נקודת המוצא היא שמפלצות הן רעות. זה עניין ידוע, ככה זה בעולם. דורות של ילדים פוחדים ממפלצות מתחת למיטה, וכל אחד מהם יודע כבר מגיל אפס שביגפוט, גודזילה וגם המפלצת של פרנקנשטיין מסתובבות בעולם ומחכות לפגוע בבני האדם. אבל לא ב"מפלצות בע"מ", סרט האנימציה הפופולרי שחוגג השנה שני עשורים מבית אולפני פיקסאר ודיסני, ובימים אלו משודרת סדרת ספין אוף שמבוססת עליו בארה"ב (ולא זמינה כרגע בארץ). בסרט הזה, לא רק שהמפלצות הן ידידותיות להפליא - לראיה, השיחות הנעימות שהן מנהלות עם עוברי האורח ברחוב - אלא שבעולם של המפלצות, הילדים הם המפחידים. הם היצורים הרעילים, האיומים, שכוח מגעם הקטלני עלול... לעשות משהו רע. לא ברור מה, אבל ברור שטוב זה לא.
למי מכם שעוד לא צפה ביצירת המופת הזאת, אנא, עשו לעצמכם טובה ועשו כן במהרה, ואז חזרו לכאן. "מפלצות בע"מ" מספר את סיפורם של מייקל ווזובסקי וג'יימס פי סאליבן, הידועים בכינויים מייק וסאלי. הם חיים בעולם מקביל, בעיר של מפלצות ששמה מונסטרופוליס ושהאנרגיה בה מופקת מצרחות של ילדים. הם החברים הכי טובים, קולגות וגם שותפים לדירה ועובדים במפעל האנרגיה המרכזי בעיר, שבו מפלצות המכונות "מפחידנים" נכנסות לחדריהם של ילדים בעולם בני האדם ומפחידות אותם כדי להשיג את הצרחות הנכספות. הבעיה: זו תקופה בה הילדים הצעירים חשופים הרבה יותר לאינטרנט ולטלוויזיה, רואים מראות קשים על בסיס יומיומי ופשוט קשה יותר להפחיד אותם. התוצאה היא מחסור חמור באנרגיה במונסטרופוליס.
למרות שתושבי מונסטרופוליס הם יצורים חביבים בסך הכל, הנחמדות שלהם לא הופכת את המעשים שלהם - להפחיד ילדים קטנים למען טובתם האישית בפעולה שמצלקת אותם לכל החיים - לפחות מרושעים
בסרטי דיסני, ככלל, יש הפרדה דיכוטומית ברורה בין הטוב ובין הרע. סימבה ומופאסה מ"מלך האריות" הם מייצגי הטוב, בעוד שסקאר תאב הבצע הוא הרע המוחלט. ג'פאר ב"אלאדין", אורסולה ב"בת הים הקטנה", המכשפה הרעה ב"שלגיה" - כולן דוגמאות לדמויות שמטרתן היחידה היא להוות קונטרה לגיבור הטוב וההרואי. הם צמאי כוח, ערמומיים ולא בוחלים באמצעים. "מפלצות בע"מ" חותר תחת המודל הזה: גם בו יש טוב ורע; אין ספק בכך. אך הרוע שבו מגיע מהרבה כיוונים שונים. למרות שתושבי מונסטרופוליס הם יצורים חביבים בסך הכל, כשאומרים שהדרך לגיהנום רצופה בכוונות טובות, לגמרי מתכוונים אליהם. הנחמדות שלהם לא הופכת את המעשים שלהם - להפחיד ילדים קטנים למען טובתם האישית בפעולה שמצלקת אותם לכל החיים - לפחות מרושעים. הגיבורים שלנו, סאלי ומייק, מתפרנסים מכך. הבחירה בעיסוק במקצוע ההפחדה אפילו לא מוצגת בתור תוצאה של חוסר ברירה, מעמד סוציו-אקונומי נמוך או מניע אישי אחר; מייק וסאלי שואפים להיות שיאני ההפחדות בכל הזמנים, ומבחינתם כל האמצעים כשרים. כן, גם אם זה אומר להפחיד ילדים ולגרום להם לסיוטים שילוו אותם כל החיים.
אנחנו לא מרושעים, זו העבודה שלנו
למרות זאת, גם לדמויות ב"מפלצות בע"מ" יש קווים אדומים. בשיא הסרט מגלים שרנדל בוגס, מפלצת דמוית לטאה והאנטגוניסט בסרט מתכנן פרויקט זדוני ובמרכזו מכונת אימים שמתחברת לפיותיהם של ילדים ומחלצת מהם צרחות. רנדל, כמיטב הרשעים בדיסני, מלא קנאה ורצון לנקום בסאליבן. הפרויקט שלו הוא סוג של שדרוג של השיטה הקיימת, פתרון מודרני ויעיל של שיטת ההפחדה המקובלת, במסגרתה מתגנבים המפחידנים לתוך חדרם של הילדים ושם סוחטים את הצרחה הנכספת.
"אני עומד לעשות מהפכה בעסקי ההפחדה. וכשאני אעשה את זה, אפילו ג'יימס פי. סאליבן הגדול יעבוד בשבילי", קורא רנדל. המטרה ברורה: להפוך את מלאכת ההפחדה ליעילה יותר, בדרך קיצונית ומרתיעה שתסיים אחת ולתמיד את המחסור באנרגיה בעולם המפלצות. כשהמפלצות שומעות על כך, הן נחרדות מהמחשבה האיומה והנוראה. אבל הרעיון הבסיסי של להפחיד ילדים לא נשמע להם כמו דבר נורא בכלל; זו המציאות שלהם, מה שהם עושים כל יום, מדי יום. להיכנס לחדרי הילדים ולהפחיד אותם היא לא פעולה מרושעת בעיניהם, אלא נייטרלית. שאלת המוסריות לא עולה שם בשום שלב. ברגע שהפרקטיקה הופכת להיות תעשייתית וממוכנת, אז פעולת ההפחדה והוצאת הצרחה מהילד התמים מתווכת לצופים בתור מעשה נורא וא-הומני שבל ייעשה.
ווטרנוז הוא במידה רבה מייצג של המפעל ושל התאגיד, בעוד שרנדל, הרשע גם הוא, הוא לא הרוע בעצמו - אלא יותר קורבן של השיטה
הקרנת הבכורה של "מפלצות בע"מ" התרחשה בנובמבר של שנת 2001, קצת פחות מחודשיים אחרי האירוע שטלטל את ארצות הברית והעולם כולו: פיגועי ה-11 בספטמבר ואסון התאומים. כמובן שהסרט היה בעבודה זמן רב לפני הפיגוע, אך בתור אירוע מכונן שעיצב מחדש כל אספקט בחיים שהגיע אחריו, ראוי להתייחס אל הסרט הזה כמי שיצא לאחר האסון, ולבחון אותו כלהיט שהתקבל באהדה רבה בקרב הקהל האמריקאי בעולם של אחרי הפיגוע. וזאת, למרות שבסרט הזה יש אמירה חתרנית של ממש.
באירועי ה-11 בספטמבר, אירוע שהוא התגלמות הרוע בעיני האומה האמריקנית (ובעיני רוב העולם המערבי), הטרוריסטים הרעים, "המפלצות", הצליחו לפגוע באמריקה - מעוז הקפיטליזם - ויותר מכך: הם פגעו במרכז הסחר העולמי, הסמל של הקפיטליזם. לכן, מפתיע שדווקא סרט שיצא כל כך מעט זמן אחרי אותו פיגוע נורא שטלטל את האומה הכיל בתוכו מסרים כל כך חתרניים כנגד הקפיטליזם וכל מה שהוא מייצג. ב"מפלצות בע"מ" הרוע לא מגיע מהפרט. הרוע מגיע מהתאגידים, מהשיטה.
סאלי הוא לא מפלצת מרושעת, אבל הוא בהחלט עושה דברים מרושעים מבלי להיות מודע לכך. הוא משתמש בילדים ומצלק אותם למען הנאתו והישרדות החברה בה הוא מתקיים, וכך גם יתר המפחידנים במפעל ההפחדות. "אני אחטוף 1000 ילדים לפני שאתן לחברה הזו להתמוטט", אומר מנהל המפעל, מר ווטרנוז, ברגע השיא של הסרט. ווטרנוז מתגלה בתור מנהל מושחת שמשתף פעולה ואף מפעיל את רנדל בתכניתו לסחוט צרחות מילדים. המנהל אף מציין בפני סאלי מוקדם יותר בסרט כי הוא הדור השלישי לחברה - וכי יעשה הכל כדי למנוע ממנה לרדת לטמיון, וכשהוא אומר "הכל" מתברר כי הוא גם מתכוון לזה. ווטרנוז הוא במידה רבה מייצג של המפעל ושל התאגיד, בעוד שרנדל, הרשע גם הוא, הוא לא הרוע בעצמו - אלא יותר קורבן של השיטה.
בעצם, קפיטליזם זה בסדר. לפעמים
"מפלצות בע"מ" חותר תחת תאגידים ונוטע ספק בדמויות סמכותיות. המנכ"ל ווטרנוז מתגלה כחסר רחמים, מסוכן ומושחת; הסוכנות להגנה מילדים (CDA) מצטיירת כאכזרית כלפי עובדי המפעל. זה מסר חתרני, גם היום, אבל במיוחד כשחושבים על זה שהוא הוסתר לפני עשרים שנה עמוק בתוך קומדיה מצוירת לכל המשפחה.
למעשה, ווטרנוז קידם ביודעין שיטה לא אתית לשאיבת אנרגיה מבני אדם, הפיץ שקרים על רעילותם של ילדים, תמרן את עובדיו ויצר מערכת של חוסר אמון וקנאה בקרבם. האסטרטגיה העיקרית שלו לקידום המפעל בעת משבר האנרגיה היא להעמיד את עובדיו זה מול זה בתחרות, באמצעות לוח ענק שמוצב מעל קומת ההפחדות ומדווח בכל רגע איפה עומדים המפחידנים מבחינת הספקי התפוקה שלהם. השיטה הזו בהחלט עובדת על רנדל, שמוּנע מהרצון להיות הטוב ביותר ולהתקדם. זה מקור המוטיבציה שלו, והמנכ"ל משתמש בעובדה הזאת, מפעיל עליו את המניפולציה ומנווט אותו. דרך דמותו, הסרט מציג את הסכנות שבאידיאולוגיה הקפיטליסטית.
למרות זאת, בסוף, "מפלצות בע"מ" נסוג מכל הרעיונות החתרניים שהציג עד כה, ומבהיר: יש עדיין תקווה באידיאולוגיה הקפיטליסטית. עם האנשים הנכונים שדוחפים את הרעיונות הנכונים, יתקיים קשר לא נצלני בין המעסיקים לפועלים. בסיום הסרט, סאלי עושה אחד ועוד אחד ומבין שאנרגיית צחוק חזקה פי עשר מאנרגיית צרחות. לאחר שהסוכנות להגנה מילדים שמה את ווטרנוז מאחורי סורגים, מייק וסאלי לוקחים פיקוד והופכים את מפעל הצרחות למפעל ההצחקות. ורק חשוב לציין, למען ההגינות, שהשיטה החדשה עדיין דורשת לפרוץ לחדרם של ילדים תמימים ולנצל אותם לשם אנרגיה, שזה... עדיין לא הדבר הכי אתי לעשות. אבל בסדר, לא נתקטנן, כי זה באמת שיפור משמעותי מההנהלה הקודמת.