כריסטיאן מונג'יו הוא מבכירי הבמאים של מה שמכונה "הגל החדש של הקולנוע הרומני"; ב-2007, הוא אף זכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן היוקרתי, על סרטו המופתי "4 חודשים, 3 שבועות ויומיים". לאחרונה, יותר משש שנים מאז שהגיע למסכים סרטו האחרון – "בגרות" – הבמאי חזר עם סרט חדש, "מבט מבפנים" ("R.M.N."). וגם הוא, כמו שאנחנו כבר רגילים לראות ממונג'יו, יצירה קולנועית מהפנטת.
"מבט מבפנים" מספר את סיפורו של מתיאס, עובד במשחטה בגרמניה, שבורח משם לאחר שנגח במנהל העבודה שקרא לו "צועני מסריח". מתיאס חוזר לכפר הטרנסילבני הקטן אותו הוא עזב - בחזרתו הוא שואף לחזק את הקשר עם רודי, בנו הקטן, שאינו מדבר ופיתח פחדים לא רציונליים; לטפל באביו המזדקן, שחי בגפו; ולחדש את היחסים עם סילה, אהובתו לשעבר, שעוברת משבר משלה. המתחים האישיים של מתיאס משתלבים עם המתחים הגזעיים בכפר: כשהמאפייה המקומית שוכרת לעבודה בשכר מינימום פועלים זרים מסרי-לנקה, התושבים נסערים - והגזענות מרימה את ראשה.
מלאכת מחשבת כמו זו שבאה לידי ביטוי בסרטיו של מונג'יו, וב"מבט מבפנים" בפרט, מצריכה השקעה רבה – וגובה מחירים ממי שנרתמו להפיח חיים את חזונו של הבמאי, הלא הם השחקנים. בסוף השבוע יעלה הסרט לאקרנים בישראל; לרגל הגעתו לארץ שוחחנו עם שניים מכוכביו, מרין גריגורה (מתיאס) וג'ודית סטייט (סילה), שסיפרו על האתגרים ועל הסיפוק בעבודה עם במאי שדורש הכל מהשחקנים שלו.
"אף פעם לא הגעתי למצב שחשבתי שאני בסדר"
"הסרט צולם בכפר קטן בטרנסילבניה. זה מקום יפהפה שנתן לנו השראה", מספרת סטייט. "היינו מוקפים בהרים גבוהים ומלכותיים. לפעמים כשהרגשתי שאני יוצאת מאיפוס, הייתי יוצאת לטיול קטן באזור וחוזרת לעצמי". גם גריגורה שאב כוח מהנופים שסבבו אותו בצילומים: "השקט של המקום מאוד התאים לדמות שלי, שהיא גם מאוד שקטה", הוא אומר. "הרגשתי שאני ממש נטמע בנופים הקדומים האלה שפעלנו בהם. הייתה גם הרגשה של בידוד מהעולם, שרק מעצימה את התחושה של החשש מפני זרים, שמגיעים לאותה קהילה מבודדת שמתאר הסרט".
הלוקיישנים עוצרי הנשימה בהחלט תרמו לחיבור של השחקנים לסרט בכיכובם, אבל הקור העז שהשתרר במקום בתקופת הצילומים – שנערכו בשיא החורף – לא עשה להם חיים קלים. "הסרט צולם בינואר - וכריסטיאן, כדי לשמור על אותנטיות, ביקש מאיתנו שלא נלבש בגדים חורפיים מדי, כי המקומיים רגילים לקור", אומרת סטייט. "כך יצא שבחלק מהסצנות ממש קפאנו מקור. אני זוכרת שבאחת הסצנות בא אלי כריסטיאן וביקש שאנגב את הליפסטיק מהפנים, והסברתי לו שאני לא עם ליפסטיק – אלא שהשפתיים שלי פשוט קפאו מקור והפכו לאדומות. לפעמים הוא ביקש מאיתנו שנדמיין שחם, וזה קצת עזר".
"זו הייתה הסצנה הכי קשה ששיחקתי בחיי. בדרך כלל כשאני משחקת אני מנסה לשכוח מהמצלמה, אבל בגלל שזו סצנת העירום הראשונה שעשיתי אי פעם, מצאתי את עצמי מאד מודעת אליה"
מה היה האתגר הגדול ביותר בעבודה על הסרט?
גריגורה: "להבין מה מצפה מאיתנו כריסטיאן. הוא נוהג לצלם הרבה מאד טייקים לכל סצנה, אז באיזשהו שלב אתה כבר מתחיל לתהות מה באמת נדרש ממך, והאם קלעת. הוא דוחק בך עוד ועוד ומבקש ממך לשנות טון או הבעת פנים, ולפעמים אפילו את הטקסט. אחרי עוד עשרה טייקים אתה מרגיש שאתה מאבד שליטה וחושב 'מה לעזאזל אני עושה פה?'. רק אז אתה משתחרר, ומשחק ברמה שכריסטיאן מצפה ממך".
סטייט: "אני חושבת שמרין הוא בר מזל אם בסופו של דבר הוא הרגיש טוב עם הסצנות שלו. אני אף פעם לא הגעתי למצב שחשבתי שאני בסדר לגמרי, וחוסר הנוחות הזה דחף אותי לנסות שוב ושוב לתת את כל מה שאני יכולה על הסט. מבחינה גופנית אני רגילה לקור ולעבוד בתנאים קשים, אבל הקשיים האמיתיים כאן היו פסיכולוגיים ורגשיים. כשלא הייתי על הסט, הרהרתי הרבה בתפקיד שלי - אישה שנמצאת במקום קטן ושמרן, מקום רווי שנאה, ושואלת את עצמה כל הזמן לאן היא הולכת מכאן. לפעמים, ההרהורים האלה ממש הכניסו אותי לדיכאון. כשחזרתי לצלם, ובעזרתו של מרין - שהוא הפרטנר הכי טוב שיכולתי לקבל - התחלתי לחזור לאט לאט לעצמי".
מה הסצנה שהייתה הכי קשה לצילום?
סטייט: "הסצנה שבה אנחנו (מתיאס וסילה, ר.פ) שוכבים ערומים זה לצד זו במיטה אחרי ששכבנו. זו הייתה הסצנה הכי קשה ששיחקתי בחיי. בדרך כלל כשאני משחקת, אני מנסה לשכוח בכלל מהמצלמה. בגלל שזו סצנת העירום הראשונה שעשיתי אי פעם, מצאתי את עצמי מאד מודעת למצלמה - עד כדי כך שאפילו שכחתי ממרין, ששכב סנטימטרים ספורים ממנה".
גריגורה: "ג'ודית הייתה נהדרת בסצנה, מאוד טבעית. אני חושב שבסופו של דבר זו אחת הסצנות היפות בסרט, כששנינו חשופים לחלוטין".
גריגורה מגלם דמות שרוב הזמן שותקת. המעשים שלו מדברים, ובעיקר הנוכחות הפיזית שלו. נראה שזו הייתה הכוונה מלכתחילה; שמתיאס יתגלה לצופים באמצעות הסאבטקסט ולא באמצעות הטקסט - רב הנסתר על הגלוי. "זו בדיוק הנקודה המרכזית בתפקיד שלי", אומר גריגורה. "אני כל הזמן רציתי ליצור יותר עם הדמות שלי, ולהכניס הרבה מעצמי בתפקיד. כריסטיאן אמר לי שהוא רוצה בדיוק את ההיפך. הוא רצה שמתיאס לא יבטא ולא יביע רגשות. הוא ראה את הדמות שלי ככזו שבעצם לא עושה כלום, מעין משחק של נוכח-נפקד. זה היה די מתסכל בהתחלה - הוא אמר לי: 'אל תשתה יין, אל תזוז, אל תחייך'... עד שהבנתי שבסופו של דבר הצופה צריך לפענח את הדמות שלי. הבנתי שאני צריך לסמוך על הבמאי".
"הסרט בהחלט משקף את המצב ברומניה – ולצערנו, גם במקומות רבים בעולם. שנאת זרים היא דבר נורא ויש להוקיע אותה. אם הסרט יצליח לגעת באנשים ולגרום לאיזשהו שינוי, אז כבר עשינו את שלנו"
אי אפשר לדבר על "מבט מבפנים", ועל הבימוי המפעים של מונג'יו בהתאם, בלי להזכיר סצנה אחת בלתי נשכחת שעומדת בליבו של הסרט. מדובר בסצנה בה נאספים אנשי הכפר בכנסייה במטרה לדון בסוגיית העובדים הזרים שהגיעו לכפר - שאורכת לא פחות משבע עשרה דקות, ללא שום קאט, ובמהלכה מדברות זו עם זו מעל לעשרים דמויות. בזמן הצפייה, ובגלל שתכנון מראש של סצנה כזו נראה כמשימה בלתי אפשרית, עולה התהיה: האם היה שימוש באימפרוביזציה? ובכן, ממש לא. "הסצנה כולה נכתבה מראש והלכנו לגמרי לפי התסריט", אומרת סטייט. "ידענו לפי שניות ממש מתי להגיד כל אחד את השורות שלו. כריסטיאן רץ בין האנשים וממש ניהל את הסצנה כמנצח מנוסה".
הסצנה הזו מרשימה בבחינת האיכות הקולנועית שלה והביצוע המרהיב, אבל מעבר לכך – היא מחזיקה בתוכה את אחד הנושאים המרכזיים והמורכבים בהם עוסק הסרט: הפחד מזרים והמשמעויות שלו. ב"מבט מבפנים", הגזענות של המקומיים כלפי העובדים מסרי לנקה עולה מעל לפני השטח, ומבלי שאף אחד רואה, מתקיימת כאן אירוניה האכזרית - אלו שמתגזענים עליהם עונים בגזענות משלהם. המעגל לעולם לא נשבר.
האם האירועים בסרט הם הקצנה של המציאות, או שיקוף של המצב בימינו ברומניה?
ג'ודית: "ראשית, הסרט מבוסס על סיפור אמיתי. מעבר לזה, הסרט בהחלט משקף את המצב ברומניה – ולצערנו, גם במקומות רבים בעולם. שנאת זרים היא דבר נורא ויש להוקיע אותה. אם הסרט יצליח לגעת באנשים ולגרום לאיזשהו שינוי, אז כבר עשינו את שלנו".
רון פוגל הוא מבקר אתר Seret, מרצה וחבר האקדמיה לקולנוע. לכתבות וסקירות נוספות