון אגרוף קטן בכפר דייגים סמוך. מועדון האגרוף של פבריציו פטרוני, לשעבר אלוף איטליה, היה מקום מפגש מרתק וגם יחיד לנערים ו(קצת) נערות מקומיים ומערביים כאחד, שחיו באותן שנים בגואה.

כיוון שלקחתי את קאיה מדי יום אחר הצהריים למועדון, מצאתי את עצמי נשאבת אל האימונים ונשארת לצפות בהם עד תומם. מתישהו לקחתי לידיי מצלמה והתחלתי לתעד. צילמתי את האימונים, את הקרבות, הנסיעות לטורנירים ואת המאמן פבריציו. זו הייתה מעין דרך להתבונן, להיות חלק וגם להישאר קרובה. הייתה הרבה התרגשות וגם פחד בלראות את הבת שלי מתאגרפת, דבר שהייתי רוצה להיות מסוגלת לעשות - אבל אני לא. הרגעים שבהם היא נותנת או חוטפת מכות, ואני מזדהה וכואבת אבל מאחורי מצלמה. הקונפליקט הזה היה קשה.

המתאגרפת השנייה בה התמקדתי בצילומים היא סוניה - נערה הודית שגרה בשכנות למועדון וגילתה בו כנגד כל המצופה ממנה, את אהבתה לאגרוף ובעצם גם את עתידה. ברבות הימים הפכה סוניה לאלופת הודו באגרוף בדרך הלא פשוטה בה הוביל אותה פבריציו המנטור והמאמן.

בשלב מסוים הזמנתי את הצלם דימה לידחוב לבוא לצלם איתי בגואה. קאיה הייתה אז בת 13. חיינו בגואה סבבו סביב המועדון. כיוון שלא היו הרבה בנות שהתמידו באגרוף בגואה מלבדן ולמרות הפרשי הגילים ביניהן מצאו עצמן קאיה וסוניה (המבוגרת ממנה בחמש שנים) האחת מול השנייה בזירה. הן היו שונות מאד ולמעשה ייצגו בעיני שני הפכים של תרבות, של תפיסת עולם, של רקע משפחתי. למרות השוני ובמגבלותיו צמחה ביניהן גם ידידות יפה ומעניינת.

אין תמונה
הרגעים שבהם היא חטפה מכות היו קשים במיוחד
מיהי ישראלית?

בגיל 15 קאיה החליטה לחזור לישראל ואנחנו, בתוספת של עוד אח קטן, חזרנו בעקבותיה. לאחר זמן מה של התנדנדות בין שני העולמות. בישראל פניתי לעזרתו של העורך אורון אדר והתחלנו לעבוד על סידור ועריכת החומרים החומרים שצולמו במשך השנים בגואה. בשנת 2010, חזרנו קאיה ואני במטרה לסגור את הבית בגואה, למכור את הדברים וללוות אותה בדרכה לבקר את אביה שגר בקטמנדו שבנפאל. לנסיעה הזו הצטרף אלינו הצלם דניאל קדם, שתיעד את המסע הזה, הפעם כששתינו בתוך הפריים.

המסע הזה העלה בי הרבה שאלות שלא נשאלו קודם. שאלות לגבי הבחירות שעשיתי בחיי: כמו הבחירה לצאת לטיול ולהתגורר בקהילה קוסמופוליטית שמחפשת לטשטש זהות לאומית ולהגדיר את עצמה מחדש. כמו הבחירה של החינוך הביתי, ה"הום סקולינג" (או יותר נכון, ה"אן-סקולינג”) עבור קאיה, ועל ההשלכות שהיו לבחירות הללו על חייה ועל הזווית המיוחדת שממנה היא רואה את הדברים.

שאלה נוספת שעולה בסרט מתוך המסע שלנו לגואה היא שאלת השייכות, הזהות. קאיה היא חצי נפאלית וחצי ישראלית. בישראל היא נחשבת "מלוכסנת" אך בהודו ובנפאל, לבנה. זרה ולא שייכת בשום מקום - או אולי דווקא נערה קוסמופוליטית השייכת לעולם הגדול?

אין תמונה
נערה קוסמופליטית השייכת לעולם הגדול
הסרט "לא החיים שלך" נע בין שני צירי הזמן הללו וארוג בין שניהם בידו המיומנת של העורך אורון אדר, שגם כתב איתי את התסריט. צירי העלילה המשתלבים זה בזה הם החיים שחיינו בגואה בתור "קבועים" אך זרים. בין שתי הפרספקטיבות הללו יש ים של שאלות, תהיות ורגשות. למרות שהסרט הזה כביכול מתמקד ביחסים שלי ושל קאיה בנקודת זמן מסוימת שנקראת גיל ההתבגרות, ובדיאלוג שנוצר ביננו מתוך זוויות הראייה השונות שמהן אנו רואות את חיינו, בסופו של דבר הסיפור האישי הזה הולך ומתגלה כסיפור אוניברסלי שעוסק בשייכות ובזהות, וברובד עמוק יותר בהורות, ובבחירות שאנחנו כהורים עושים והאופן בו הן משפיעות על הילדים שלנו.

הסרט "לא החיים שלך" ישודר ב-yes דוקו הערב בשעה 21:00

>> בואו לפייסבוק שלנו