היום (חמישי) עולה לאקרנים "אבו עומאר", סרטו העלילתי המלא הראשון של רוי קריספל, שעסק עד היום בעיקר בבימוי ריאליטי ויצירת דוקו. הסרט עוקב אחרי סאלח (קייס נאשף), שנושא בתיק ספורט את גופת בנו בן השנתיים, עומאר, שמת ממחלה בבית חולים ישראלי. כשהוא מנסה לחזור לכפרו בגדה כדי לקבור את בנו, הוא מגלה שעקב עוצר הוא אינו מורשה להיכנס לשטחים. מפגש מקרי עם מירי (שני ורצ'יק) מוביל למסע סוריאליסטי משותף בנבכי החברה הישראלית.
"הרעיון לסרט נולד לפני 13 שנה בתערוכת 'עדות מקומית'", מספר קריספל בראיון ל-mako. "ראיתי שהצילום שזכה במקום הראשון הוא של איש שעומד עם תיק ואני שואל את עצמי, 'מה כבר מדהים בזה?'. התקרבתי וקראתי שזה אבא שהגיע עם הבן שלו לניתוח בישראל, הבן לא שרד את הניתוח ואין לו שום דרך להחזיר אותו חוץ מללכת בעצמו - אז הוא לקח תיק גדול מבית החולים, שם בו את הילד ויצא לדרך".
"הסיפור הוא שאותו בחור הגיע למחסום וגילה שיש עוצר בגלל מלחמה של הפת"ח והחמאס, אז הוא לא יכול היה להיכנס. זה די נדיר. הוא פשוט נתקע שם. הצלם סיפר בראיון שהוא צילם אותו, הביט רגע למקום אחר ואז הבחור נעלם. אני רציתי לדעת לאן הבן אדם הזה הולך".
אתה לא חושב שלעסוק בסכסוך מהצד הפלסטיני זו קצת פטרונות?
"אני מרגיש הרבה יותר נבוך שנציגי ישראל הראשונה עושים סרטים על הפלסטינים והמצוקות שלהם. אני אומנם לא בא מרקע של סגרים ועוצר, אבל כשאתה מגיע מהפריפריה ומשכבות מסוימות, אתה יכול להזדהות יותר מאשר יוצרים אחרים, גם אם זה לא עד הסוף. אני לחלוטין מקבל את הטענה שיש עניין של פטרונות, אבל כשפרויקט בוחר בך - אין לך כל כך ברירה. הגעתי למפיק מסוים שאמר לי 'שהם יספרו את הסיפור שלהם, אתה תספר את הסיפור שלך'".
"למרות זאת, חשוב לי לומר - הסרט הוא לא על כיבוש. הוא קורה בסיטואציה של כיבוש, אבל זה יכול לקרות בגבול אוקראינה-פולין או מקסיקו-ארה"ב. רגש של אבא לילד שלו, אבל והתגברות על פרידה ממישהו אהוב זה משהו אוניברסלי, ובגלל זה הסרט גם עובר טוב בעולם. זה לא טריוויאלי שסרט ישראלי נמכר ל-HBO אירופה ומוקרן ב-17 מדינות שונות. בכלל, את המעשה שמירי עושה בסרט אני מאמין ש-90% מהישראלים היו עושים, מימין או משמאל".
את מירי, אגב, מגלמת בת זוגו של קריספל - שני ורצ'יק. "מבחינתי היא השחקנית הטובה בארץ", הוא מסביר את הליהוק. "היא עוסקת ביצירה קולנועית גם כן ופחות משקיעה באודישנים, אז היא לא התגלתה. אבל מבחינתי אין שחקנית בארץ שיכולה להביא את הניואנסים הדקים שהיא יכולה להביאה".
ובכל זאת, יש תגובות כמו 'מה אתה מלהק את אשתך?'.
"אלה תגובות שאנחנו מקבלים מהיום הראשון באוניברסיטה. הכרנו בלבנון כשהיינו חיילים ומאז אנחנו ביחד. היא מכירה כל ניואנס קטן אצלי והסרט נכתב עם שני פרצופים - של קייס, שאמר לי בפגישה הראשונה שלנו שהוא נולד בשביל התרגיל הזה, ושלה".
"מירי רגב עשתה המון למען יוצרים כמוני שאף אחד לא מכיר אותם, שהם אולי לא בנים-של ואולי לא בצבע הנכון. זה לא ישראל השנייה אפילו, יותר ישראל השביעית"
גם אני מסתכל אחורה
הרעיון לסרט, כאמור, נולד לפני 13 שנים. "בוא נגיד את האמת: בהתחלה זה היה חרא תסריט שהעמסתי עליו יותר מדי", הוא מודה. "כשפגשתי את רונה סגל (יוצרת "שש פעמים", ז.צ) היה לנו חיבור. היא עברה איתי על התסריט, גיבשנו אותו. התחלנו להגיש את התסריט לקרנות, קיבלנו חוות דעת מעולות והגענו ממש עד הסוף - אבל אז אתה לא מקבל כסף. כל שנה אותה אכזבה כי יש בשלב הסופי יד נעלמת כלשהי שמונעת מאיתנו לקבל כסף".
אתה חושב שזה פוליטי?
"זה היה בתקופה של מירי רגב, אבל אני לא חושב שזו הבעיה - מירי רגב עשתה המון למען יוצרים כמוני שאף אחד לא מכיר אותם, שמגיעים ממקומות קצת פחות מרכזיים ושהם אולי לא בנים-של ואולי לא בצבע הנכון. זה לא ישראל השנייה אפילו, יותר ישראל השביעית. כשמירי רגב גרמה לקרנות לבחון תסריטים בלי שמות - זו אחת הסיבות שהתסריט שלי בכלל הגיע רחוק. אבל כשאתה מגיע לוועדה חושפים את השם ואז יש בחירה".
עצם השימוש בביטוי ישראל השנייה כבר מכניס הכל לקונוטציה מסוימת.
"אבל זה ככה. עם כל האהבה שלי לקולנוע הישראלי - הוא לכוד על ידי אליטה מאוד ברורה שעושה דברים מדהימים, אבל היא בסופו של דבר מזינה את עצמה כל פעם מחדש. ובמקום כזה נורא קשה להצליח".
"בריאליטי אתה יושב שעות על גבי שעות ושומע אנשים מדברים - איש שהוא רעב, מאוכזב, עצבני, מתגעגע, שמח, עצוב. כל ההתנהגויות האלה מכל החברה הישראלית יוצרות רדאר מסוים"
מה לדעתך הסיבה שלא קיבלת מימון?
"קודם כל צריכים להיות גם כנים - מוגשים מאות תסריטים של יוצרים מעולים ומעט מהם מקבלים כסף. אני לא מכיר אף אחד, אני לא מקומבן ברמה כזו ואחרת וזו פשוט ככה. גם כשהסרט יצא הוא נכנס לנישה דומה של סרטים של ערן קולירין ('ויהי בוקר') ונדב לפיד ('הברך') שאלה סרטים של יוצרים מוכרים ומקבלים יותר ספוטלייט".
את הסכום הראשוני למימון הסרט, קריספל קיבל בנסיבות לא קלות. "חזרתי מארוחת חג בנהריה ובכביש החוף ראיתי רכב עם בחורה שמתעסקת באוזניה שלה. עוד לפני שאני מספיק לומר לאשתי שאותה בחורה מאבדת שליטה על האוטו, אנחנו מתהפכים. כולם יצאו בסדר אבל לי נדפק קצת הגב, התחלתי פיזיותרפיה. כשחברה טובה שמעה על המקרה היא החליטה לעזור לנו לתבוע ואחרי שנתיים קיבלנו טלפון שזכינו בסכום כסף רציני".
"כמו כל זוג רגיל אמרנו 'טוב, בוא נגשים את חלום הדירה' אבל זה הכניס אותנו לדיכאון. יום אחד אשתי אמרה, 'אנחנו מבקשים מכל כך הרבה אנשים לשים כסף על הסרט, וכשנופל עלינו כסף מהשמיים אנחנו קונים איתו דירה? זה לא מי שאנחנו. התקשרתי למפיק שלי ואמרתי לו שגייסתי את הסכום הראשוני. מאותו רגע הכל נפתח - זכינו בקרנות בצרפת, גרמניה וגם בקרן החדשה בישראל".
"הבחור מהתמונה הגיע למחסום וגילה שיש עוצר. הצלם סיפר שהוא צילם אותו, הביט רגע למקום אחר ואז הבחור נעלם. אני רציתי לדעת לאן הבן אדם הזה הולך"
קריספל עובד כבר 13 שנה בהפקות תוכניות ריאליטי, ביניהן גם "האח הגדול" שבה הוא משמש כבמאי ועורך תוכן. "זה דומה מאוד", הוא עונה כשנשאל על המעבר מריאליטי לקולנוע עלילתי. "זה בית ספר למשחק, עריכה, תחקיר, בימוי והכל. אתה יושב שעות על גבי שעות ושומע אנשים מדברים - איש שהוא רעב, מאוכזב, עצבני, מתגעגע, שמח, עצוב - אתה שומע ניואנסים בקול. כל ההתנהגויות האלה מכל החברה הישראלית יוצרות רדאר מסוים. בסוף אין יותר נייר לקמוס לחברה הישראלית מאשר ריאליטי".
בעולם, הסרט כבר זוכה לחיבוק עם בחירה רשמית בפסטיבלים בטוקיו, שנחאי, קייב, גואה, וכן פרסים בפסטיבלים באיטליה, רוסיה ואפילו מרוקו. לישראל הוא מגיע על רקע גל טרור. "ברשתות החברתיות הטריילר רץ, אבל אנשים שלא ראו פריים פשוט קוטלים כי הם מזהים כיתוב ושחקן ערבי. יודעים מה? מקבל את זה, רק תראו את הסרט כשהוא יגיע לטלוויזיה אפילו, שבו ותראו אותו ואז תקרעו לי את הצורה. אל תשפטו לפי פריים ולפי תמונה - זה כל מה שאני מבקש".
מה הלאה מבחינתך?
"אני עובד על סרט חדש שהוא הרבה יותר אישי ויעסוק בילדות ובקיץ מאוד טראומתי בשביל. אני מנסה להביא את המשפחה שלי, על הדברים הטובים והפחות טובים, וזיכרונות ילדות. אני גם עובד על סדרת דוקו על בל אגם שיוצאת לשאול שאלות על עצמה ועל החברה הישראלית".
"הסרט הזה לא בא להגיד שהערבים רעים, היהודים רעים, או שחיילי צה"ל רעים", קריספל מבקש להדגיש. "אני כתבתי שם את החיילים כמו שאני הייתי חייל - 50% פחד אימים, 50% מנסה להיות אַבָּדַאי - רק ככה אתה שורד. אנחנו בתקופה שאני מפחד ללכת ברחוב עם הילדים שלי וגם אני מסתכל אחורה. יותר מזה, אני עם זקן ושחום - אז גם עליי מסתכלים".