ג'סי ג'קסון היה כומר שחור, מוכר, ובעיקר פעיל חברתי בולט באמריקה של שנות השבעים והשמונים. כשהוא מגיע להופעת אורח ב"רחוב סומסום", נרקמת אחת הסצינות היפות בסדרה המיתולוגית הזאת. ג'קסון מדקלם בפני ילדי "רחוב סומסום" את המזמור שדיקלם לעוקביו ברחבי ארצות הברית: "I am Somebody". ג'קסון אומר לילדים: "אני מישהו/ אני אולי עני/ אבל אני מישהו/ אני אולי צעיר/ אבל אני מישהו/ אני אולי חי על קצבת סעד/ אבל אני מישהו/ אני אולי קטן/ אבל אני מישהו". והם חוזרים אחריו.
"זה כל כך עוצמתי", אומרת בראיון ל-mako מרילין אגרלו, במאית הסרט "כנופיית רחוב: איך הגענו לרחוב סומסום", לקראת הקרנת הסרט השבוע בפסטיבל חיפה (ביום שני 20.9 וביום שבת 25.9) באירוע חגיגי בהשתתפותן של חבובות אגדיות ואמיתיות כמו מוישה אופניק ואלמו. "אתה רואה ילדים בני שלוש, ארבע, חמש, שמדקלמים מזמור של העצמה שחורה מפיו של פעיל חברתי שצעד לצד מרטין לותר קינג... להציג לילדים עולם אינקלוסיבי, מכיל, שבו כולם, שחור, לבן, היספני, חבובה, מפלצת, ציפור גדולה – כולכם ביחד, חיים זה לצד זה. וזה אפילו לא משהו שמדברים עליו – זה פשוט מה שזה. אני חושבת שזה מסר גאוני. הם הבינו איך ליצור עבור ילדים".
לא היו עד אז – ומאז – עוד הרבה תוכניות ילדים שמכירות לילדים דמויות כמו ג'קסון. וזאת רק אחת מההפתעות שמתגלות בצפייה ב"כנופיית רחוב", סרט שמלמד שלא מדובר רק בעוד סדרת ילדים פופולרית במיוחד, אלא באחת היצירות הטלוויזיוניות החשובות ופורצות הדרך שאי פעם הגיעו למסך הקטן.
"ספורטאים, כוכבי קולנוע, כולם רצו להופיע ב'רחוב סומסום'"
אורסון וולס, שביים את "האזרח קיין", קרא לה "הדבר הטוב ביותר שאי פעם נעשה בטלוויזיה". מוחמד עלי טען שהבת שלו נעשית חכמה יותר מצפייה בה. ובכנות, "כנופיית רחוב" עושה עבודת שכנוע טובה בקידום הטענה שראוי להעריך את סומסום לא פחות משאנחנו מעריכים את "הסופרנוס". "רחוב סומסום" היה מיזם של ג'ואן גנץ קוני, שהבינה שילדים אמריקאיים רבים (בעיקר אלה שגרים בשכונות מצוקה ולא זוכים לחינוך "איכותי") מבלים את רוב ימיהם בצפייה בטלוויזיה – ושאפשר לרתום את ההרגל הבעייתי הזה לכיוונים חיוביים יותר. "'רחוב סומסום' הראתה מה הטלוויזיה יכולה לעשות כשהיא מנסה לאהוב את הצופים שלה, ולא מנסה למכור להם משהו", נאמר בסרט, ומאותו הרגע הלב – לפחות של כותב שורות אלה – מתרחב, ומתרגש, ומריע להישג הטלוויזיוני הזה.
"בארצות הברית, טלוויזיה היא מיזם מסחרי, ובמיוחד בתקופה שבה 'רחוב סומסום' יצאה", אומרת הבמאית אגרלו. "תוכניות נבנו מסביב למפרסמים. במיוחד תוכניות ילדים, שהתמקדו במכירת צעצועים ודגני בוקר לילדים. אני חושבת שב-1969, 'רחוב סומסום' הראתה דרך להשתמש במדיום הזה בצורה שלא נראתה קודם. היא הושיטה יד לילדים, דיברה אליהם, נכנסה לחייהם והשתמשה בטכניקות חינוכיות בטלוויזיה. זה היה משהו שלא נראה כמותו. 'רחוב סומסום' חוללה מהפכה בטלוויזיה, לא רק עבור ילדים, אלא גם באופן כללי".
"'רחוב סומסום' לא ציירה עולם פנטסטי, וזה היה מבריק. בתקופה שבה כל תוכניות הילדים התרחשו בטירות אגדיות או בארץ עשויה ממתקים, זאת הייתה עיר אמיתית"
מרילין אגרלו, במאית "כנופיית רחוב"
"כש'רחוב סומסום' שודרה לראשונה, היא לקחה תוכנית שהקהל שלה הוא ילדים בני 3 עד 5 והשתמשה בתסריטאים שכתבו חומר קומי לטלוויזיית לייט נייט שיועדה למבוגרים. הם השתמשו בסאטירה ובקומדיה מתוחכמת במטרה ללמד", מספרת אגרלו. "המבוגרים אהבו את זה והתסריטאים כתבו דברים שגרמו להם להתפקע מצחוק. חודשים ספורים אחרי ש'רחוב סומסום' עלתה לאוויר, התדפקו על דלתותיה ספורטאים מפורסמים, כוכבי קולנוע, שחקנים, מדינאים, כולם התחננו לזכות בהופעת אורח. כולם רצו להופיע ב'רחוב סומסום'. מפורסמים מכל שדרות החיים באמריקה רצו להיות בתוכנית הזאת".
אחת הנקודות המרתקות שעולות בסרט לגבי "רחוב סומסום" ומורשתה היא העובדה שהסדרה הזאת החליטה להתקבע בצד הנכון של ההיסטוריה. למרות שיועדה לילדים ולא ניסתה להעביר מסר פוליטי ליברלי מובהק, היוצרים שילבו בקרב צוות השחקנים הלא-בובתי שלה שחקנים שחורים, היספנים ולבנים – מה שלא החליק בגרון עבור חלק מהצופים באמריקה של שנות השישים. אחת השחקניות שהופיעה בסדרה מדברת בסרט על השיר הבלתי נשכח של קרמיט הצפרדע, "It's Not That Easy Being Green" ("לא כל כך קל להיות ירוק") וקוראת אותו כשיר על גזע. בדרום ארה"ב עלתה בשלב מסוים הקריאה - מצד השמרנים - לעצור את שידור הסדרה.
"הסתכלו על הסדרה ככלי הצהרתי-פוליטית, ראו אותה כתוכנית שמבטאת פרשנות חברתית, וזה אולי היווה איום עבור אנשים שרצו שהחברה תישאר כמו שהיא", מספרת אגרלו.
אפשר לטעון ש"רחוב סומסום" היא תוכנית טלוויזיה רדיקלית?
"כן. לחלוטין. זאת הטענה שלי. במיוחד באותה תקופה, כשאמריקה הייתה בעיצומה של מהפכה חברתית, עולה לאוויר תוכנית טלוויזיה נועזת וחצופה. והאנשים שעוסקים בצדק חברתי מבינים שהתוכנית הזאת, שכאילו רק מלמדת ילדי טרום חובה לאיית ולספור, הופכת קול עוצמתי וחשוב".
אז מה אנחנו יכולים ללמוד על הדרך בה אנחנו יוצרים וצורכים טלוויזיה כשאנחנו בוחנים בדיעבד את "רחוב סומסום" ומבינים שהיא סדרה רדיקלית?
"כולנו, ילדים, מבוגרים, כולם, מגיבים בסוף לאותה שפה. אנחנו מגיבים להומור, למוזיקה, לבידור מעולה, וכשאתה יכול לחבר בידור כזה ומסר עוצמתי אתה יכול לייצר הצהרה מדהימה ממש. זה מה ש'רחוב סומסום' עשתה בצורה מבריקה: הם השיגו את המחנכים הטובים ביותר, כאלה שלמדו בהרווארד, מומחים להתפתחות הילד, לפסיכולוגיית הילד ולחינוך ילדים, והם חיברו אותם עם תסריטאים בידוריים מהשורה הראשונה, עם כותבים קומיים. השילוב הזה היה דינמי לחלוטין ואני חושבת שהיום טלוויזיה עדיין יכולה לעשות את זה".
"אוסקר אומר את זה כמו שזה"
אבל עם כל הכבוד לרדיקליות חברתית, אחת הסיבות ש"רחוב סומסום" הייתה לקלאסיקה טלוויזיונית היא החבובות עצמן. אחרי שאני מביא את בובת הקרמיט הפרטית שלי כדי להראות לה שהצפרדע המצטיינת של המאה ה-20 הצליחה לחצות את הים לארץ הקודש, אני מספר לה שלאוסקר היה בן דוד ישראלי בשם מוישה אופניק, ושלברט וארני האמריקאים קראו (בהתאמה) בנץ ואריק כשהסדרה עברה התאמה לערוץ הראשון.
מי החבובה האהובה עליך?
"אוסקר הזעפן, בגלל שהוא אומר את זה כמו שזה. הוא פשוט מדבר אליך איך שהוא רוצה, לא מנסה להיות נחמד". זה היבט שבא לידי ביטוי בסרט, כשג'ים הנסון, הבובונאי הגדול שיצר את החבובות, מספר עליו ואומר שאוסקר הוא הדרך של הסדרה ללמד ילדים שלא כולם תמיד יהיו נחמדים.
"לא ראיתי שום דבר כמו אוסקר. אני עדיין אוהבת אותו", אומרת אגרלו, ומרחיבה: "'רחוב סומסום' לא ציירה עולם פנטסטי, וזה היה מבריק. בתקופה שבה כל תוכניות הטלוויזיה לילדים התרחשו בטירות אגדיות או בארץ מממתקים, זאת הייתה עיר אמיתית, במיקום עירוני. רוב האמריקאים לא זיהו את הרחוב הזה כמשהו שהם הכירו, בגלל שרובם גרו בפרברים. אבל יוצרי 'רחוב סומסום' החליטו לעשות את זה, ולהיות מאוד ריאליסטיים. אוסקר הוא עוד מימוש של הריאליזם הזה. הוא לא היה פשוט, הוא היה זעפן, הוא היה מתווכח".
דמות אחת שלא זוכה להכרה הראויה לה במיתולוגיה של "רחוב סומסום" היא של ג'ון סטון, יוצר מוכשר וזוכה 18 פרסי אמי שהיה מעמודי התווך של הסידרה. "בכל פעם שדיברתי עם אנשים על זה שאני מביימת סרט דוקומנטרי על 'רחוב סומסום' כולם דיברו איתי על ג'ים הנסון. רציתי להפוך את ג'ון סטון למרכז הרגשי של הסרט. כשרואים את הסרט, רואים איך כל התשוקות, היצירתיות והרעיונות שלו הגיעו לסדרה".
כבר אמרנו, קל להסתכל על "רחוב סומסום" כעל עוד סדרת ילדים חמודה, הסרט הזה ממחיש איך היא הייתה הרבה יותר מזה. "רחוב סומסום" הבינה כמה כוח יש לבידור עשוי היטב כשהוא מיועד לילדים, וכמה חשוב להשתמש בכוח הזה לטובה. "כנופיית רחוב: איך הגענו לרחוב סומסום" הוא שיעור מאלף בחשיבות החברתית של תרבות הפופ, ובעוצמה האינסופית של תוכן איכותי שנעשה מתוך רצון אמיתי להפוך את העולם למקום טוב יותר. ואם התוכן הזה כולל בובות של ציפורי ענק וצפרדעים שיודעות לשיר, אז בכלל טוב.
* שיח יוצרים בהשתתפות אגרלו ומפיקי הסרט, וגם בנג'מין להמן (מפיק בכיר של "רחוב סומסום" האמריקאית) ואלונה אבט, מנכ"לית ערוץ הופ!, יעלה לעמוד הסרט באתר הפסטיבל לקראת ההקרנה.
* ביום שבת יתקיים אירוע "רחוב סומסום ואני" בגן הפסטיבל (ללא תשלום). באירוע ישתתפו מדבבים של דמויות מ"רחוב סומסום" הישראלית וינחו אותו איציק וינגרטן ואליאס עבוד. ילדים שיגיעו לאירוע יוכלו להצטלם עם אביגיל, אלמו, מחבוב ומוישה אופניק.