מותו של וויליאם הרט בגיל 71 מעלה הרהור בלתי נמנע על הקריירה של זוכה האוסקר על "נשיקת אשת העכביש": בפשטות, היא לא הייתה יכולה להתקיים כיום. לא להתחיל כפי שהתחילה, לא לזנק בנסיבות שבהן זינקה, ובוודאי לא להימשך בנסיבות שבהן נמשכה.

באמצע-סוף שנות ה-80 היה הרט אולי השחקן הבולט מקרב בני דורו, שם שמעניק לקאסט ולסרט אינסטנט-אצטלה של איכות. הוא הגיע לזה בשתי קפיצות נחשוניות: תפקיד ראשי ראשון שמשך הרבה תשומת לב ב"מצבים משתנים" החידתי של קן ראסל (1980), ותפקיד פריצה לליגה של הגדולים ב"כחום הגוף" של לורנס קסדן (1981). הראשון היה סרט מדע בדיוני טריפי לקהל בגיר, מהסוג שהיה נפוץ בסיקסטיז-סבנטיז והיום פשוט נכחד. "כחום הגוף" הוא מהסרטים הראשונים שזכו לקטלוג "ניאו נואר", פילם נואר מודרני; הרט שיחק שם גבר שנופל ברשתה של פאם פטאל (קתלין טרנר), ולמרות שהסרט בא בילט-אין עם גלונים של מודעות עצמית - הדמות של הרט עושה ג'וגינג, כי אייטיז, אבל מדליקה סיגריה בסוף הריצה, כי פילם נואר - באקלים ההוליוודי הנוכחי פשוט לא יכול להיות מותחן ארוטי על אישה שדופקת גבר כמו שהדמות של טרנר דופקת את זו של הארט. בוודאי לא כמחווה לסוגה קולנועית שנתפסת כיום ממילא כמיזוגינית.

ההופעה המכוננת של הרט הייתה כאסיר ההומו ב"נשיקת אשת העכביש" של הקטור בבנקו (1986), הסרט שזיכה אותו באוסקר. ובעוד שפה ושם עדיין מלהקים כיום שחקנים סטרייטים לתפקידי הומואים, קמפיין אוסקר סביב הופעה כזו שאשכרה מסתיים עם פסלון - זה נון-תרחיש בימינו. הקולנוע כבר לא שם, החברה הלכה הלאה. מה שפעם היה שווה אוסקר נחשב כיום לתת-סעיף של ניכוס.

שיתוף הפעולה של הרט עם לורנס קסדן הניב גם את "החברים של אלכס" המופתי ואת "תייר מזדמן" הנהדר, אבל בסוף שנות ה-80 ותחילת ה-90 באו גם נפילות כמו "מפגש גורלות" הנפוח ו"עד סוף העולם" המאכזב כל כך של וים ונדרס. אז צץ לראשונה גם רכיב אישיותי בעייתי, כשנחשף הרומן שניהל הרט מחוץ לנישואיו הראשונים, למארי בת' הארט. כשהעניין הגיע לבית המשפט, שם סוקר באינטנסיביות על ידי התקשורת, זוכה האוסקר הצטייר כאדם קפריזי, על גבול האלים - גבול שמרלי מטלין, מי שהייתה זוגתו בחיים ועל המסך ב"ילדים חורגים לאלוהים", הבהירה שהרט חצה איתה. 

מתוך
הופעה מכוננת. הרט ב"נשיקת אשת העכביש"|צילום: Island Alive, צילום מסך

לא "גבר ישן", שחקן ישן

באוטוביוגרפיה שפרסמה מטלין ב-2009 היא האשימה את הרט בשימוש בסמים ובהתעללות גופנית, וסיפרה גם על אמירה כמעט בלתי נתפסת שלו: לדבריה, כשהשניים חזרו מטקס האוסקר עם הפסלון שלה על "ילדים חורגים", הוא טען שהפרס לא מגיע לה בהינתן שזה תפקיד הבכורה הקולנועי שלה - אמירה שהיה בה לפחות רמז לדברים שממילא נלחשו סביבה באותה עת, כאילו זכתה באוסקר בשל חירשותה ולא בזכות כישורי המשחק שלה.

הרט התנצל בהודעה לתקשורת על הדברים שפרסמה מטלין, ובזה תם העניין. הקריירה שלו אמנם לא חזרה לפסגות של שנות ה-80, אבל לתוך זה צריך לשקלל גם את גילו - הוא היה כמעט בן 60 כשהספר פורסם - ומכל מקום, זה לא מנע ממנו להמשיך להופיע במגוון פרויקטים משמעותיים, לרבות הופעות חוזרות ביקום הקולנועי של מארוול כגנרל תדאוס "תא'נדרבולט" רוס. אין בכלל ספק שאילו הייתה מטלין מפרסמת את ספרה כיום, פוסט metoo#, אפשרויות התעסוקה שלו היו לכל הפחות מצטמצמות. אחרי שגם אקסית אחרת שלו, סנדרה ג'נינגס, סיפרה שנקט כלפיה באלימות פיזית ומילולית - ברור שהקריירה שלו לא הייתה נמשכת. 

וויליאם הרט, מרלי מטלין,
התנצלות לא הייתה מספיקה היום. הרט ומרלי מטלין ב"ילדים חורגים לאלוהים"|צילום: Paramount Pictures

וויליאם הרט היה שחקן מחונן (כל אחת מההופעות שלו אצל קסדן הייתה לטעמי שווה אוסקר, והוא היה פשוט נפלא גם ב"משדרים חדשות", "עישון" ו"היסטוריה של אלימות"); בה בעת, אפילו מההספדים עליו עולה דמות בעייתית עם רקורד שהיום היה נתפס כבלתי נסלח. בהערת שוליים הכרחית, העובדה שאמר למטלין את מה שאמר על הפסלון שלה נראית בדיעבד כמו אירוניה מושלמת - בהינתן שהרט קיבל את שלו בימים שבהם הוליווד חילקה פרסים על תפקידים של הומואים בערך מאותם טעמים שהיא חילקה אותם לשחקנים שגילמו בעלי מוגבלויות. זה אמנם היה צעד הכרחי בדרך לנרמול המבורך של הדמויות הלהט"ביות, אבל זה עוד אחד מהדברים האלה שהופכים את הקריירה של הרט לתבנית נוף זמנה. 

אני לא יודע אם וויליאם הרט היה מה שנקרא "גבר ישן", מה גם שלא לגמרי ברור לי מהם תנאי הקבלה למועדון הזה. אבל הוא בפירוש היה שחקן ישן, תוצר של קולנוע שכבר לא קיים (עזבו "כחום הגוף"; אפילו "החברים של אלכס", שתמצית עלילתו היא כמה חבר'ה שמדברים על מה שהיה ביניהם בקולג', לא מקבל היום אור ירוק בהוליווד תחת איומי אקדח). האם העובדה שסטרייט לא יכול יותר לשחק הומו היא נקודה לזכותו של העולם שאנחנו חיים בו? האם העובדה שהתבטאויות מסוימות או מעשים מסוימים בתחומי האישות מהווים כיום עילה מקובלת לביטול תרבותי היא דבר טוב או רע? האם היעלמותו של הקולנוע לבגירים היא אסון לאמנות השביעית או הכרח הישרדותי עבורה? אני לא רוצה להיכנס לכל זה, גם מתוך אמונה שאין כאן תשובות בשחור ולבן וגם מפני שזאת פשוט לא הנקודה: העניין הוא שמותו של הרט הוא הזדמנות לראות איך הנורמלי והלא נורמלי בתרבות שלנו, המקובל והלא מקובל - גם הם, כשם הסרט שהעלה את המנוח על המפה, מצבים משתנים.