הבמאית הצרפתייה מיה הנסן-לאב יודעת איך עובד סט של סרט מאז שהייתה בת 17, כשהשתתפה בסרטו "Late August, Early September" של הבמאי אוליבייה אסייס, אז בן 43. כעבור כמה שנים השניים החלו לצאת, כשבמקביל הנסן-לאב נהייתה בעצמה לאחת הבמאיות המדוברות בסצנת הפסטיבלים וסרטי האיכות העולמית. לפני כחמש שנים נגמרה הזוגיות של הנסן-לאב ושל אסייס, וסרטה הלפני-אחרון, "האי של ברגמן", עשוי להדליק איזושהי נורה לכל מי שעקב אחרי הרכילות הפסטיבל-קאן-ית הזאת. הסרט ההוא היה מחווה אוהבת וגם קריאה ביקורתית למאסטר אינגמר ברגמן; במקביל הוא עסק בבמאית צעירה שנשואה לבמאי מבוגר ומוערך, ותוהה אם יש איזושהי סתירה בין החיים כאמנית גדולה לבין החיים כאדם טוב.
"זאת שאלה שאני שואלת את עצמי כל יום בחיי", אומרת הנסן-לאב בריאיון ל-mako. "אני לא שופטת אמנים כמו אינגמר ברגמן, אני לא יודעת אם הוא היה אדם טוב או רע. כמי שלא הכירה אותו אישית, אין לי זכות לקבוע את זה".
אבל את מכירה במאים גדולים באופן אישי, ואת במאית בעצמך.
"אני מכירה את האנוכיות של אמנים גדולים, בוודאות. אבל כשזה נוגע לעצמי ולדרך בה אני חיה ועובדת, אני מנסה להיות אדם טוב. ומה שעוזר לי זה האמונה שהקולנוע שלי יהיה טוב יותר אם אני אהיה אדם טוב. זה אולי נאיבי, אבל זה לא קונבנציונלי".
נפגשנו לכבוד ביקורה בפסטיבל סרטי הסטודנטים הבינלאומי שבסינמטק תל אביב, שחל ביוני 2022. בזמן שעבר מאז, סרטה החדש "בוקר יפה אחד" הספיק לראות את בכורתו בפסטיבל ירושלים - והחודש, סוף סוף, הוא יעלה בבתי הקולנוע המסחריים בישראל, כשנה לאחר מכן.
איך את היית מתארת את ההשכלה הקולנועית שלך?
"כשהופעתי בקולנוע כנערה מתבגרת לא הייתי עדיין סינפילית, הייתה לי הבנה מוגבלת לגבי קולנוע. רק שנים מאוחר יותר התחלתי באמת להסתקרן ולהתעניין ולשאוף לראות סרטים ולהתאהב בבמאים מסוימים. יש לי חברים קולנוענים שתמיד רצו להיות במאים, והחיבור שלהם לקולנוע היה בהתחלה הרבה יותר אינטלקטואלי. עבורי החיבור הזה היה פיזי. הייתי בת מזל על שזכיתי לעבוד עם במאי שיכולתי להעריך..."
ואיתו הקמת בית והבאת לעולם ילדה.
"כן, והייתי בת מזל. זה עזר לי להבין המון דברים לגבי קולנוע, להבין שזאת לא רק אמנות, אלא אמנות החיים – זאת דרך לחיות".
מהם הסיפורים שאת מעוניינת לספר?
"אני לא חושבת שהסרטים שלי מתחילים מסיפורים אלא מאנשים. אנשים שאני רוצה להציג, לתאר, אנשים שאני אוהבת או שאהבתי, אנשים שאבדו לי ולפעמים עדיין בחיים. אנשים הם מה שמביא את הסיפורים אליי, ולא הפוך".
"לא היה קל למכור לקהל הצרפתי סיפור על אישה שמנהלת רומן עם גבר נשוי"
"בוקר יפה אחד" הוא כנראה אחד הסרטים הצרפתיים ביותר שראיתי מימי – זהו סיפורה של סנדרה, מתרגמת חד-הורית ויפהפייה עם אב גוסס וילדה מתוקה, שיום אחד נתקלת במכר ותיק ונשוי, ומתאהבת בו. וכל זה מתרחש ברחובות פריז, אותם הנסן-לאב מצלמת כאילו העיר הזאת היא עבורה חברה ותיקה.
הסרט שלך מספר את סיפורה של האישה האחרת. איך אפשר להזדהות עם אישה שמנהלת רומן עם גבר נשוי? והאם זה חלק מהאתוס הצרפתי?
"אתה חושב שאי-נאמנות היא משהו צרפתי בהכרח? כי אני רואה את ההבדלים בתגובות לסרט הזה בצרפת ואת התגובות לסרט הזה בכל מקום אחר, וזה מדהים בעיני. דווקא לא היה קל למכור לקהל הצרפתי סיפור על אישה שמנהלת רומן עם גבר נשוי, אבל באמת לא מהסיבות שמובנות מאליו בעיניך. כן, זה חלק מהתרבות שלנו: גברים נשואים בוגדים בנשותיהם, וזה מתקבל על הדעת – למרות שזה לא בסדר. אבל אנשים לא אהבו את העובדה שאני מתמקדת בפילגש שיושבת ומחכה לו. כשהייתי מגישה את התסריט לקרנות במטרה לקבל מימון, נעניתי בסירוב: הם לא אהבו את העובדה שהגיבורה שלי היא אישה כל כך פסיבית".
באחת הסצנות סנדרה נפרדת מאהובה הנשוי לשלום, והוא מסמס לה "אני לא יכול להפסיק לחשוב עליך". ואני זוכר שאמרתי לה בליבי – "אל תקני את זה, בבקשה!"
"להרבה אנשים היו תגובות דומות לשלך. וזה מה שמוזר לי: בסך הכל הראיתי אישה מאוהבת. אני לא אומרת שהיא מתנהגת בצורה טובה או רעה; חורה לי הרעיון לפיו אני צריכה להציג סיטואציות מסוימות רק כפי שהן אמורות להיראות. אנחנו לא מספרים סיפורים רק כדי להראות איך החיים אמורים להראות, אלא גם בשביל להראות איך החיים נראים באמת. אישה מאוהבת יכולה לחכות".
וככותבת ובמאית, לא שפטת אותה בכלל?
"לא, לעולם לא אשפוט את הדמויות שלי. אם אני לא אוהב אותן, אעדיף פשוט לא לעשות עליהן סרטים מלכתחילה. אני אציג רק דמויות שיש לי כלפיהן אמפתיה. אבל זה גם קשור לרומנטיקניות שלי".
את מגדירה את עצמך כאדם רומנטי?
"כן, בוודאי! לכן אני לחלוטין יכולה להבין אישה מאוהבת שמחכה לגבר שלא יכול להחליט".
"יש משהו מקטין בתיאור של הקולנוע שלי כ'קולנוע נשי', כאילו שזה הדבר היחיד שמגדיר אותך. זה מרגיש מאוד מגביל: הנשיות שלי היא עוד היבט שבי, אני לא מוגדרת רק לפיה. מצד שני, אני לא מתביישת לומר שנשיות היא חלק ישיר מכל מה שאני עושה"
הסרטים של הנסן-לאב אינם בלוקבאסטרים, אבל הקהל שלהם יודע איפה למצוא אותם (בארץ, זה אומר בעיקר קולנוע לב). ונראה שכשחקנית בעברה, אחד הדברים שהנסן-לאב מתמחה בהם הוא ליהוק ועבודה עם שחקניות גדולות: ליאה סיידו, שמככבת ב"בוקר יפה אחד", עושה עבודה יפהפייה בתפקיד אותה פילגש שבורת לב, וזה אחרי שהבמאית הצליחה להוציא תצוגות משחק מרשימות מהשחקניות ויקי קריפס ומיה וואסיקובסקה ב"האי של ברגמן", וגם לעבוד מול אחת השחקניות הטובות והאהובות ביותר בעולם: איזבל הופר, בסרטה "העתיד לבוא".
מהו טיב העבודה שלך עם שחקניות?
"אני במאית אינסטינקטיבית כשזה נוגע לעבודה עם שחקנים. רוב השחקנים שעבדתי איתם אינסטינקטיביים כמוני, מה שעזר, כמובן. יהיה לי לא נעים לעבוד עם שחקנים שחייבים המון הסברים על המניעים הפסיכולוגיים של הדמויות שלהם".
"קח את התסריט, אתה תעשה מה שמתאים לך ואני אעשה מה שמתאים לי"?
"משהו כזה. אני מאמינה בעבודה על הסט. הסצנות שלי הן לא כאלה שחייבים לעשות עליהן חזרות, כי הן לא באמת סובבות סביב הדיאלוגים. חשובה לי האווירה: האור, השתיקות, המקומות. יחד אנחנו מוצאים את הקצב ואת האמת של הסצנה, על הסט, דרך האינטנסיביות שאפשר למצוא רק במהלך הצילומים. איזבל, למשל, הבינה בצורה מושלמת על מה הסרט אחרי שיחה או שתיים לגביו. כך גם עם ליאה: אף פעם לא הרגשתי את הצורך להסביר לה או לערוך חזרות איתה. מה שחשוב לי זה אמון הדדי וביטחון, ותמיד סמכתי על הביטחון שלי בשחקנים, ועל הביטחון שלהם בי".
לדעתך מתישהו נוכל להפסיק להעמיד פנים שיש הבדל בין קולנוע לבין קולנוע שבוים על ידי אישה?
"תמיד חשבתי שיש משהו מקטין בתיאור של הקולנוע שלי כ'קולנוע נשי', כאילו שזה הדבר היחיד שמגדיר אותך. זה מרגיש מאוד מגביל: הנשיות שלי היא עוד היבט שבי, אני לא מוגדרת רק לפיה. מצד שני, אני לא מתביישת לומר שנשיות היא חלק ישיר מכל מה שאני עושה. אני פשוט לא חושבת שנשיות שייכת רק לנשים: ראיתי סרטים 'גבריים' שביימו נשים, וסרטים 'נשיים' שביימו גברים. הבחירה שלי לעשות סרטים מאוד נשיים לא נקבעת רק על ידי העובדה שאני אישה".
הסרט שלך קצת מתקיל את הבורגנות הצרפתית, במיוחד דרך דמותה של אמא של סנדרה. היא תמחה נגד הממשלה, ואז תלך לארוחת בוקר בבולנז'ר פריזאי נאה.
"אני מבינה למה אתה קורא לדמות הזאת 'בורגנית', אבל יש לי רק סימפטיה כלפיה. כמובן שאני גם צוחקת עליה בסרט, ובכל זאת, אני אומרת לעצמי – בהינתן והאישה הזאת אכן עשירה, אמידה ומפונקת, עדיף שתכלה את זמנה על מחאות ועל ניסיון להפוך את העולם למקום טוב יותר, לא? שתלך אחר כך ולקפה ומאפה אם היא רוצה. אין בה משהו לא מוסרי".
את לא עושה סרטים על דמויות שאינן לבנות ואמידות, למעשה.
"זה לא נכון לגבי החלק של ה'לבנות' – בסרט שלי מ-2018, 'מאיה', הגיבורה הייתה הודית. אבל כן, אני עושה סרטים על אנשים שאני מכירה ועל החוויות שאני חווה, ומנסה להיות כנה לגבי העולם שאני מציגה. אני לא יוצרת סרטים במטרה להוכיח משהו, ואני מנסה להציג אנשים בצורה נאמנה לדרך בה אני חיה את החיים. הכל יכול להיות מרגש ואוניברסלי אם אתה מסתכל עליו בצורה הנכונה".