העולם עוצר נשימתו בציפייה ל"אהבה בשחקים: מאווריק", סרט ההמשך שמגיע 36 שנים אחרי המקור וייצא לאקרנים בסוף השבוע הבא. האם זאת תהיה נסיקה או התרסקות? אינני נביא. אבל הטריילרים הרשימו ושיר הנושא של ליידי גאגא ריגש אותי מספיק כדי שאחליט לגשת לסרט המקורי (שיצא ב-1986, עשור לפני שנולדתי) בפעם הראשונה. המסקנה: זו לא יצירת מופת, זו קלאסיקה. האם "אהבה בשחקים" הגיע למעמד הזה בזכות? התשובה הקצרה היא "כן", אבל המלאה קצת יותר מסובכת (והומואית) מזה.

שזה מעניין, כי "אהבה בשחקים" (שייקרא מכאן ואילך "טופ גאן", כי בכל זאת) הוא אחד הסרטים הפחות מסובכים שראיתי בחיי. למעשה, הוא תצוגת תכלית של כל מה שעובד ומרגש בבנאליות ההוליוודית - סיפור חניכה של צעיר שחצן וחתיך עם דדי אישיוז שמתאהב, מצליח, נכשל, חווה אובדן ומוכיח לעצמו ולעולם שהוא אחד הטייסים הכי טובים בצבא ארצות הברית. על הדרך הוא נכנס קצת בסובייטים, לקראת סוף המלחמה הקרה.

זהו סיפורו של מאווריק (שמו האמיתי הוא פיט, אבל הוא עונה לו מעט מאוד פעמים בסרט), שנשלח יחד עם הנווט שלו לבית הספר להכשרת טייסי קרב של צי ארצות הברית, הידוע בכינויו המגרה "טופ גאן". המטרה? להיות מצטיין המחזור. האמצעים? רומן סוער עם צ'רלי, אחת המדריכות האזרחיות בקורס, לא יזיק. המכשולים? קשה להטיס מטוס, במיוחד כשסביבך מהדסים עוד טייסים מוכשרים בדיוק כמוך, ואחד מהם הוא ואל קילמר של שנות השמונים.

האמונה של הסרט בדגל האמריקאי כמעט משכרת. הגיבורים כאן מאמינים בשטויות שהם אומרים - וזה מצחיק מספיק כדי להיות אמין, ואמין מספיק כדי שזה גם ירגש

ועכשיו, קצת רקע: כש"טופ גאן" יצא, השם של הבחור שבמרכזו, טום קרוז, לא היה שגור בפי כל. הוא הספיק להשתתף בכמה סרטים מצליחים ולככב בלהיט אחד ("שעשועים מסוכנים") ובפלופ מהדהד אחר ("אגדה"). "טופ גאן" חתם סופית את המעטפה ושלח את העדכון לכל אמריקה: גבירותיי ורבותיי, כוכב נולד. הסרט היה למצליח ביותר של השנה, ולתופעה. מילא 350 מיליון הדולר (על תקציב של 15 מיליון) מסביב לעולם; צי ארצות הברית דיווח שמספר הגברים הצעירים שרצו להתגייס ולהיות טייסי קרב עלה ב-500 אחוזים. אפילו המכירות של משקפי טייסים עלו ב-40 אחוזים מאז שקרוז וחבריו הסתובבו איתם על האף סרט שלם, ושיר הנושא של הסרט ("Take My Breath Away") היה ללהיט וזכה באוסקר. השבוע, קרוז גם זכה להוסיף לרזומה שלו פרס "דקל הזהב" של כבוד שהוענק לו בפסטיבל קאן.

זה באמת לא מפתיע: "טופ גאן" מעריץ את הגיבורים שלו ומציג אותם כאלים יווניים. מאווריק הוא בן אנוש מהסוג שטועה (אפילו בוכה, רחמנא לצלן), אבל הוא מעורר יראה כמו אחרון גיבורי העל. גם בגלל שמגלם אותו אחד השחקנים הכי כריזמטיים בתולדות הוליווד, אבל גם בגלל שהוא מצליח לחולל את הנס שאין שני לו - הוא מטיס מטוס קרב, והבימוי המלוטש והמדויק של טוני סקוט גורם לזה להיראות כמו קסם.

ב"אהבה בשחקים" החלק של האהבה די משמים, אבל החלק של השחקים עוצר נשימה. צבא ארצות הברית שיתף פעולה, הכסף נשפך לכיוון הנכון, ואותם קרבות אוויריים צולמו ונערכו בתנופה קולנועית מרהיבה שמחזיקה מעמד עד היום, גם על המסך של הלפטופ ובלי מטוס ממוחשב אחד. "טופ גאן" הוא הכי הוליווד שיש, אבל בשיאים של הקרבות האוויריים האלה הוא עשוי כמו סרט אמנות מופשט ומרהיב, כשהמטוסים העצומים מצולמים לנגד השמש והתמרונים שלהם אחד ליד השני גורמים להם להיראות כמו רקדנים וירטואוזיים.

לא עושים עוד סרטים כמו "טופ גאן", וזה לא בהכרח דבר רע: אנחנו חיים בעידן פוסט טרנטינו ו"שרק", כשכל סרט קלאסי זכה לאלף פארודיות מכל כיוון אפשרי. הוליווד לא יכולה להיות כל כך דבילית בלי לקרוץ לך מספיק פעמים תוך כדי, במטרה שתבין שהיא חלק מהגאג. אבל בצפייה ראשונה בסרט הזה, אחרי שהספיק לצבור פז"ם של 34 שנים, האמונה שלו הזה בדגל האמריקאי ובמטוסי הקרב שאמורים להגן עליו כמעט משכרת. במילים אחרות: הגיבורים כאן מאמינים באמונה שלמה בשטויות שהם אומרים - וזה מצחיק מספיק כדי להיות אמין, ואמין מספיק כדי שזה גם ירגש. 

טום קרוז,
הנס שאין שני לו. טום קרוז ב"אהבה בשחקים: מאווריק" החדש|צילום: באדיבות פורום פילם, יחסי ציבור

צי ארצות הברית דיווח שמספר הגברים שרצו להיות טייסי קרב עלה ב-500 אחוזים. אפילו המכירות של משקפי טייסים עלו מאז שקרוז וחבריו הסתובבו איתם על האף

זה אשכרה סרט על הומואים

בשנים שקדמו לצפייה הראשונה שלי ב"טופ גאן", שנערכה השבוע, שמעתי המון באזז על אלמנט אחד ספציפי מהסרט המגה-גברי הזה: הוא כנראה די הומואי. זה לא הרשים אותי; הרי אחת לכמה זמן מבקרי קולנוע משועממים מספיק אוהבים למצוא היבטים הומו-אירוטיים בסרטים הוליוודיים פופולריים, ולא במקרה - לפעמים סאבטקסט הומואי אוהב להתחבא דווקא בסיפורים הכי מוכי-טסטוסטרון שאפשר לחשוב עליהם, כמו שג'יימס בונד ו"מועדון קרב" הדגימו לנו.

אבל ב"טופ גאן" המצב קצת יותר קאמפי מהדוגמאות הללו. כמובן שכולם שם סטרייטים על הנייר - יש בשחקים אהבה, ובסרט הזה היא עקרונית אמורה להיות רק בין גבר לאישה. מאווריק מוצג כרב-שגל-רודף-שמלות-שובר-לבבות סדרתי, אבל מה נעשה שהכימיה שלו עם צ'רלי, בגילומה האנמי של קלי מקגיליס, משמעותית פחות חזקה מהכימיה שלו עם כל גבר אחר לידו?

ישנם רגעים שהקוויריות הזאת צועקת מכל שורת דיאלוג. כל אינטראקציה של טום קרוז עם ואל קילמר נראית כמו משהו ששייך לגריינדר ולא ליריבות תחרותית וגברית, כשהשיא מגיע בדיאלוג האחרון בין השניים ובחיבוק האמיץ שהם חולקים. המצלמה של טוני סקוט מתענגת על המטוסים, אבל היא באמת חוגגת כשעליה להנציח את הגוף המיוזע והבוהק של הגברים שמטיסים אותם. יכול להיות שסקוט וצמד התסריטאים של הסרט באמת לא שמו לב, אבל תאמינו לי - התאורן שאחראי לכך שהשחקנים יזהרו באור נגוהות בכל פעם שאחד מהם פושט חולצה ידע בדיוק מה הוא עושה.

אחד הדיאלוגים הטעונים ביותר בסרט מתרחש כשקרוז עומד אחרי מקלחת כשלגופו תחתונים בלבד - ואין לכך שום הצדקה עלילתית וקונקרטית. הסצנה הקלאסית שבה חניכי טופ גאן משחקים כדורעף אחד עם השני נראית בדיעבד כמו פורנו גייז. כשאחד המפקדים רוטן על חייליו הסוררים, הוא זועק "אני רוצה את הישבנים שלהם, ואני רוצה אותם עכשיו!". אני, בתגובה, שאלתי את עצמי - אף אחד לא שם לב לזה בזמן אמת? 

הקוויריות הזאת צועקת מכל שורת דיאלוג. האינטראקציה של קרוז עם קילמר נראית כמו משהו ששייך לגריינדר ולא ליריבות תחרותית וגברית

"טופ גאן" יצא בשנים שבהן היה סופר-נדיר לראות איזשהו סרט שמציג הומואים מחוץ לארון בתפקידים ראשיים, ודאי לא כדמויות ראשיות שזוכות ליחס המעריץ שמאווריק זוכה לו בסרט הזה. זה עדיין נדיר, למעשה. ההומו הצעיר שרק רצה לראות את עצמו מיוצג על המסך היה צריך להסתפק בפירורים המרומזים שהוליווד שלחה לו מדי פעם. העניין הוא ש"טופ גאן" לא מספק פירורים: מדובר בחלה הומואית מלאת גלוטן ופחמימות.

זה כשלעצמו הופך את הפנינה האייטיזית הזאת לשוות צפייה, גם עבור מי שלא דחוף לו להשלים קלאסיקות מהעשור עם הכריות בכתפיים והאיידס. "טופ גאן" הוא שיר הלל מיליטריסטי לעוצמה של צי ארצות הברית ומטוסי הקרב העוצמתיים שלו, בשעה שהוא גם סיפורם של חבורת גברים שבבירור ממש רוצים לשכב אחד עם השני. 

האם "טופ גאן" הוא יצירת מופת? כמובן שלא. הוא לא מתוחכם מדי, ואפילו לא חכם במיוחד. הוא לא מבקש מהצופה לחשוב, הוא לא מנסה לספר סיפור מקורי והדרכים בהן הוא מצליח לרגש לא מצביעות על איזושהי תעוזה קולנועית או תסריטאית. אבל אם בוחרים להסתכל עליו כקפסולת זמן לתקופה שבה אפשר היה להיות גדול מהחיים לכדי גיחוך, הוא נפלא. אם בוחרים לראות אותו בשביל סצנות הטיסה מנקרות העיניים, הוא כביר. ואם בוחרים להסתכל עליו כיצירה קווירית מלאת תשוקה הומו-אירוטית שמתחבאת בתוך סרט על טייסי קרב אמיצים, הוא מרתק. בינתיים, הביקורות המוקדמות על "אהבה בשחקים: מאווריק" חיוביות ברובן, כשחלקן טוענות שהוא עוקף את הסרט הראשון בפער. מבקר אחד אף הרחיק ואמר שהוא מוכן כבר עכשיו לשלוח אותו לאוסקר. אנחנו בינתיים נמתין בסבלנות, ובינינו, נוכל גם להודות - "Take My Breath Away" אף פעם לא היה שיר טוב כל כך.