ג'יימס בונד גבר אמיתי. זו הצהרה שמצד אחד, אי אפשר לערער עליה, ומצד שני, אנשים מנסים לערער עליה כבר כמה שנים. עוד לפני שדניאל קרייג הודיע ש"לא זמן למות" יהיה סרטו האחרון כמרגל עם הרישיון להרוג, ואחרים אמרו שאולי הגיע הזמן שאת מקומו של ג'יימס בונד תתפוס אישה (רעיון שעליו קרייג בעצמו חלק ממש לאחרונה). רבים רוצים שאחת הדמויות האיקוניות בתולדות הקולנוע תעבור איזשהו שינוי, ויכול להיות שהשינוי הזה פה קרוב; יש שמהמרים שהשחקן הבא שיקבל את תפקיד ג'יימס בונד יהיה גבר שחור. אבל עלתה לאחרונה עוד הצעה – השחקן בן ווישאו (Q, אחראי הגאדג'טים של בונד בשלושת הסרטים האחרונים של הפרנצ'ייז), מאמין שיהיה ראוי אם השחקן הבא שיגלם את בונד יהיה גבר הומו. כאמור – בונד הוא גבר-גבר, כזה שנשים רוצות אותו וגברים רוצים להיות הוא; האם אנחנו מוכנים לקבל אותו כמישהו שאולי, אחת לכמה זמן, פותח גריינדר וזורם עם בן מינו?
או שאולי בונד תמיד היה קצת הומו, ואנחנו פשוט לא שמנו לב? בואו נלך רגע אחורה. כל יצירה קאנונית – מהתנ"ך, דרך שייקספיר ועד "הארי פוטר" – זכתה לפרשנות קווירית כלשהי. יש מקרים שהטקסט מתחנן שנקרא אותו גם ככה: "מועדון קרב", למשל, הוא ספר וסרט על חבורת גברים נאים שמחליטים להתחיל להתגושש זה עם זה בלי חולצה (צ'אק פלאניוק, שכתב את הספר, יצא מהארון קצת אחרי ש"מועדון קרב" היה ללהיט). לפעמים, מעריצים ומעריצות מחפשים את הסאבטקסט הקווירי הזה קצת בכוח, דרך דברים כמו מחוות ידיים שביצע שון קונרי פעם אחת ב"דוקטור נו".
כיאה לקולנוע הוליוודי שפונה לקהל הרחב ביותר, כולל (ואולי בעיקר) לקהל שמרן ו"גברי", סרטי בונד בקושי, אם בכלל, הציגו גייז. וכשעשו זאת, הם הוצגו כנבלים – מר ווינט ומר קיד, הקווירים המרומזים מ"יהלומים לנצח", או דרך בלופלד, אחד הנבלים העקביים של בונד, שהופיע ב"מרוסיה באהבה" ו"כדור הרעם", בעודו מלטף חתול לבן ופרוותי – פעולה שבלתי אפשרי פיזית לבצע בדרך סטרייטית. גם ב"לא זמן למות" יש רגע קצר שבו מוזכרת אהבה חד-מינית, כש-Q (אותו בן ווישאו) מתלונן על כך שבונד יגרום לו לפספס את הדייט שקבע עם בחור נחמד.
חוץ מכל אלה, בסרטי בונד ההומואיות בעיקר חיצונית יותר, דרך אחד המאפיינים החיוניים בסדרה: שיר הנושא. הזמרת הדומיננטית ביותר שביצעה את שירי ג'יימס בונד היא שירלי בייסי, גיי אייקון לכל דבר ועניין. ככה שגם מי שהעניין שלו במרדפי מכוניות ופיצוצים מוגבל, עדיין מוצא את עצמו מתרגש מ"גולדפינגר". בייסי אינה האישה הגדולה היחידה שהפכה את סרטי בונד לנוצצים יותר: את שיר הנושא של "למות ביום אחר" (תחתית החבית של הסרטים) ביצעה הקדושה המגנה של כל מה שהומואי, מדונה, ואת "סקייפול", אחד מלהיטי הבונד הגדולים, ביצעה אחת הדיוות המהותיות של המאה הנוכחית – אדל.
אבל האמת היא שדניאל קרייג, בכהונתו פורצת הדרך כמרגל שאהב אותנו, חסך את הצורך לחפש סאבטקסט הומואי ולהתנחם בשירי נושא מהממים. בשתי סצנות בלתי נשכחות, קרייג נתן לסטרייטיות המיתולוגית של בונד להתעקם קלות – וזה היה מפואר.
הראשונה, ב"קזינו רויאל", חילקה את הקהל לשניים: חלק התכווצו בכאבים, וחלק לא הצליחו להסיט את עיניהם מהמסך. ייתכן שהחלק השני מורכב בעיקר ממני, משלוש סטרייטיות ועוד חמישה גייז, אבל מדובר בסצנה לפנתיאון: הנבל מקפיא הדם לה-שיפר (מאדס מיקלסן) צריך להוציא מפיו של בונד סיסמה אחת יקרה מפז, ולכן מפשיט אותו וקושר אותו לכיסא (כי למה לא?). "אתה מטפל יפה בגוף שלך", הוא אומר לבונד העירום, שגופו המיוזע מבריק בתאורה המצומצמת. ואז, כשבידו חבל, הוא מבהיר לו שהעינוי שהוא עומד להעביר אותו הולך להיות פשוט אך יעיל – ומתחיל להצליף בו. בונד מתעוות מכאבים, צועק ונאנח, אבל בהיותו מרגל-על ממוקד משימה, הוא מתגרה בלה-שיפר – "מגרד לי קצת, שם למטה. אתה יכול לעזור לי?". וככל שלה-שיפר מכה בו חזק יותר, בונד מתנגד יותר. והוא עושה זאת בחדווה. "לך על הימנית", הוא מתרה בו, בעודו נאנק. וכל יומרה לסאבטקסט הולכת לאלף עזאזל כשבונד העירום והקשור מתחיל לצעוק "כן! כן!".
זאת סצנה מדהימה, בגלל שהיא מעוררת התכווצויות בכל מי שבין רגליו נמצאת הצרה הגדולה של המין האנושי, ובכל זאת קשה שלא לחשוב שאולי בונד, באיזשהו מקום, קצת נהנה מזה. זאת סצנה אלימה, מפחידה ומעוותת, אבל בהתחשב בעובדה שקרייג מצולם בה כמו פסל רומי מוזהב וכל הסטינג מזכיר ביקור מוצלח בדנג'ן, היא גם מאוד, מאוד סקסית – ואין בה אישה אחת. רק שני גברים שמנהלים סשן אינטנסיבי במיוחד של "הנחש בא".
ובכל זאת. סצנת העינויים ב"קאזינו רויאל" אמנם מכילה סאבטקסט קווירי לכל דבר ועניין, אבל הרגע שבו קרייג רשמית אישר שהעניינים עם הבונד שלו מעורפלים לכל הפחות הגיע שני סרטים לאחר מכן – ב"סקייפול", שתומר קמרלינג שלנו דירג כסרט בונד הטוב ביותר אי פעם. כשלעניינים נכנס סילבה, נבל בונד שמהדס בצורה כל כך אוחצ'ית שהוא באותה מידה יכול היה להיכנס כשמאחוריו חברי ה"ווילג' פיפל" שרים YMCA. גם כאן בונד פוגש אותו כשהוא קשור לכיסא. אבל הפעם העניינים הרבה פחות אלימים: בתום מונולוג מקפיא דם אותו השחקן חביאר ברדם מגיש בקור רוח מרגש, סילבה מניח אצבע על צלקת באזור החזה, שבונד קיבל בתחילת הסרט. ומשם, אצבעו נודדת ברחבי החזה של בונד, וכפות ידיו של סילבה מתחילות ללטף את ירכיו של בונד. "לכל דבר יש פעם ראשונה", מרגיע סילבה את המרגל המגה-סטרייט. לכך, עונה ברוגע ובשאלה בונד תכול העיניים של קרייג: "מה גורם לך לחשוב שזו תהיה הפעם הראשונה שלי?".
כשהייתי תיכוניסט שצפה בסצנה הזאת לראשונה, חשבתי שהיא הייתה כל כך היסטרית שלא יכולתי להוציא צליל מפי – ודאי לא לצחוק. בתכלס, הייתי בסוג של הלם: בונד הוא גיבור האקשן האולטימטיבי, וכאן הוא טוען שכבר יצא לו, כשלא הסתכלנו, להיות נתון למגעם המלטף של גברים. אי אפשר לקרוא לזה יציאה כנה מהארון, וגם אי אפשר לחשוב שמדובר בייצוג בריא ומכבד של מיניות גאה, אבל נראות היא נראות, וכולנו יודעים שלגברים סטרייטים עם תפיסת גבריות מיושנת כמו של בונד (זה שבאותו "סקייפול" מבצע מעשים שבקלות יכולים להיתפס גם כאונס) לוקח זמן עד שהם מביעים הכרה בקדמה כלשהי. קשה לחשוב על הסצנה ההיא ב"סקייפול" כרגע יוצא דופן בנראות להט"בית בהוליווד, אבל ראוי לראות אותה כמה שהיא: רגע סקסי, מצחיק וקווירי ברמות שהסתנן לאחד מהזיכיונות הקולנועיים הכי "גבריים" שיש.
זוהי מורשתו של דניאל קרייג כג'יימס בונד. הוא לא היה הבונד ההומו הראשון – ייקח זמן – אבל הוא היה הבונד הראשון שהרשה לעצמו לערער על הגבריות המיושנת שייצגה הדמות האיקונית שלנעליה נכנס. בתחילה, מעריצים מושבעים נחרדו מהעובדה שהחזה שלו חלק וששיערות ראשו בלונדיניות. כעת, הוא עוזב את הסדרה עם ראש מורם ומוניטין של אחד ממצטייני הפרנצ'ייז.
בונד של קרייג הרשה לעצמו להתאבל, להזיע ולדמם. הוא הוכיח שאפשר להיות גבר-גבר ועדיין להיות אנושי – ואז גם הוכיח שאפשר להיות גבר-גבר ולהנות מחברתו של עוד גבר, גם בלי בגדים וגם קשור לכיסא. השמרנים ייחרדו מהמחשבה שבונד אינו הגבר הסטרייט האולטימטיבי; הרדיקליים יגידו בכעס "וואלה יופי, ועכשיו הוא יבוא ויאנוס גם גברים". אני, אישית, אשב בצד, אראה שוב את הקטע ההוא מ"קזינו רויאל" בחדווה מוסתרת, ואספור את דניאל קרייג כבעל ברית שקט עבור הקהילה הגאה. עשית לא מעט, כפרה. עכשיו תורו של הבא אחריך להוכיח מה עוד יכול לעשות גבר אמיתי כשלא מצפים ממנו להיות כזה.