ב-2010 יצא לאור "מנקות יום", ספרה של העיתונאית החוקרת הצרפתייה פלורנס אובנה, שעקב אחר חוויותיה כשהתחזתה לעובדת ניקיון והפכה למעשה לאדם "שקוף". הספר זעזע את צרפת בזמנו, ואף תרם לשינוי בתנאי ההעסקה של עובדי ועובדות הניקיון. ב-2021, למעלה מעשור לאחר הגעתו למדפים, "מנקות יום" קיבל עיבוד קולנועי – בדמות הסרט "בין שני עולמות", שמגיע כעת לבתי הקולנוע בישראל.
ב"בין שני עולמות" הפכה דמותה של פלורנס אובנה למריאן, סופרת מצליחה, שנוסעת לגור בצפון צרפת כחלק מתחקיר לספרה החדש. מבלי לחשוף את זהותה האמיתית היא מתקבלת לעבודה כמנקה, יחד עם קבוצה של נשים. בתפקידה החדש היא חווה על בשרה חוסר יציבות פיננסית וחוסר נראות חברתית, ובמקביל מגלה את הערבות הדדית והסולידריות שחולקות נשים עובדות. מעניין לציין כי עיסוק דומה בעולמן ובקשיי ההישרדות של עובדות ניקיון נעשה במקביל בארצות הברית, בסדרה המצליחה של נטפליקס "עוזרת בית".
את הדמות הראשית ב"בין שני עולמות" מגלמת לא אחרת מאשר השחקנית הצרפתייה הגדולה ז'ולייט בינוש ("הפצוע האנגלי", "שוקולד"); את הסרט ביים עמנואל קארר, שמוכר בצרפת ומעבר לה בעיקר כסופר (ואחראי בין השאר על הספר "לימונוב"). בפסטיבל קאן האחרון פגשתי את קארר בגינה מקסימה ברחוב צדדי וציורי, לשיחה על העבודה עם שחקנים לא מקצועיים לצד כוכבת כמו בינוש – וגם על היכולת של התרבות להשפיע על המציאות.
אתה סופר מפורסם בצרפת ועד היום כמעט ולא ביימת סרטים. מה היה כה מיוחד בספר "מנקות יום" שגרם לך לרצות לביים אותו?
"אני זוכר שקראתי את הספר מייד לאחר צאתו ב-2010. אני מכיר היטב את פלורנס והיא טיפוס מאוד מיוחד. היא מייצגת את כל מה שאמור לעשות עיתונאי חוקר והיא מחויבת לגמרי לעבודתה - דבר שגם בזמנו גרם לה להילקח בשבי כשהיא הייתה בעיראק, וסיקרה את המצב של הפליטים מפלוג'ה. אחרי שקראתי את הספר מצאתי את עצמי חוזר אליו שוב ושוב - ואני לא הייתי היחיד. הספר סחף את הקהל הצרפתי ביכולת התיאור המדהימה שלו, ובתיאורו את מה שאנחנו קוראים לו עכשיו 'עובדים שקופים' .בדיעבד, אפשר להגיד שהספר ותיאור עבודות הניקיון בו ממש צפה את מה שמכונה בימינו 'כלכלת החלטורה'".
מה אתה מעדיף, לכתוב או לביים?
"אני כמעט ולא מביים ובעיקר כותב, אבל בבימוי סרט אני מאד אוהב את העבודה עם אנשים. יש גם היזון חוזר בלתי נגמר בסרט, מה שמאפשר לשנות אותו תוך כדי תנועה".
פלורנס אובנה התנגדה לעיבוד קולנועי. ואז הגיעה ז'ולייט בינוש
קארר, כאמור, מצא עניין גדול ב"מנקות יום" - אבל הפיכתו של הספר לסרט לא הייתה תהליך פשוט כלל וכלל. הסיבה העיקרית לכך הייתה התנגדותה של אובנה עצמה לרעיון. "מאז שהספר פורסם החלו התעניינות של אנשי קולנוע ושל שחקניות מפורסמות שרצו לגלם את דמותה של אובנה בסרט", מסביר קארר. "פלורנס מאד התנגדה לעיבוד קולנועי כלשהו. היא חששה שהסרט ירדד את דמותן של אותן עובדות ניקיון ולא יכבד אותם מספיק. הייתה הרגשה שלעולם לא יופק עיבוד קולנועי לספר המדהים הזה".
ואז נכנסה לתמונה ז'ולייט בינוש. השחקנית, שקראה את הספר, החליטה שהיא רוצה לככב בסרט שיהיה מבוסס עליו – ויהי מה. "היא הזמינה את פלורנס לארוחת ערב והחלה במסע שכנוע ארוך בניסיון להעביר את הספר למסך הגדול", אומר הבמאי. "פלורנס לאט לאט השתכנעה, כשבדרך ז'ולייט גם הבטיחה לה שהיא תגלם את בת דמותה בסרט. באחת מהפגישות ביניהן שמי הוזכר, וזה מעניין, כי אני לא חבר טוב של אף אחת מהן - מה גם שאני מוכר בעיקר כסופר ולא כבמאי קולנוע. מפה לשם מצאתי את עצמי יוצא למסע. הסרט בוים כמעט 15 שנה אחרי סרטי האחרון כבמאי".
מה הייתה ההחלטה הראשונה שלקחת בעיבוד של הספר לקולנוע?
"כדי להשיג מקסימום אמינות החלטתי שאני רוצה שכל המשתתפים בסרט יהיו נון-אקטורס, כלומר לא שחקנים מקצועיים. לפני שהתחלנו לצלם הלכתי כמה פעמים לצפות בצוותי ניקיון במעבורת, וחלקם הגדול גם מופיעים בתפקיד עצמם בסרט. בין כתיבת התסריט לבין יציאת הסרט לאקרנים עברה כמעט שנה, שאת רובה הקדשתי למציאת משתתפים לסרט - אני לא משתמש במילה שחקנים כי הם לא שחקנים - ולעבוד עם הצוות בחזרות מרובות עוד לפני שהתחלנו לצלם. רציתי שהם ירגישו בנוח מול מצלמה ואחד עם השני. על מנת לא לפגוע בהרמוניה שנוצרה בין המשתתפים, ז'ולייט הגיעה ממש לפני תחילת הצילומים".
"עובדי ניקיון ואחזקה נמצאים בכל מקום, והיחס שהאנשים האלה מקבלים ממש משפיל בעיניי. אני לא בטוח שסרט יכול להזיז הרים, אבל אם הסרט שלי יעלה ולו במעט את המודעות של הקהל, עשיתי את שלי"
איך הייתה העבודה של ז'ולייט בינוש מול צוות המשתתפים הלא מקצועיים?
"היה מדהים לראות איך היא הגיעה לסט: בלי איפור, עם הבגדים הכי אפורים שהיא מצאה, ובלי שום גינונים של כוכבת על. היה נדמה לי שהיא כבר נכנסת לדמות שלה בסרט. המשתתפים האחרים מאוד התרגשו להיפגש איתה והיא מיד אמרה להם, 'תקשיבו, אני ואתם הולכים ביחד להצליח בפרויקט הזה. אני חלק מכם, ההבדל בינינו הוא שיש לי קצת ניסיון בתחום המשחק'. כולם צחקו, וכאן נשברו כל המחיצות. ז'ולייט הייתה בשבילי ממש כמו עוזר במאי. כל כך אהבתי את היכולת שלה להוציא לא רק מעצמה אלא גם מחבריה לסרט את המיטב שלהם. מילת המפתח שלי ושלה הייתה אותנטיות. מאוד היה חשוב שהקהל ירגיש שהסרט אמין, ושהמסר שאנחנו מעבירים הוא שבעצם יש כאן צילום או שיקוף של המציאות".
איך המשתתפים הסתגלנו לחזרה לחייהם האמיתיים אחרי סיום הצילומים?
"אחד הדברים הכי קשים היה להחזיר אותם לקרקע המציאות. הרגשתי אחריות לעשות את זה בצורה הכי זהירה. השתמשתי גם בפסיכולוגים שייעצו לי. אני חייב לציין שרוב הצוות חזר די מהר לחייו הרגילים. הם התייחסו לצילומים כאל חופשה מפוארת שנגמרה. רובם חזרו לעבוד במעבורת".
ספרה של אובנה מזכיר יותר תחקיר עיתונאי מאשר ספר עלילתי. על מנת להפוך אותו לסרט, קארר ערך שינויים מסוימים בסיפור. "הוספתי פה ושם פרטים כדי להפוך את התחקיר הנוקב של פלורנס ליותר עשיר", הוא אומר. "הרגשתי שכדאי לעבות במעט את דמותה של הגיבורה ולהפוך אותה ליותר מאשר רק עיתונאית עם מטרה".
"אני חושב שפלורנס, במיוחד בתחקירים שלה, נוטה להיות מאוד דיסקרטית; פחות משתפת מאשר הדמות בסרט", ממשיך הבמאי. "הדמות של מריאן משיגה דרגה מסוימת של אינטימיות עם חבריה לעבודה (שבעצם הם מושאי הכתבה שלה). האינטימיות הזו גם תגבה מחיר ממנה בסופו של דבר, ותעורר יותר שאלו אתיות מאשר אלו שאולי יעלו בקריאה של הספר". ונראה שהבחירה האמנותית של קארר עשתה את שלה: "עד היום התגובות לסרט היו מצוינות, כולל של פלורנס בעצמה, אז אני מניח שהצלחתי במשימה", הוא מספר.
אתה חושב שתרבות יכול לשנות מציאות?
"זה קרה עם הספר בצרפת - התעורר דיון שלם על תנאי ההעסקה של עובדי ניקיון. הרי עובדי ניקיון ואחזקה נמצאים בכל מקום; הם היו כאן ממש לפני כמה דקות כדי להכין את המקום לריאיון שלנו. אני למשל הייתי בהלם מוחלט כשראיתי באיזו מהירות צריך צוות ניקיון לנקות כ-200 תאים בזמן מועט וכמעט בלתי אפשרי, ואז הם צריכים לרוץ לעבודה אחרת. אין לך איפה לנוח ובקושי זמן להחליף בגדים; היחס שהאנשים האלה מקבלים ממש משפיל בעיניי. אני לא בטוח שסרט יכול להזיז הרים, אבל אם הסרט שלי יעלה ולו במעט את המודעות של הקהל, כבר עשיתי את שלי".
רון פוגל הוא מבקר אתר Seret, מרצה וחבר האקדמיה לקולנוע. לכתבות וסקירות נוספות