סעיד חנאי היה איש משפחה אוהב לאשתו ולשני ילדיו. הוא עבד כפועל בניין, פעיל לשעבר במשמרות המהפכה האיסלאמית, אדם מאמין, ואהוב על ידי מכריו ושכניו. על פניו, איראני מן השורה. אלא שבשנים 2000 ו-2001 הפך חנאי לרוצח הסדרתי המפורסם ביותר בתולדות איראן, כשרצח 16 עובדות תעשיית המין בעיר הקדושה משהד, וקיבל את הכינוי "רוצח העכביש". הוא אף הפך לאדם נערץ על ידי רבים, שהאמינו שמעשיו תורמים לחברה האיראנית. כעת מגיע למסכים בארץ סרט הפשע האמיתי של הבמאי השבדי יליד איראן עלי עבאסי, "עכביש קדוש", שחוזר לאותה פרשה; ולמרות הבוטות והנימה הסנסציונית של הסרט – האמת, אולי דווקא בזכותה – מדובר בסרט אפקטיבי ומשכנע, שמעורר לא מעט שאלות נוקבות על איראן של ימינו ועל היחס לנשים בה.
כשמדברים על "עכביש קדוש" אי אפשר שלא לדבר על הרזומה של עבאסי, שהיה שם דבר עוד קודם לעלייתו של הסרט למסך. הוא היה לסנסציה של פסטיבל קאן עם סרטו הקודם "גבול", סרט אימה יוצא דופן; לאחרונה הוא גם ביים את שני הפרקים האחרונים בעונה הראשונה של הסדרה המעולה "האחרונים מבינינו". אבל את האיכויות של הסרט אפשר לייחס גם לקאסט השחקנים, ובמיוחד לכוכבת הראשית שלו, זאר אמיר איברהימי.
ברחתי מאיראן ב-2008 והשארתי שם את כל משפחתי. אני כל כך מתגעגעת
איברהימי הייתה כוכבת פופולרית באיראן, עד שסרטון אינטימי שלה הודלף לרשת, ולא נותרה לה ברירה אלא לעזוב את מולדתה. כבר 15 שנה שהיא חיה ופועלת בפריז. ב"עכביש קדוש", היא מגלמת את דמותה של עיתונאית חוקרת איראנית, שנחושה לחשוף את הרוצח הסדרתי למרות התנכלויות מצד המשטרה והממסד האיראני. פגשתי אותה בסמוך לסיומו של פסטיבל קאן האחרון, שבו זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר על תפקידה. היה זה אחד הריאיונות המרגשים ביותר שאי פעם ערכתי עם שחקן או שחקנית.
איך הגעת לגלם את הדמות הראשית בסרט?
"התחלתי בסרט בכלל כמלהקת שחקנים, ומפה לשם כשישבתי עם הבמאי וחשבנו על מי תגלם את השחקנית הראשית, די התלבטנו. אני מכירה אישית את העיתונאית שחקרה את אותן פרשיות רצח. מעבר לכך, אני מכירה לא מעט עיתונאיות באיראן מהתקופה שבה עוד גרתי שם. היינו יושבות ומדברות לא מעט, ומאוד הופתעתי מרמת הלחץ והקשיים של העיתונאים באיראן, ומהקשיים שמערימה עליהם הממשלה על בסיס יומי כמעט. בסוף אמרתי לעלי - 'אני רוצה לגלם את העיתונאית', והוא מיד הסכים. תיעלתי לתוך הדמות שלי בסרט את כל החוויות של חברותיי וגם את מה שאני חוויתי לא פעם כשחקנית באיראן, עד שברחתי משם ב-2008 והשארתי שם את כל משפחתי (איברהימי דומעת). אני כל כך מתגעגעת למשפחה שהשארתי מאחור".
מה החשיבות בתפקיד הזה מבחינתך?
"היה לי מאוד חשוב לגלם דמות שהיא גם אישה וגם עיתונאית - גם מגדר שמופלה לרעה באיראן, וגם מקצוע שזוכה ליחס משפיל במדינה שבה גדלתי. אני זוכרת שהיו עוצרים אותי ברחוב ומעירים לי שהמכנסיים שלי קצרים מדי או שכיסוי הראש שלי לא מכסה את כל ראשי. בדמות שלי בסרט יש משהו שקורא תיגר על כל המוסכמות הלא הגיוניות לחלוטין שמאפיינות את איראן של היום. העיתונאית החוקרת שעומדת במרכז הסרט היא דוגמה לאדם מאוד אמיץ, שמוכן לקחת סיכונים במקום שבו לא להיות בנורמה זה ממש סכנת מוות. חשוב לי לציין שעד היום אני מאוימת על ידי שליחי המשטר האיראני".
"כל הניסיונות של שחקניות באיראן לדבר על תנועת מי טו, או על מצב הנשים במדינה, מיד מושתקים על ידי השלטון"
מכיוון שעבאסי לא הורשה לצלם באיראן, "עכביש קדוש" צולם בירדן; לפי הבמאי, הממשלה האיראנית ניסתה לטרפד את הפקת הסרט לכל אורכה, ואף הודיעה כי הסרט משתווה לספר "פסוקי השטן" של סלמן רושדי, והינו בבחינת חילול קודש מוחלט. במסיבת עיתונאים שהתקיימה אחרי הקרנת הסרט, אמר עבאסי כי הוא מקווה שהסרט יהיה "אגרוף לפנים" לצופים, אבל בעיקר לשלטונות האיראניים.
מה דעתך על האמירה הזו?
"אני יודע שהשלטונות האיראניים מאוד סקרנים לדעת איך הצגנו את דמותו של הרוצח, ואיך התייחסנו לכל הפן הדתי שליווה את הרציחות. אני מקווה שהסרט יעצבן כמה שיותר אנשי ממשל בטהרן. האמת כואבת".
האם משפחתך שבאיראן מודעת לסרט? האם הם יוכלו לראות אותו לדעתך?
"המשפחה שלי די סבלה בגללי. השלטונות די התנכלו להם מאז שעזבתי. אנחנו שומרים על קשר בכל מיני דרכים שאני לא יכולה לפרט. הם מאוד מודעים לקריירה שלי, ואפילו מצליחים לצפות בסרטים שלי: כמו ברוסיה בימי המלחמה הקרה, יש הברחות של סרטים לאיראן - ומי שמאוד רוצה יכול לצפות כמעט בכל סרט שיוצא במערב. אחרי שבני המשפחה שלי צופים בסרט חדש שלי אנחנו מדברים עליו".
ראיתי איך דמותו של הרוצח חדרה לו מתחת לעור. זה היה די מפחיד
למרות המגבלות שהוטלו עליו, עבאסי הצליח ליצור סרט שהוא סיוט אחד גדול, סיוט ששיאיו בלילות - בסצנות שבהן יוצא הרוצח לשחר לטרפו. "עכביש קדוש" מתאר את הרציחות בבוטות מזעזעת ועוכרת שלווה. הלב יוצא אל אותן נשים אומללות, שמסיימות את חייהן האומללים גם ככה בידיו של רוצח אכזר, שמצדיק את מעשיו בכך שהוא מבצע לטענתו את מלאכת הקודש של אללה. מה שלא פחות מטריד בסרט היא העובדה שלאט לאט סעיד חנאי, שמגולם על ידי השחקן מחדי באחסטני, צובר פופולריות בקרב העם האיראני: הוא הופך למעין למלאך בשירות האל, שנתפס כקדוש מעונה.
מעבר לדמות העיתונאית החוקרת שאת מגלמת, הדמות המרתקת הנוספת בסרט לטעמי היא של דמותו של הרוצח הסדרתי. כמלהקת, תוכלי לספר איך בחרתם את השחקן שיגלם אותו?
"את ההשראה לליהוק הדמות הראשית קיבלתי מסרט תיעודי שנעשה בסמוך ללכידת אותו רוצח סדרתי. בסרט הוא נדמה כאדם די נחמד, איש משפחה שאהוב על ידי אשתו, ילדיו ושכניו. רצינו שאת התפקיד יגלם מישהו שהקהל יוכל להזדהות איתו. למען האמת, מחדי באחסטני היה השחקן הראשון שעשיתי לו אודישן, ואז פגשתי עוד עשרות שחקנים - אבל בסוף חזרנו אליו ובחרנו בו, במיוחד כי עלי הוקסם ממנו. מחדי הוא שחקן תיאטרון מעולה והתפקיד היה אתגר אדיר בשבילו. אני זוכרת שאחרי שבועיים של צילומים הוא הפך למאוד כעוס: הוא התנתק מכל הצוות וממש נדמה היה שהדמות של אותו רוצח סדרתי איימה להשתלט עליו. כשקראתי בזמנו שהדמות של הג'וקר השתלטה על הית לדג'ר חשבתי שזה קשקוש, אבל ב'עכביש קדוש' ממש ראיתי איך דמותו של הרוצח חדרה למחדי מתחת לעור. זה היה די מפחיד. אולי בזכות זה התפקיד שלו הוא עוצר נשימה וכל כך משכנע".
"בגלל ההסתבכות שלי עם המשטר וההתנגדות שלי לצנזורה האיראנית, הייתי חייבת לברוח לפני שיפגעו בי. ברור לי שלעולם לא אוכל לחזור לשם. עד היום אני מאוימת על ידי שליחי המשטר האיראני"
הסרט מציג את היחס המחפיר שמופנה לנשים העוסקות בזנות מצד החברה על כל חלקיה - המשטרה, מוסדות הדת או האדם ברחוב. במהלך הסרט, כאמור, גם מוצגת התמה לפיה אנשים רבים חשבו שאותו רוצח הוא בעצם אדם שעושה טובה לחברה האיראנית, מנקה את רחובותיה מזוהמה.
עברו כ-20 שנה מאז פרשת הרציחות של חנאי. האם לדעתך חל מאז שינוי ביחס של החברה האיראנית לאחר, ובפרט ביחס לעובדות תעשיית המין?
"לצערי הרב, לא. הטרדות ברחוב כלפי נשים רק התגברו, והחברה רק נהייתה יותר ויותר קיצונית. בעוד שבמערב יש ניסיונות ממוסדים לעזרה לעובדי תעשיית המין - כמו מקלטים וניידות שמחלקות אמצעי מניעה - הגישה באיראן היא שאין מה לטפל בעניין כי אין עניין. כל הניסיונות של שחקניות באיראן לדבר על תנועת מי טו, או על מצב הנשים במדינה, מיד מושתקים על ידי השלטון".
"אבל אני מאמינה שאי אפשר להשתיק אנשים", מוסיפה השחקנית. "כמו שקרה בסרט, שכל ניסיונות הטיוח של הרציחות וניסיונות ההשתקה של העיתונאית החוקרת לא צלחו, גם המחאה באיראן תפרוץ ותגדל". זמן קצר לאחר סיומו של פסטיבל קאן, פרצה באיראן "מחאת החיג'אב", מה שהופך בדיעבד את דבריה של איברהימי לכמעט נבואיים.
לאיברהימי אין אפשרות לחזור כיום לאיראן. "בגלל ההסתבכות שלי עם המשטר וההתנגדות שלי לצנזורה האיראנית הייתי חייבת פשוט לברוח משם לפני שיפגעו בי, והיה לי די ברור שלעולם לא אוכל לחזור לשם", היא אומרת בדמעות.
מה דעתך על קולנוע איראני בימינו?
"שאלה מורכבת. יש באיראן יוצרי קולנוע אדירים, כמו ג'פאר פנאהי ואסגאר פרהאדי. צריך לזכור שזו תעשייה שנמצאת תחת צנזורה אדירה, ולכן הרבה פעמים היא מדברת בקודים שיותר מובנים לאיראנים מאשר לזרים. למשל, נשים בסרטים איראנים אינן מעשנות וכמעט ולא מקיימות יחסי מין. 'עכביש קדוש', שלא צולם באיראן, בורא איראן שלדעתי היא הרבה יותר אותנטית מאשר רוב הסרטים שתראה".
רון פוגל הוא מבקר אתר Seret, מרצה וחבר האקדמיה לקולנוע. לכתבות וסקירות נוספות