יותר משלושה עשורים חלפו מאז שרייף פיינס היה מועמד לראשונה לפרס האוסקר, והנה - השנה יש לו סיכוי לא מבוטל לזכות בו, כשלצדו בראש התור נמצאים גם אדריאן ברודי מסרט הפוסט-שואה "הברוטליסט" וטימותי שאלאמה מ"אנונימי לגמרי" על תפקידו כבוב דילן. זוהי המועמדות השלישית של פיינס, מי שמוכר בראש ובראשונה כלורד וולדמורט מסרטי "הארי פוטר", והיא הוענקה לו על אחד הלהיטים הכי מדוברים של עונת הפרסים: מותחן בחירת האפיפיור "עד שיצא עשן לבן".
הסרט שביים אדוארד ברגר ("במערב אין כל חדש"), ונקרא בלועזית "Conclave" על שם הליך הבחירה הרשמי, יצא מטקס גלובוס גלובוס הזהב עם פרס התסריט הטוב ביותר ומגיע לטקס האוסקר עם לא פחות משמונה מועמדויות - בהן, כאמור, גם אחת על תפקידו הראשי של פיינס. הבריטי בן ה-62 היה מועמד לאוסקר לראשונה בשנת 1993, על תפקיד הקצין הנאצי אמון גת ב"רשימת שינדלר", ושלוש שנים אחר כך על אפוס המלחמה הרומנטי "הפצוע האנגלי". בשנים שחלפו מאז בלט פיינס לא רק בלהיטים מבית "הארי פוטר", אלא גם כמפעיל של ג'יימס בונד בסרטי 007 של דניאל קרייג, וכן בזוכה האוסקר "מטען הכאב". בצורת המועמדויות לאוסקר של השחקן מסתיימת כעת, לאחר 28 שנים, כששבועות בודדים לפני הטקס "עד שיצא עשן לבן" עולה לאקרנים גם בישראל.
"זה מחמיא לקבל תגובות חמות על הסרט ושמזכירים את שמך בהימורים לקראת הטקסים, אבל אני באמת לא מקדיש יותר מדי תשומת לב לרחש הזה", אומר פיינס בריאיון ל-mako, "האנרגיות שלי תמיד הולכות לפרויקט הבא שיש לי על הפרק, אין טעם להתעכב על שיח שכזה, למרות שאני מעריך שמציינים את שמי לטובה. אני מעדיף להתרכז בכמה שאני בר מזל, לא אחת קיבלתי הזדמנויות מקצועיות שלא רבים זוכים להן. אני מכיר לא מעט שחקנים נהדרים שלא מקבלים די הזדמנויות וחשיפה ראויה כדי להפגין את יכולותיהם. הדמויות שגילמת נותרות חרוטות בך לעד, הן מלוות בנטל נפשי. ועדיין אני מתרגש כל פעם מחדש לדמות הבאה".
"צילומי 'הפצוע האנגלי' במדבר היו חוויה טהורה, בשקיעות, בזריחות, בעבודה עם ז'ולייט בינוש וקריסטין סקוט תומאס, ובמיוחד הבמאי אנתוני מינגלה שהיה כה עדין נפש, רגיש לסביבה ואינטליגנט", נזכר פיינס, "לצערי הוא הלך לעולמו ולא אזכה לעבוד עמו שוב. וכמובן שגם 'רשימת שינדלר' היה סרט שעורר אצלי רגשות עמוקים לכל אורך הצילומים. מההתחלה ידעתי שנפלה בחלקי זכות אדירה לעבוד עם קולנוען גאון כמו סטיבן ספילברג. עצם הקרבה הפיזית אליו ריגשה אותי, סדר גודל של יוצר שלא הכרתי קודם, כזה שמכיר את המדיום על בוריו מכל ההיבטים הטכניים והאומנותיים. זה היה בית ספר עבורי. במאים לא תמיד יודעים לתקשר את זה החוצה לשחקנים והצוות, אבל סטיבן כל יכול, זה הזיכרון הכי גדול שנותר עמי מאז. היו לי סצנות נוראיות מבחינת המשמעות שלהן, וסטיבן והאינסטינקטים שלו חיזקו אותי".
איך אתה בוחר תפקידים?
"אני פועל לפי תחושת בטן. יש מקרים שאני מזהה היבט מסחרי, אבל אני רוצה קודם כל להתרגש מתפקיד שמוצע לי. וזה רק הולך ומתעצם ככל שאני מתבגר. אני מרגיש הרבה יותר בטוח במי שאני מאשר בצעירותי, בטח בתור שחקן כשיש התעסקות במראה החיצוני שלך ויותר שימת דגש על זוויות צילום מחמיאות ואלמנטים כאלו. אבל היום אני משוחרר מהדברים האלה, אתה מקבל מה שיש וממשיך הלאה לעבודה. במבט לאחור תחילת הקריירה שלי מרגישה כמו יקום אחר לחלוטין, היום אם אני באמת מתחייב לגלם דמות כלשהי זה בגלל תסריט טוב, במאי ואנשי מקצוע שקשורים לפרויקט ואני רוצה לעבוד איתם. כל הסיטואציה מוכרחה להרגיש נכונה. ויש מקרים שבהם התסריט מעולה ויש עניין בתפקיד, אבל הם עם אנשים מסוימים שאני לא בטוח שאני רוצה לעבוד איתם. אני חייב להרגיש שאני בידיים הנכונות בתור שחקן, אבל זה מתחיל בטקסט שפשוט חודר ללב ומעורר ריגוש מיידי".
כמי שפרץ כשחקן תיאטרון באנסמבל השייקספירי המלכותי באנגליה, איך היה להשתלב בהוליווד?
"בסופו של דבר אני חושב שבהוליווד מתייחסים לשחקנים אירופאים בסוג של משבצת קבועה לתפקידי נבל, או דמות משנית לגיבור המרכזי, משהו אקזוטי בצורה מסוימת. עבורנו האנגלים זה בדרך כלל האיש הרע או האנגלי החביב, מעין סטריאוטיפ הוליוודי עתיק יומין שקשור לשחקנים רציניים לכאורה שהגיעו מלונדון ואפשר לסמוך עליהם בעיניים עצומות שיהיו מאוד מקצועיים ומוקפדים. תיוג שחלחל מלמעלה, מבכירי האולפנים הגדולים של פעם. אני לא יודע לומר כמה זה השתנה לאורך השנים. אבל הוליווד היא מכלול אדיר של סרטי קולנוע שנעים על מנעד של שוברי קופות עתירי תקציב ועד לאלו העצמאיים, שעושים כותרות ברגע שהם מצליחים בגדול. באופן כללי יש הרבה יצירתיות וחדשנות שיוצאת מהתעשייה, בדיוק כפי שישנם הרבה דברים שחוזרים על עצמם בטרנד סרטי ההמשך והרימייקים. לרוב פחות מעזים, אין כל כך הרפתקנות בימינו והאולפנים מעדיפים ללכת על בטוח כך שתהיה להם תמיד שליטה. המשימה שלהם היא שהרכב לא יסטה מהנתיב הקבוע. כמובן שבתור שחקן אני תמיד מקווה שלסרט שלי תהיה הצלחה שתבטיח חיי מדף ארוכים קדימה, אבל חייבים גם להיות מציאותיים".
"צילומי 'הפצוע האנגלי' במדבר היו חוויה טהורה. וכמובן שגם 'רשימת שינדלר' היה סרט שעורר אצלי רגשות עמוקים לכל אורך הצילומים. מההתחלה ידעתי שנפלה בחלקי זכות אדירה לעבוד עם קולנוען גאון כמו סטיבן ספילברג"
"הדברים האיכותיים באמת לעולם לא ייעלמו"
"עד שיצא עשן לבן" הוא בעל חותם אירופאי מובהק, זכה לשבחים מכל עבר ואף הכניס קופה נאה עד כה בקופות. סרטו של ברגר הוא עיבוד לרומן מאת הסופר הבריטי רוברט האריס שיצא לאור ב-2016, והוא מתרחש סביב שלושה ימים גורליים בוותיקן לאחר מותו המפתיע של האפיפיור מדום לב. ה"קונקלווה", התכנסות הקרדינלים מכל רחבי העולם בהתייעצויות לבחירת האפיפיור הבא, מזמנת במהרה סודות מאחורי הקלעים של הכנסייה הקתולית שמסבכות את העסק. פיינס מגלם קרדינל ליברלי שמנהל את התהליך, כשלצדו מככבים בין השאר סטנלי טוצ'י, ג'ון לית'גו, והשחקנית האיטלקייה המוערכת איזבלה רוסליני, שמועמדות לאוסקר בקטגוריית שחקנית המשנה על הסרט.
"מעט ידוע על מה שקורה בחדרי החדרים של צמרת הכנסייה הקתולית, בפרט על אופן ההצבעה לבחירת אפיפיור חדש, ולמרות שקיים חומר כתוב על הנושא אף אחד לא מכיר את השיחות הפרטיות בין הקרדינלים", מסביר פיינס, "אני גדלתי בבית קתולי, במשפחה של אמי היו אדוקים, הטבילו אותי בתור תינוק, למדתי בבית ספר יסודי קתולי באירלנד בכמה שנים שבהן משפחתי עברה להתגורר שם, כך שהייתי די ער למבנה ההיררכי של הכנסייה וזה נתן לי תחושה כללית שיש לי מושג לאן אני נכנס בסיפור. הייתה לי תגובה מאוד חיובית וסקרנות כשקראתי את התסריט, יש לדמות שלי נאום על ספקות די בתחילת הסרט שמאוד דיבר אליי. התסריט כולו הרגיש כמו מותחן פוליטי שמעורר עניין מהרגע הראשון, דינמיקה מתוחה ומתפתלת בצורה מפתיעה שאי אפשר להפסיק לעקוב אחריה. יש הרבה מניפולציות, דמויות אפלות שעשו מעשים מפוקפקים, יש המון אמביציה ושחיתות, אבל מעבר לכל המכניקה הפוליטית, אני מגלם קרדינל שרק רוצה לבחור את האדם הנכון בסוף תהליך מלא אתגרים אתיים ומוסריים.
"הדבר היחיד שאתה לא יכול לצפות מראש הוא האנרגיה בין השחקנים על הסט, אבל היה לנו חיבור טבעי כבר מהקריאה הקבוצתית הראשונה של התסריט. אני זוכר כבר משם תחושה נהדרת של ערבות הדדית שהמשיכה לכל אורך הצילומים, והבמאי נתן לנו להשתעשע עם הדמויות והעניק מרחב ליצירה. אי אפשר להגדיר מה במאי צריך או לא צריך לעשות, אבל לרוב במאים הם דקדקנים ושתלטנים, או כאלה שנותנים רשות לשחקנים להביא מעצמם, והוא בהחלט עודד אותנו".
והקרדינל שאתה מגלם הוא זה שמנצח על החבורה.
"מהר מאוד הצופה מבין שהוא מנהל את הסיפור בעל כורחו, והוא עצמו בא עם ההתחבטויות האישיות שלו כמי ששקל לעזוב את הוותיקן ולהתבדל במסלול יותר נזירי, עד שלפתע הוא מוצא את עצמו בעמדה מלאת אחריות. הוא אדם בעל יושרה שנעתר במסירות למטלה שניתנה לו, ולאט לאט הוא הופך למעין חוקר בעקיפין, כמו הדמות של סוכן ה-MI6 ג'ורג' סמיילי בספריו של ג'ון לה קארה. הוא מאזין לדבריהם של האחרים ומנסה להימנע מכל מיני סקנדלים שצצים בין הצללים, ורק שואף להגיע להחלטה בצורה שקולה ורגועה. אבל לדעתי הוא אדם טוב. כמובן שכשמדברים על הכנסייה הקתולית יש כל מיני סיפורים לא מחמיאים, אבל אני חושב שיש בכנסייה גם אנשים שבאמת דבקים במסלול הרוחני שלהם. פגשתי קרדינלים שהם אנשי רוח מעמיקים, ויש גם כאלה שהם פשוט בני אדם, על כל המשתמע מכך. ולדמות שלי יש את התובנה שכולנו יכולים למעוד. אף אחד לא באמת קדוש".
מה היית אם לא היית שחקן?
"האמת שתמיד עקבתי אחר אומנויות חזותיות למיניהן, אז אני מניח שבסופו של דבר כל מקצוע חלופי שהייתי בוחר בו לא היה שונה באופן דרמטי ממשחק. אבא שלי היה צלם ומאייר מוערך שעבודותיו הוצגו במיטב המוזיאונים בעולם, ואני מאמין שהייתי הולך בעקבותיו בדרך כזו או אחרת. מאז העשור הקודם התחלתי גם לביים, כך שדי למדתי להכיר את דרכי מאחורי המצלמה. מצד שני יכול להיות שהייתי פונה למקצוע כמו אחי הצעיר ג'ייקוב, שעוסק בעבודה סביבתית וניהול קרקעות באנגליה, אולי הייתי מעורב בפרויקטים לפיתוח ענף החקלאות, זה גם תחום שמדבר אליי. יש לנו שיחות לגבי האופן שבו טיפלו באדמה בעבר, כל מיני טכניקות שמסתבר שבהיסטוריה עשו לא פחות מימינו אנו. מחזוריות היא מוטיב חוזר בהרבה מובנים בחיינו. כמו למשל הקולנוע, שהספידו אותו בזמן סגרי הקורונה והכתירו את הסטרימינג בתור המנצח הבלתי מעורער. והנה, הקהל חזר לאולמות, הסרטים הגדולים לא הולכים לשום מקום. בדיוק כמו אותו תקליט ויניל ישן וטוב שנמצא איפשהו בבית ואין לו תחליף סנטימנטלי. אני מאמין שהדברים האיכותיים באמת בחיים לעולם לא ייעלמו".