ברברה סטרייסנד היא אייקון. אלו לא חדשות – ההצהרה "ברברה סטרייסנד היא אייקון" משולה להכרזה בסגנון "מים זה בריא" או "מחר השמש תזרח". יש אמיתות שאי אפשר לערער עליהן. לכן אני לא כאן כדי להסביר את המובן מאליו, אלא לדבר על הסרט שלימד את העולם מי היא הדיווה היהודייה הגדולה ביותר בעולם – "מצחיקונת", שיוקרן בפסטיבל הקולנוע היהודי בירושלים בשבת הקרובה יחד עם קונצרט משירי המחזמר, במסגרת רטרוספקטיבה לברברה סטרייסנד (או כפי שאני אוהב לקרוא לה – ברברה. היא חברה יקרה שלי, פשוט לא יודעת את זה עדיין).
"מצחיקונת" היה מחזמר ביוגרפי על חייה של הבדרנית היהודייה פאני ברייס ויחסיה הסוערים עם איש העסקים ניקי ארנסטין. ההצגה רצה על במות ברודווי בכיכובה של ברברה, כשהיא הייתה רק בת 24, והיא עשתה עבודה כל כך טובה שכשהוחלט להפוך את השלאגר הבימתי לסרט, ההפקה לא יכלה לחשוב על מישהי אחרת שמתאימה לתפקיד יותר ממנה. האולפנים דווקא כן יכלו לחשוב על מישהי אחרת, והעדיפו את שירלי מקליין, שהייתה אז כוכבת מוכרת יותר ממנה; למרבה המזל, מפיק הסרט, ריי סטארק, הכריז שבלי ברברה אין סרט (מקליין וברברה היו חברות כל כך טובות שהסיפור הזה בעיקר מאוד הצחיק אותן), וכך היה. השאר הוא, כמובן, היסטוריה, אבל אין סיבה שנפסח עליה: הסרט היה הצלחה קופתית, והפך את ברברה לאחת מכוכבות הקולנוע הגדולות של העשור שאחריו. ויש לציין שאנשים קצת הופתעו – מבחינתם, כוכבות קולנוע לא יכלו אז להיראות כמו ברברה.
מצחיק לחשוב על זה כשרואים את "מצחיקונת", שם הבמאי הגדול וויליאם וויילר מצלם ומאיר אותה כמו אלילה, אבל בזמנו כוכבות קולנוע פשוט לא היו כל כך, ובכן, יהודיות למראה. ב"מצחיקונת" מתעכבים על זה קצת יותר משזה רלוונטי, אבל ברברה, כמו פאני, האישה שגילמה, פשוט לא הייתה יפה כמו רוב הנשים שהובילו סרטי ענק עד אז. היא לא הייתה בלונדינית כמו מרילין מונרו, לא סקסית כמו סופיה לורן ולא ענוגה כמו אודרי הפברן. היה לה שיער חום ואף ענק, ובזכותה כל ילדה יהודיה אמריקאית הרגישה שהיא רואה את עצמה על המסך הגדול – ושהיא, כמו פאני ברייס (וכמו ברברה), יכולה להיות הכוכבת הכי גדולה.
למה? ובכן, בשביל זה אשמח לצטט את פאולין קייל, אחת ממבקרות הקולנוע הגדולות אי פעם, שכתבה בביקורת שלה על "מצחיקונת" את מה שהיא המחמאה הכי יפה שאי פעם ניתנה לשחקנית בביקורת קולנוע: "המסר שנלמד מ'מצחיקונת' של ברברה סטרייסנד זה שכישרון הוא יופי". וכשרואים את ברברה נותנת בראש ב"מצחיקונת", קשה לחשוב על שחקניות אמריקאיות מוכשרות יותר ממנה.
שרה כמו הבת הלא-חוקית של מריה קלאס וביונסה
ברברה צמחה על הבמה, אבל ב"מצחיקונת" היא מנהלת עם המצלמה דיאלוג יפהפה, שמתחיל בשורת הפתיחה האיקונית "Hello, gorgeous" ומסתיים באחד הרגעים הגדולים בתולדות הקולנוע – הנאמבר "My Man", שמציג את פאני נותנת את הנשמה על הבמה כשדמותה כמו מרחפת ברקע השחור, עיניה דומעות אבל קולה שובר את הדממה. יש סיבה שבגללה ההפקה נלחמה על ליהוקה של ברברה; ברברה הבינה את פאני, והפכה אותה לדמות מעוררת הזדהות, לפעמים גם יראה, ובעיקר – המון אהבה. "מצחיקונת", במחילה, אינו סרט גדול במיוחד; אבל הוא שווה צפייה, גם למעלה מיובל אחרי שיצא, ולו רק כדי לראות את הופעת המחץ שעומדת במרכזו. ההלם שמתעורר בפאני כשהיא מגלה שגבר הורס כמו ניקי ארנסטין המהמר העשיר (עומאר שריף, בליהוק מבריק) מוכן להתאהב בה, השילוב המוכר וההרסני בין תעופה עצמית לשנאה עצמית, כל אלה מוכרים קצת יותר מדי, ונארזים בהופעה אחת וירטואוזית ועוצרת נשימה.
ובתוך כל זה, היא שרה אדיר! וגם מצחיקה! ממש! זאת אחת הסיבות שבגללן ברברה כל כך כבירה: היא שרה משל הייתה הבת הלא-חוקית של מריה קלאס וביונסה, ושוברת מצחוק בזמן שהיא עושה את זה. את השיר "People" היא הפכה משיר פופ מחזמרי וחמוד לאריה קורעת לב; עם "Don't Rain On My Parade" היא העמידה המנון העצמה שיכול להפוך גם נסיעה רגועה באוטובוס לאירוע קריוקי סוחט ריאות. אבל יש סיבה שקוראים ל"מצחיקונת" בשמו, ובנאמבר כמו "You Are Woman" היא מציגה בצורה קורעת מצחוק את הקונפליקט הפנימי של אישה שלומדת לראשונה בחייה חרמנות מהי (ומגישה את השורה "האם מנזר יסכים לקבל בחורה יהודייה?" בצורה בלתי נשכחת).
ההופעה של ברברה סטרייסנד ב"מצחיקונת" היא ללא ספק אחד ההישגים הגדולים של הקולנוע האמריקאי לדורותיו. למעשה, היא כל כך גדולה שהיא לא בנתה רק את הקריירה של סטרייסנד: ליאה מישל, למשל, יכולה להודות לסטרייסנד בכלל ול"מצחיקונת" בפרט על כך שבזכותה היא בגדול קיימת (את האחריות על הרס הקריירה שלה היא יכולה לזקוף רק לעצמה, אבל לולא סטרייסנד לא היה מי שיקנה את מה שמישל מכרה במשך שש שנות "Glee").
למה בעצם אין פרס נובל למשחק?
כמובן שאחרי הופעה כזאת ברברה תהפוך לאייקון. דבר כזה לא יכול להיות חד פעמי. והיא המשיכה; סטרייסנד זכתה באוסקר על ההופעה שלה (כתיקו עם קתרין הפברן על "אריה בחורף", באחת הרגעים המפתיעים באוסקר), ומשם הדרך לפנתיאון הגדולות מכולן הייתה מה-זה קצרה. כמעט כל סרט שהשתתפה בו בשנות השבעים נכנס לעשיריית שוברי הקופות הגדולים של אותה השנה, היא זכתה באוסקר על כתיבת שיר הנושא של "כוכב נולד" מודל 1976 (40 שנה לפני שליידי גאגא באה ללמוד ממנה איך עושים את זה), וכשהיא מיצתה את החלק הזה של שחקנית/זמרת מוכשרת ברמה חסרת תקדים, החליטה להתחיל לביים, עם סרטים כמו "ינטל", "נסיך הגאות והשפל" (שהיה לסרט השלישי אי פעם שביימה אישה והיה מועמד לאוסקר הסרט הטוב ביותר) ו"שתי פנים למראה" – ובכך המשיכה בסלילת הדרך לעוד נשים מאחורי המצלמה בהוליווד.
ברברה סטרייסנד היא מהגדולות אי פעם. והדבר היפה ביותר בה זה שבניגוד לאיקונות אחרות, נורא כיף איתה; שחקני-ענק כמו מרלון ברנדו או דניאל דיי-לואיס תמיד אפופים בארשת חשיבות עצמית די מעייפת שגורמת גם להופעותיהם הגדולות להרגיש כמו שיעורי בית. בני המזל שיראו השבת את "מצחיקונת" בסינמטק ירושלים לא ירגישו כך; הם יבלו עם אישה מצחיקה ומרגשת שנותנת את הנשמה שלה במופע שראוי לשאול בעקבותיו את אלפרד נובל משהו כמו "כן, פיזיקה, ספרות ושלום זה טוב ויפה, אבל למה לא לחלק פרסי נובל גם למשחק?". אבל לברברה מגיע משהו יותר ראוי מפרס נובל או אוסקר על מה שעשתה באותו הסרט – מגיעות לה מחיאות הכפיים שלנו, גם בלי שתשמע אותן, גם כשדמותה, לעד בת 26, מוקרנת על בד מסך קולנוע שטוח. אז נראה אותה צועדת לאחורי הקלעים של התיאטרון, עטויה מעיל פרווה מנומר, מחייכת לעצמה במראה ואומרת באהבה עצמית שאנחנו יכולים רק לקנא בה: "שלום לך, גורג'ס". ונוכל להגיד לה בחזרה – אהלן אהלן, מהממת שכמותך. תודה לך שבאת.