אחרי ששבענו מ"התפריט", ירדנו מספינת התענוגות של "משולש העצבות" וביצענו צ'ק אאוט מ"הלוטוס הלבן", זה הזמן לעוד סאטירה מעמדית. ו"היורשת" (במקור "L'Origine du Mal", כלומר "מקור הרוע"), המותחן הצרפתי-קנדי החדש של סבסטיאן מרנייה, מצטרף לטרנד לא רק ברמת העלילה - אלא גם ברמת השם, לפחות אם שואלים את הבמאי והתסריטאי על הימים שבהם התחיל לעבוד על הסרט. "כשהתחלתי לכתוב את התסריט גם הוא נקרא 'יורשים'", הוא מספר בריאיון שנערך בפריז, "אבל אז הסדרה עלתה והייתי חייב להחליף את זה".
"היורשת", סרטו השלישי של מרנייה, מגיע כעת לישראל לאחר שהוקרן בבכורה בפסטיבל ונציה. העלילה מתמקדת בסטפן (לור קאמי מהלהיט "10 אחוז"), עובדת מפעל מחוספסת - כמה מחוספסת? יש לה בת זוג בכלא - שמגלה שאביה הביולוגי המנוכר הוא איש עסקים אמיד מאוד ומחליטה שהגיע הזמן להיכנס לחיים שלו. סטפן מתקשה להתקבל במשפחתה החדשה, בעודה משקרת על חייה האמיתיים כדי להרשים אותה, וכל סצינה חושפת פרט נוסף על הנסיבות הדי-קיצוניות שבגללן הגיעה אליה. אבל בסוף, מדובר בסיפור על אישה שבסך הכל מחפשת משפחה. הבסך הכל שלה פשוט שונה מזה של השאר, והולך ומסלים עם הזמן.
"בכל שלושת הסרטים שלי אני צללתי לעולם העשירים דרך אדם עני שנכנס לתוך הבועה שלהם, וכאן הם אפילו עשירים יותר מבעבר", מסביר מרנייה, "זה נועד להראות את הסדקים בעולם שתכף נשבר, כשהפעם מדובר ברעיון העתיק של משפחה, בפטריארכיה, בנתח קטן אבל משמעותי מההיסטוריה הצרפתית שעומד להיכחד מהעולם. התחלתי לכתוב את הסרט עוד לפני הקורונה, אבל את הגרסה האחרונה שלו סגרתי כבר במקביל למגפה. לא היה לי מושג אם אנשים יחזרו לקולנוע, וכתבתי תוך מחשבה שאני צריך להיות עוד יותר נדיב כלפי הקהל שלי. שם הבנתי שהסרט יכול גם להיות מצחיק".
לדחוף את הכל לקצה
"היורשת" אולי מצחיק, אבל הוא בראש ובראשונה מעורר מחשבה. מרנייה, שרקח את התסריט בהשראת חוויה האישית, יכול להעיד על כך: "הדמות שאני הכי מזדהה איתה בסרט היא הגיבורה, זו שחיה חיים כפולים, כי אני מרגיש שזה נוגע גם אליי. בכל הסרטים שלי יש לי דמויות ראשיות שעורקות בין מעמדות, הן מוצאות דרכים להמציא את עצמן מחדש ולהתקבל בחברות זרות. בתור אדם ממעמד הפועלים, שגדל בפרברים הקשים מסביב לפריז, גם אני מנסה לכבוש את העולם הנישתי והבורגני של הקולנוע הצרפתי - בהתחלה שיחקתי דמות מסוימת, ועם הזמן קיבלת את מי שאני באמת. זה דבר שחוזר על עצמו עם אנשים מרקעים כאלה, וזה בעיקר כלי קולנועי טוב. מישהו שמתחזה להיות מישהו אחר, הקהל נקשר לזה".
"אבל הסיפור האמיתי כאן הוא אמא שלי", הוא ממשיך. "כמה שנים לפני שהתחלתי לכתוב את הסרט היא מצאה את אביה הביולוגי, הוא עזב אותה בגיל ארבע ותמיד היה כמו רוח רפאים עבור המשפחה. אבל היא דמיינה גרסה מסוימת שלו, וזה לא מי שהיא פגשה כשהם הכירו בפעם הראשונה. הוא היה אדם הרבה יותר מורכב, אם כי כן היה בו אור מסוים. באותו זמן הבנתי שזו נקודת פתיחה לסרט, ואז גם התברר שהוא אולי לא עשיר כמו האבא בסרט - אבל הוא כן היה אמיד הרבה יותר מאמא שלי שחיה חיים ממוצעים. אמא שלי משתייכת לשמאל, והוא פתאום היה בנקאי עם אג'נדה שמרנית".
רק שהמשפחה שאתה מציג בסרט לא רק מאוד עשירה, אלא גם מאוד שיפוטית. בעיקר כלפי הגיבורה.
"כן, הם לא נחמדים במיוחד. אבל היה לי חשוב למצוא מורכבות כלשהי בכל אחת מהדמויות - זאת קומדיה אנושית, ואם שונאים דמות כלשהי בסצינה מסוימת פתאום אפשר לגלות כלפיה אמפתיה בסצינה הבאה. אפשר לתעב אותם, אפשר להיקשר אליהם, וממש לא רציתי ליצור סרט שיוצא נגד הבורגנות או האריסטוקרטים, כי אני מכיר אנשים מכל הרקעים האפשריים. אני גם לא רציתי שהשחקנים ישפטו את הדמויות שהם מגלמים".
היו לך שחקנים מתודיים על הסט? כאלה שהחליטו להיות קרים כלפי קאמי גם מאחורי המצלמות?
"מה פתאום. אני אוהב סטים שכיף בהם, ולמרבה המזל היה לנו מספיק זמן לנסות כל מיני כיוונים אחרים. הייתי לוחש משהו באוזן של שחקן, מחליף איזו הוראה, ואז זה היה מפתיע את הפרטנר שלו. צוחקים, נהנים, ואז אני אומר 'אקשן' ומתחילים לבכות".
"בין המפעל לכלא, יש לנו בסרט רק גבר אחד, שני שוטרים ו-275 נשים", מגלה מרנייה כשהוא נשאל על הרעיונות שהוא מנסה להביא למסך, "רציתי להראות את הקווים המקבילים בין שני המקומות האלה, כי הם לא באמת שונים אחד מהשני. בשניהם יש רגעים קשים ובשניהם יש רגעים טובים יותר. רציתי גם להראות את מערכת היחסים ההומוסקסואלית בין הגיבורה לבת הזוג האסירה שלה, כשהן מוצאות מקום לרוך ותשוקה למרות שהן לא נשים אציליות במיוחד. רציתי לדחוף את הכל לקצה - מצד אחד מפעל וכלא, מצד שני וילה יוקרתית. זה לא אמור להיות מציאותי, זה מלכתחילה נועד להרגיש כמו מחזה, כמו משל".