בין 2018 ל-2020, השנים שבהן קמיל קרבצ'יצקי עמל על כתיבת התסריט לסרט הביכורים שלו, מאות עיריות ומועצות אזוריות בפולין הכריזו על עצמן "אזורים חופשיים מלהטב"ק". באמצעות הכנסת ההתנגדות ל"אידיאולוגיה הלהטב"קית" לחקיקה ברמה המקומית, כשליש משטח פולין (ובסך הכל אזורים שבהם חיים כעשרה מיליון בני אדם) הפך להיות מקום שבו כל סממן של חיים גאים אינו מקובל. מצעדי גאווה, מאבק לשוויון זכויות לחברי הקהילה, חינוך שמכיר בנטיות מיניות שונות – כל אלה היו תחת מתקפה.
עבור רבים בפולין, מדינה קתולית אדוקה, חיים להט"ביים היו מורכבים מאוד גם לפני כן, אבל מערכת הבחירות הסוערת והפופוליסטית של 2020 – ש"האזורים החופשיים מלהט"ב" הוכרזו במהלכה - הייתה טראומטית. פוליטיקאים ואנשי דת אמרו כי האידיאולוגיה הלהט"בית גרועה יותר מהקומוניזם והזהירו שהיא אחראית להתפוררות מוסד המשפחה והחברה הפולנית. ולמרות ההתפתחויות העגומות ברקע, הסרט של קרבצ'יצקי, "אלפנט" ("Slon" בפולנית) - שמוקרן בימים אלה בפסטיבלים ברחבי העולם וינעל בשבוע הבא את פסטיבל הקולנוע הגאה בתל אביב - הוא סרט עדין ואופטימי, אנושי ואישי; הוא מצליח להימנע מאמירות כלליות על המתח בין גאווה לדת ולמסורת, ולהתמקד בסיפור אהבה אחד בין שני גברים צעירים, על כל היופי והקשיים שהוא מכניס לחייהם.
את קרבצ'יצקי (32) ואת השחקן הראשי של הסרט שלו, יאן הרינקביץ' (26), פגשתי בספטמבר בפסטיבל הקולנוע הפולני בגדיניה, האירוע החשוב ביותר של תעשיית הקולנוע במדינה, שם התמודד הסרט במסגרת תחרות הסרטים דלי התקציב – וגם זכה. "כשהחלטתי להיות במאי ידעתי שהסרטים שלי יעסקו בנושאים גאים, כי אני גיי ואני מרגיש שיש מחסור גדול בקולנוע הפולני בנושאים האלה", אומר קרבצ'יצקי. "בסוף 2019, מפלגת השלטון, שהתמודדה שוב בבחירות, הייתה מאוד אגרסיבית והשתמשה בהתנגדות לקהילה הגאה כדי למשוך בוחרים חדשים. זה היה נושא מרכזי בבחירות מאוד אלימות. זה כל הזמן היה ברקע והרגשתי שאני חייב להשלים את המשימה שהיא הסרט הזה".
"לא סיפרנו בלוקיישנים שאנחנו עושים סרט גאה"
במרכזו של "אלפנט" עומד ברטק (הרינקביץ'), צעיר שחי עם אימו האלכוהוליסטית בכפר פסטורלי, מנהל את חוות הסוסים המשפחתית ועובד בפאב המקומי. החיים השלווים אך לא מספקים שלו משתנים עם חזרתו לכפר של דוויד (פאוול טומשבסקי), שעזב 15 שנה לפני כן וכעת נאלץ לחזור ולטפל בביורוקרטיות בעקבות מות אביו. בנוסף, דוויד צריך להתמודד עם הלחשושים של תושבי הכפר על נטייתו המינית, ועם כך שהם רואים בו נער כפוי טובה שנטש את אביו החולה לטובת חיי הוללות בעיר. ברטק מתאהב בדוויד מיד ונתקל בהתנגדות וגם באלימות של ממש מצד סביבתו. כמו דוויד לפניו, הוא יאלץ לבחור בין המחויבות למשפחה לבין הסיכוי לחיים טובים יותר ולאהבה.
איך היה לעשות את הסרט הזה בפולין של ימינו? מה היו החששות העיקריים שלכם לפני שיצאתם לדרך?
קמיל: "מבחינת מכון הקולנוע הפולני, שתיקצב את הסרט, לא היו לנו בעיות בכלל. אבל אם לומר את האמת, בלוקיישנים עצמם לא אמרנו לאנשים שאנחנו עושים סרט גאה. אולי לא היה קורה כלום, אבל פחדנו שזה יסכן את הצילומים. למשל, כשצילמנו את הסצנות עם הסוסים (שבהן ברטק ודוויד רוכבים יחד – מ.ל.) ושכרנו סוסים מחווה קטנה, הבעלים של החווה והעובדים לא ידעו מה העלילה. הם הסתכלו מהצד בזמן שצילמנו, ואז הייתה הסצנה של הנשיקה. עמדתי שם והסתכלתי עליהם כדי לראות מה תהיה התגובה שלהם, והכל היה בסדר. וזו חווה קטנה בדרום פולין, באזור שמרני מאוד של המדינה. למעשה זה האזור שבו גדלתי".
כמה מהסיפור הוא סיפור אישי שלך?
קמיל: "זה לא הסיפור שלי. אבל הרבה מהחיים שלי נמצאים בסרט הזה והרבה מהסיפורים של חברים שלי. אני מכיר את החוויה הזאת של לצאת מהארון ולעזוב את עיירת הולדתך באווירה 'לא ידידותית'. אני מכיר את החוויה שבה כולם מדברים עליך ואתה לא ביחסים טובים עם האנשים שאתה משאיר מאחור – אבל אתה חייב לעזוב, לטובתך".
העובדה שהמשפחות שנשארות בכפר חוות את העזיבה של הצעירים כבגידה נוכחת מאוד גם בסרטים אחרים בפסטיבל, גם כשהצעירים פשוט מהגרים מסיבות כלכליות או אחרות.
קמיל: "במשפחה שלי ובמשפחות של חברים שלי זה בהחלט קיים. אני חושב על זה הרבה, על המחויבויות למשפחה, ואין לי תשובות טובות. לפעמים אתה עוזב את הבית בגיל 18 ואחרי שנים צריך לחזור ולהתמודד עם דברים. זה משהו שמלווה אותנו כל החיים, איך אנחנו מתנהלים בתוך זה, האם אנחנו יכולים לעזור למשפחה ולהורים, האם אנחנו צריכים לעזור להם? ומעבר לזה יש את האלימות והמניפולציה שקיימות במערכות היחסים של הרבה אנשים עם ההורים והמשפחה שלהם ואנחנו לא צריכים להיות סלחניים כלפי זה. זה קיים בסרט גם, ואפשר לגמרי להבין למה דוויד צריך היה לעזוב. הסרט לא נותן תשובה חד משמעית, הוא פשוט מראה את כל התחושות שעולות מסיטואציה כזאת, שיש בה אלימות, גם אם נסתרת ולא פיזית, מצד המשפחה".
איך זה בשבילך לחזור למקומות האלה?
קמיל: "אני מבקר את ההורים שלי לעתים קרובות. אני אוהב את המקום הזה, את הטבע ואת הנוף. אבל בשנים הראשונות אחרי שעזבתי היה קשה. ובאיזשהו שלב הייתי צריך לחזור הביתה בגלל שהיה לי בן זוג שגר שם, אבל באותו זמן ממש שנאתי להיות שם. עכשיו זה אחרת. חיינו שם יחד כזוג במשך שש שנים. היום אנחנו לא יחד ואני גר בוורשה".
עד כמה זה שונה לחיות בוורשה מאשר לחיות באזור כפרי בפולין?
קמיל: "זה שונה לחלוטין. בערים הקטנות כולם מכירים את כולם. ההורים שלי, למשל, אני חושב שהם כעסו עליי שאני הומו בעיקר כי אנשים דיברו על המשפחה שלנו. אני חושב שזה השוני העיקרי. בעיר יש את האנונימיות".
בחיים שלי זה עדיין עניין להיות הומו, זה עדיין משהו שונה. אם אני חוזר למשפחה שלי בחג המולד אני עדיין מנהל איתם את הדיונים על זה. אני יודע שהם פשוט מפחדים משינויים, שהם לא מבינים את זה. זה לא קשור לשנאה, זה קשור רק לפחד
יאן הרינקביץ'
הרינקביץ' מסכים עם כך שההבדל בין לחיות כהומו בוורשה ולחיות כהומו במקומות אחרים בפולין הוא עצום. "אני חושב שוורשה מיוחדת. יש בה את הבועה האירופית הזאת, יש בה יותר סוגי אנשים והם פתוחים יותר כלפי דברים שהם לא מכירים", הוא אומר. "אני גדלתי בעיר קטנה (יחסית) במזרח פולין, בלובלין. ובילדות שלי ובתיכון לא פגשתי בכלל הומואים או לסביות. כלומר, אני יודע היום שזה לא יכול להיות נכון, אבל הם היו בארון. אני גם חושב שבאותה תקופה לא הייתי האדם שאני היום, שיכול פשוט ללכת ולהגיד 'היי אני הומו, מה קורה?'. התהליך בשבילי התחיל כשהלכתי ללמוד בבית הספר הלאומי לקולנוע בלודג', ושם הקהילה של אנשי הקולנוע מאוד פתוחה".
לדברי הרינקביץ', ההתמודדויות שלו הפכו את הסרט לאישי מאוד גם עבורו: "הנושא של הסרט כל כך קרוב לליבי. בחיים שלי זה עדיין עניין להיות הומו, זה עדיין משהו שונה. אם אני חוזר למשפחה שלי בחג המולד אני עדיין מנהל איתם את הדיונים על זה, על מה זה אומר בכלל. אני מכיר את נקודת המבט שלהם, את המכניזם שהם חיים בו. אני יודע שהם פשוט מפחדים משינויים, שהם לא מבינים את זה. זה לא קשור לשנאה, זה קשור רק לפחד".
"ידעתי מההתחלה שתהיה מתאמת אינטימיות"
הכי קל לתאר את "אלפנט" כגרסה הפולנית ל"קרא לי בשמך" או "הר ברוקבק", או שילוב של השניים, ואין כמעט מבקרים שיוותרו על ההשוואה הזאת. ברור ששני הסרטים השפיעו על קרבצ'ינקי גם מבחינה סגנונית ואסתטית, והרי אין דרך ליצור מלודרמה הומואית פוטוגנית כזאת בלי ששני הסרטים האלה יוזכרו. אבל לצד האוניברסליות שבו, "אלפנט" הוא סרט מקומי מאוד, שמתרחש בזמן מסוים מאוד בהיסטוריה של פולין ובאקלים פוליטי לא פשוט. ניכר שכל המשתתפים בו מודעים לכך מאוד, ושהם הקדישו מחשבה מרובה לאופן שבו האהבה – והסקס – בין ברטק לדוויד יתקבלו על ידי הקהל.
עבור הרינקביץ' זהו תפקיד ראשי ראשון בפיצ'ר, וכשאני שואלת אותו אם היה בו איזשהו חשש שהסרט יהפוך אותו לשחקן שמזוהה עם דמויות הומואיות, הוא מבהיר שאין לו שום בעיה עם זה. "אולי לפני כמה שנים היה לי חשש כזה. היום לא", הוא מבהיר, "אולי זה יקרה, אבל אני חושב שאם זה יקרה אז זה היה שווה את זה".
קמיל מוסיף כי "בחלק מהביקורות ראיתי שכותבים שהסרט הזה שובר את הטייפ קאסט של יאן. הסטריאוטיפ שנדבק ליאן זה דמויות של לאומנים קיצוניים. היו לו איזה שלושה תפקידים כאלה ברצף. בקולנוע הפולני, אחרי שאתה עושה תפקיד כלשהו פעמיים, אתה יכול להיתקע, כן".
אז בעצם, סוף סוף פרצת את מחסום הליהוק לתפקיד הלאומן.
יאן: "כן, כן. נראה ככה (צוחק). בפולין קשה לבמאים לסמוך על שחקנים, בעיקר שחקנים צעירים. יכול להיות שזה קשור גם לתקציבים הקטנים, כי אין המון זמן להתכונן לתפקיד. במקרה הזה, הייתה לי חצי שנה להתכונן. בזמן הזה למדתי, למשל, לרכוב על סוסים, ועבדתי עם מורה למשחק".
בואו נדבר על סצנות הסקס. הן מאוד נינוחות, מציאותיות ולפחות מנקודת המבט של הצופה נראה שהמשתתפים מרגישים מאוד בנוח. יש בהן משהו מאוד לא פורנוגרפי. ראיתי שהייתה לכם מתאמת אינטימיות על הסט, אתם יכולים לספר על העבודה איתה ועל העבודה על הסצנות האלה בכלל?
קמיל: "ידעתי מההתחלה שתהיה מתאמת אינטימיות. זה לחלוטין הסטנדרט בפולין כרגע ורציתי שהשחקנים שלי ירגישו בנוח. ולא רק השחקנים – גם אני והצוות על הסט. זה לא קל. המתאמת יכולה לעזור להפוך את הסט למקום בטוח. אני נפגשתי איתה לפני כן כמובן, דיברנו על התסריט ועל איך אני רוצה שזה ייראה על המסך. הראיתי לה רפרנסים מסרטים אחרים ופשוט דיברנו על זה, על הנראות ועל הגבולות. היא שוחחה עם השחקנים על מה שהם מוכנים לעשות ומה לא. על מה שהם רוצים לעשות ואיך הם רואים את זה. אחר כך התחילו חזרות כדי להיות כמה שיותר מוכנים לפני הצילומים. וכשכבר צילמנו לא היה מקום לסטות מהתסריט; כולם הסכימו מראש ושוחחו איתה אם בחזרות היה משהו שהלך לכיוון אחר ממה שהם חשבו. ידעתי שזה יכול להיות להם מלחיץ להגיד בקול רם אם הם מרגישים לא בנוח או לדבר איתי על זה. לכן היה חשוב שהם יוכלו לדבר איתה. התהליך כולו משפיע מאוד על איך שהסצנות נראות על המסך בסופו של דבר".
יאן: "בשבילי זו הייתה גם סצנת הסקס הראשונה וגם הפעם הראשונה שבה עבדתי עם מתאמת אינטימיות. זה היה אתגר, גם להיות קרוב לעצמי ולא להכריח את עצמי לעשות משהו, להקשיב לגוף שלי ולאיך שהוא מגיב, וגם להיות הוגן לדמות שלי. העבודה עם המתאמת עזרה לי מאוד. למדנו הרבה על תקשורת והרגשתי שבכל רגע אני יכול לגשת אליה ולבקש ממנה לתקן את המצב. אם הפרטנר שלי יעשה משהו שלא הסכמנו עליו, או משהו כזה, ידעתי שאני לא צריך להיות חזק מספיק כדי להתעמת איתו או לדבר איתו מול כולם. הרגשתי שיש מישהו שיעשה את זה בשבילי, וזה כל כך חשוב כשיש כל כך הרבה דברים להתמקד בהם".
ומה אתה חושב על התוצאה?
יאן: "אני מאוד אוהב את הסצנות האלה. אני חושב שהן מצד אחד מאוד אינטנסיביות ומצד שני עדינות, במיוחד הסצנה הראשונה על הפסנתר. לא רואים כלום, אבל זה כל כך אינטנסיבי. אמא שלי אמרה לי אחרי שהיא צפתה בסרט: עכשיו אני יודעת איך 'הם' עושים את זה'. היא באמת לא הבינה לפני זה איך גייז עושים סקס".
קמיל, ההורים שלך צפו בסרט?
קמיל: "עוד לא. אני מתכוון להזמין אותם לפרימיירה בוורשה. מנובמבר הסרט יוקרן מסחרית ברחבי פולין".
גם באזורים שרצו להגדיר את עצמם "חופשיים מלהט"בים"?
קמיל: "היום אין אזורים כאלה בפולין, בגלל החלטת בית המשפט (בקיץ האחרון בית המשפט העליון במדינה פסק נגד ארבע מועצות שחוקקו חוקים אנטי להט"ביים – מ.ל.) ובגלל האיום של האיחוד האירופי - שהודיע שיפסיק להעביר לאזורים האלה כספים לפרויקטים. אין לנו מושג אם יהיו סקנדלים, אבל בהחלט נראה".
"אנשים אומרים: 'אין לי משהו נגד להט"בים, אבל...'"
במהלך השיחה שלנו מתבהר שהבמאי והשחקן הראשי שלו לא רואים את המצב בפולין אותו דבר. בעוד שקרבצ'יצקי אופטימיסט נצחי ומידבק, הרינקביץ' עדיין מאוד חושש שיש למדינה לאן להידרדר. לפי קרבצ'יצקי, "בפולין של השנים האחרונות אנשים מדברים על להט"בים כל הזמן. זה כאילו הנושא הכי חם פה כבר שלוש שנים. אני יודע שהרבה פולנים מרגישים שמכריחים אותם לדבר על זה, אבל אני חושב שזה טוב, כי זה מה שמייצר שינוי, והפולנים משתנים".
אתה מרגיש שזה הולך לכיוון הזה? בסרט, ההורים, השכנים, האנשים המבוגרים באיזשהו מקום משלימים עם המצב, ומצליחים לקבל את ברטק. האנשים שאלימים כלפי הגיבורים של הסרט הם הצעירים שנשארו באזורים הכפריים.
קמיל: "רצינו להראות שהאלימות הזאת, שמגיעה מהחברים שלו, היא לא אלימות שהם רוצים להפעיל, אלא אלימות שהם כמעט חייבים להפעיל. ההורים שלהם אמרו להם שזה לא נורמלי, רואים שגם האיש האלים ביותר, הוא לא רצה להילחם. אלה הנסיבות. אני אישית מאמין שאנחנו משתנים כחברה".
יאן: "אני רואה את זה קצת אחרת. אני רואה את השינוי, אבל לפעמים כשאני יוצא מהבועה של המשפחה והחברים שלי, אני מרגיש שאני פוגע בקיר. אני חושב שעם כל הרשתות החברתיות והאלגוריתמים שדרכם אנחנו מקבלים אינפורמציה בתוך בועות שונות, אנחנו לא יודעים מה קורה מחוץ לסביבה שלנו".
קמיל: "לדבר על דברים זה הצעד הראשון בלחנך את עצמנו. אני רואה את זה גם בעיירה שאני באתי ממנה. אני יודע שאלה בועות, אבל אני רואה את השינוי. אם תצפי בחדשות ואקטואליה בטלוויזיה הפולנית תחשבי שהמצב גרוע מאוד. אבל אם תסתכלי על סקרים שנעשים פה כל שנה, אז תראי שיותר ויותר אנשים מקבלים להט"בים והשינוי מתעצם משנה לשנה".
בסופו של דבר אנחנו יוצאים מהארון, אנחנו מדברים על דברים. פוליטיקאים לא יכולים לעצור את ההתקדמות גם אם הם ממש ינסו. אני זוכר איך הדברים היו כשהייתי נער, לא היו הומואים בסרטים, בטלוויזיה, לא היו סלבס מחוץ לארון. היום יש דמויות של הומואים בסדרות פופולריות מאוד
קמיל קרבצ'יצקי
על פי סקרי דעת קהל, קרבצ'יצקי צודק. רק בשבוע שעבר פורסם סקר של מכון PEW שבדק את עמדותיהם של פולנים כלפי להט"בים וכלפי האיחוד האירופי. הסקר מראה שגישתם של הפולנים לקהילה חיובית יותר מאי פעם: 53% מהנשאלים אמרו כי אין להם שום בעיה עם הומואים, בעוד ש-29% אמרו שהם מתנגדים לקבלה חברתית של הומואים. זו הפעם הראשונה שבה מספר הפולנים שמקבלים להט"בים גדול בצורה משמעותית מאלה שמתנגדים. ובכל זאת, הרינקביץ' לא משוכנע.
"אני פחות בטוח לגבי השינוי הזה", הוא אומר, "כן, בשלוש השנים האחרונות אנחנו מדברים הרבה על נושאים להט"ביים. אני פוגש לפעמים אנשים שכאילו מקבלים את זה, אבל בעצם הם 'מוכרחים' לקבל את זה. הם פשוט אומרים שהם מקבלים להט"בים כי ככה צריך לדבר היום, כי זו השפה שצריך להשתמש בה. בדיון הנוכחי הם לא יכולים לבטא את עצמם ולדבר על הפחדים שלהם".
ואתה כבר מפחד מהבקלאש?
יאן: "כן. אני מפחד מכך שהם מוכרחים להסתיר את הרגשות שלהם ולחייך. והרבה פעמים העמדה שלהם היא 'אין לי משהו נגד להט"בים, אבל...'. ברגע שמגיע ה'אבל', אז מתגלה האמת. לא מזמן חבר אמר לי 'אוקיי, אני מבין שזה נושא חשוב, אבל למה צריך שבכל סרט יהיה מישהו גיי?'. אמרתי לו: 'כי אלה החיים'".
קמיל: "בסופו של דבר אנחנו יוצאים מהארון, אנחנו מדברים על דברים. זה חלק מהתהליך. פוליטיקאים לא יכולים לעצור את ההתקדמות גם אם הם ממש ינסו. אני זוכר איך הדברים היו כשהייתי נער, לא היו הומואים בסרטים, בטלוויזיה, לא היו סלבס מחוץ לארון. המילים פשוט לא היו נאמרות. היום יש דמויות של הומואים בסדרות פופולריות מאוד. ויש פוליטיקאים להט"בים, אפילו טרנסים".
יאן: "כן, אבל אני מקווה שהשמרנים לא יבנו יותר חומות. שהם לא ירגישו שהם מותקפים. אני רואה את השינוי, אבל הוא מאוד איטי. אני עברתי את החוויה הזאת בגוף שלי, שאני רוצה שהחברים ההומואים שלי יהיו מאושרים. אני כבר לא יכול לשמוע את ההורים שלי אומרים שזה 'חולה' וכאלה דברים".
אולי העובדה שיש לך מערכת יחסים עם ההורים ואפשרות לדבר איתם על הדברים האלה היא כבר חלק מהשינוי.
יאן: "כן, וזו עבודה קשה משני הצדדים. זו עבודה קשה שלי, לא לעזוב את הוויכוח בכעס. לנשום עמוק ולהמשיך את הדיון. זה גם משהו שקיים בסרט שלנו ואני מאוד אוהב. בסופו של דבר, העובדה שהגיבור הומו, זה לא הנושא. זה פשוט קורה. יש לו את היחסים עם אמא שלו, את הסוסים, הוא פשוט מתמודד עם החיים כמו כל אדם אחר. והוא לא קורבן – זה כל כך חשוב. הוא נער שאפשר להזדהות איתו ועם הבעיות שלו, זה לא תלוי בנטייה המינית שלך".
הסרט "אלפנט" ינעל את פסטיבל הקולנוע הגאה בתל אביב. לפרטים נוספים