אמיר שדה מוכר לנו כחצי מהצמד "אמיר ובן", שבשנה שעברה פרצו עם להיט הגלגל"צ "תל אביב זה אני ואת". תמר גורן היא במאית ותסריטאית שהסרטים הקצרים שביימה כסטודנטית במנשר הספיקו לעבור בכמה וכמה פסטיבלי קולנוע בארץ ובעולם. השניים זוג כבר קרוב לעשור, מאז שנפגשו כששניהם היו בשירות לאומי. השבוע, בפסטיבל ירושלים (שבת 23.7 במשאית הקולנוע בבית הכרם, שישי 29.7 בסינמטק), יעלה הפרויקט המשותף שלהם, אותו גורן ביימה: "הומבויז", סרט תיעודי שמספר על אייזיק ויקטור וסמואל חאלד, שני בחורים צעירים שחולמים להיות כוכבי היפ הופ בזמן שהם חיים בפנימייה באוגנדה אחרי שגורשו מישראל ב-2012. אמיר עבד עם השניים כמפיק מוזיקלי, אבל לפי הסרט הוא היה עבורם יותר מזה: הוא היה לחבר אמיתי.
שדה וגורן עובדים עם נוער מאז שהכירו. "הגעתי לשירות לאומי בהוסטל בשם 'מקום אחר', קצת אחרי שאמיר הגיע לשם", מספרת גורן, "כבר אז הוא כתב שירים עם הנערים שעבדנו איתם. לקחנו את זה שלב קדימה עם אלבום בשם 'אף אחד לא יכול עלי' שמורכב משירים שהנערים כתבו, ובוצעו על ידי אמנים כמו אפרת גוש ואהוד בנאי. זה הפך לקטע שמאוד אהבנו, ועשינו את זה עם עוד עמותות, כמו עמותת אור שלום. אני באתי עם מצלמה, אמיר הקים אולפן. עד שאמיר אמר 'בואו נעשה את זה מחוץ לארץ'".
ואז הם הגיעו לפרויקט Come True. את הפרויקט מנהלים רמי גודוביץ' ולאה פורשטט מילר, שהיו פעילים בקרב אוכלוסיית הפליטים ומבקשי המקלט בדרום תל אביב ב-15 השנים האחרונות, ובמסגרתו ילדים ובני נוער שגורשו ב-2012 מישראל לדרום סודן מקבלים השכלה בפנימייה באוגנדה.
"אני הכרתי את לאה כי אחותי עורכת דין במשרד שלה", מספר שדה, "ומאוד לא ברור למה, אבל פשוט אמרתי לה שאנחנו רוצים לנסוע לשם. נסענו לשם והקמנו אולפן. תמר עשתה קולנוע עם כמה ילדות ואני עשיתי מוזיקה עם כמה ילדים. תמר גם ביימה את הקליפים של השירים שכתבנו".
תמר: "היו ארבעה ימים שבהם אמיר ואני היינו בנפרד, וכשחזרתי לביים את הקליפים שלהם, אייזיק, סמואל ואמיר נהיו לחברים הכי טובים".
מה הפך אתכם לחברים הכי טובים?
אמיר: "אנחנו שונים במוצא, בגיל, וזה לא הורגש. רק דיברנו על מוזיקה, על היפ הופ".
תמר: "אלה שני בני אדם שרציתי להיות איתם. ברמת השיחה. כל כך הרבה שכל, בגרות, אווירה".
"סמואל הוא היפסטר מתל אביב, אייזיק הוא ביץ' בוי"
אייזיק עדיין נמצא באוגנדה, ובגלל קשיים בקליטת אינטרנט הוא לא היה זמין. סמואל חי בימים אלה בקהיר. "אמיר הוא אדם נחמד", מספר סמואל ל-mako. "הוא טוב לב, והוא מבין אותך, לא רק כאדם, אלא גם מוזיקלית – הוא מבין מה אתה רוצה. יש לו גם שירים נחמדים".
כשאמיר נשאל על כך, הוא אומר: "סמואל ואייזיק מתים על המוזיקה שלי. הם עושים לה קאברים".
תמר: "לסמואל יש ביצוע מהמם ל'תל אביב זה אני ואת'".
אמיר: "הקטע עם סמואל זה שהוא כמונו. ילד שלא רוצה ללמוד ולעבוד, אבל מוכשר, רגיש, מצייר, רוקד ושר יפה. אבל כשמופיעים? וואו".
"אני גדלתי בתקופה של מוקי וסאבלימינל והצל והדג נחש, כשכולם היו פוליטיים, מאוד משני תודעה ופוקחי עיניים. והיום, משהו בהלך הרוח השתנה. ניסיתי לדחוף את זה הרבה זמן למוזיקה שלי, והרגשתי שאין לזה אוזניים. זה לא מעניין יותר אנשים"
מופנם מופנם, אבל כשנותנים לו מיקרופון וקהל הוא עולה באש.
"בול. אבל הוא גם לא צריך מיקרופון בשביל זה".
ואייזיק?
אמיר: "אייזיק פילוסוף. אם סמואל הוא היפסטר מתל אביב, אייזיק שחי בעבר באילת מגדיר את עצמו כ'Beach Boy'".
סמואל עדיין מתגעגע לישראל. "אמא שלי עדיין שם. עדיין יש לי שם המון חברים מבית הספר. אני חושב על תל אביב כל יום. הייתי רוצה לחיות בישראל, ואם לא בישראל אז בניו יורק. גם בקהיר וגם באוגנדה, אני עדיין מרגיש כמו פליט", הוא מספר. "אני לא יכול לחיות במדינה שלי, מכל מיני סיבות, ובגלל זה אני עכשיו בקהיר, מנסה לחיות חיים טובים יותר".
איך מספרים את הסיפור הזה בלי ליפול למלכודת המושיע הלבן?
תמר: "כל החיים אנחנו בעולם של עבודה עם בני ובנות נוער מכל מיני סוגים של שכבות, ואני חושבת שהכישרון הגדול של אמיר הוא גובה העיניים. כל השהייה שלנו שם נעשתה בגובה העיניים וברצון לחשוף אנשים לדברים שאפשר לעשות. אפשר להתחבר בצורה אנושית ולא רק לכתוב פוסטים בפייסבוק".
"לא חושבת שגירוש של 700 איש עשה משהו טוב למישהו"
יש משהו מעורר השראה ב"הומבויז" – סיפור על מוזיקה, חברות ואהבת אדם שמתרחש במקום בלתי אפשרי ומרומם נפש בו זמנית כמו פנימייה לילדי פליטים. ומצד שני, רבים לא בהכרח יראו את זה כך: מאז שסוגיית הפליטים עלתה לסדר היום לפני קרוב לשני עשורים, השיח הציבורי בישראל התמלא בגזענות, שנאת זרים ורתיעה מכל מי שבא לארץ כפליט ממדינות כמו סודן ואריתריאה.
אמיר, אתה יודע לכתוב שירי אהבה שהופכים ללהיט כמו "תל אביב זה אני ואת", ואתה יודע לעסוק בפעילות חברתית. איך אפשר לחבר בין השניים?
אמיר: "אני גדלתי בתקופה של מוקי וסאבלימינל והצל והדג נחש, כשכולם היו פוליטיים, מאוד מחנכים, מאוד משני תודעה ופוקחי עיניים. וזה היה הפופ. היום, משהו בהלך הרוח של הפופ השתנה קצת. ניסיתי לדחוף את זה הרבה זמן למוזיקה שלי, והרגשתי שאין לזה אוזניים. זה לא מעניין יותר אנשים. כל השירים שלי עדיין עם תוכן, אבל הקטע הזה של מסר ושל שינוי באמצעותו, אני מרגיש שבמוזיקה אין לזה מקום כל כך".
"כל החיים אנחנו בעולם של עבודה עם בני ובנות נוער מכל מיני סוגים של שכבות, ואני חושבת שהכישרון הגדול של אמיר הוא גובה העיניים. כל השהייה שלנו שם נעשתה בגובה העיניים וברצון לחשוף אנשים לדברים שאפשר לעשות"
מה תגידו למי שייכנס לסרט הזה ברתיעה מדמויות כמו אייזיק וסמואל כדי שיבוא אליו בראש פתוח?
תמר: "אנחנו לא יכולים לשנות דעה של אף אחד, אבל אותי מעניין לראות איך זה בעצם סרט על בני אדם. הסרט מדבר מעט מאוד על גירוש הפליטים מישראל. הוא כן מדבר על מערכת יחסים, על הרצון להצליח, על מוזיקה. וזה היה מאוד מכוון. החלטנו לעשות סרט לא פוליטי".
אמיר: "מה שמדהים עם אייזיק, למשל, זה שהוא קצת מסכים עם אנשים כמו שפי פז, שמתנגדים לנוכחות הפליטים בארץ".
תמר: "הוא מבין את המורכבות".
אמיר: "הוא לא טיפש. בקטע שלא נכנס לסרט, אייזיק אומר 'זאת המדינה שלכם, אני יודע שהייתי אורח בה, ויש לכם את הזכות לומר שאני לא צריך להיות בה'".
אתה לא מסכים איתו, אני מניח.
אמיר: "גדול עלי הדבר הזה. זה לא כל כך עניין שלנו. אני מבין את שני הצדדים, למרות שזה נראה כאילו אנחנו באיזה צד".
תמר: "אני לא מסכימה. אני לא חושבת שגירוש של 700 איש עשה משהו טוב למישהו, לדעתי זאת לגמרי הייתה גחמה נטולת היגיון".
ומה תגידו למי שאומרים "עניי עירך קודמים"?
אמיר: "באמת הגיבו לי 'מה אתה הולך ומתנדב באפריקה? עניי עירך קודמים'. עניתי ששנינו מתנדבים כבר עשור גם עם עניי עירנו וקיבלנו והרווחנו את הזכות לעשות מה בזין שלנו, ולנסוע לעשות מוזיקה עם אייזיק וסמואל, שהם לא עניי עיר אחרת, הם חברים שלנו. מי שרוצה לכעוס שיכעס, אנחנו נעשה מה שאנחנו רוצים. הביטוי הזה מה זה מכעיס אותי, והוא ימשיך להכעיס אותי".
תמר: "כשאנחנו היינו שם היו חבר'ה מהסוכנות היהודית, היו שם חבר'ה מהמחנות העולים. כולנו יודעים שחבר'ה ישראלים משתחררים מהצבא והולכים להתנדב בכל העולם. החבר'ה של הסוכנות היהודית עשו קידוש בשישי בערב והצטרפנו אליהם עם סמואל ואייזיק שידעו את כל המילים. ישראלים משתחררים מהצבא והולכים להתנדב, זה משהו שקורה. עשינו מעשה שהרבה עושים ופשוט הבאנו מצלמה".