האמת, כל הכבוד. ככה עושים את זה, ככה לוקחים אחריות. מגיע אדם, מבין שיש למעשיו השלכות גם מבלי לקבל מכתב פיטורים ועל כן מתפנה מרצון. ולא רק זה, הוא גם מציג הבנה עמוקה של התקופה בה אנחנו חיים ואף מגדיל לעשות ומסביר כי הפגנת תמיכה בו על כך היא מיותרת. הנושא החשוב כאן, הוא טוען, הוא השורדות של התקיפות האלו וגם התוקף - שלא לומר במיוחד התוקף - עומד מאחוריהן, מביע סולידריות וחרטה עמוקה.
ככה, לפחות במבט ראשון, חשבתי על וידויו מבעוד מועד של רועי ארד (את הכינוי צ'יקי, חמוד כזה ולא מזיק, נשמור לאנשים לא מזיקים באמת) על התחקיר של שרון שפורר בעניינו, שעתיד היה להתפרסם למחרת בבוקר ב"המקום הכי חם בגיהנום".
גם אני, שמחשיבה עצמי אדם בעל מנגנון ביקורת מפותח למדי, נפלתי בפח הזה. זה קורה, אני לא מאשימה את עצמי, לא תקפתי אף קטינה ורציתי להאמין שיש פה שינוי חשוב של האופן שבו גברים מתמודדים עם המעשים שלהם. אנחנו כל כך רגילים לקבל סירוב מוחלט להתנצלות, בטח ובטח שלא לקיחת אחריות, שכל משפט שחורג מהתבנית הזאת נראה לנו ראוי להערכה כלשהי. אנחנו מסתפקים במועט כי זה כל מה שניתן לנו עד כה. הנה, מישהו סוף סוף מודה בטעותו, גם זה לא מספיק עכשיו?
לא, זה לא מספיק. כשם שארד הפעיל את מנגנוני הרמייה שלו על הנשים והקטינות אותן תקף ובהן פגע, כך הוא הפעיל את יכולותיו המפוארות במלאכת הכתיבה עלינו. הוא עשה עלינו סיבוב ועוד אחד שהוא די מוצלח, חייבים לומר. במחי פוסט אחד, המהפך הושלם - רועי ארד הוא כבר לא תוקף מיני, הוא כעת מרטיר. "אל תחמיר עם עצמך!" זועקות התגובות, ביניהן גם של נשים, "אל תפנה את עצמך, אתה מוכשר". כאילו שמניעת כשרונו מאיתנו היא-היא העוול האמיתי שנעשה פה.
אבל בפועל אנחנו צריכים רק לברך על פוסטים כאלו. אלו חושפים את ערוותה של הסצנה התל אביבית ומפגינים הלכה למעשה בדיוק כיצד ציפוף שורות עובד. אתה מוכשר? אתה פרסונה? אל נא תלקה את עצמך, זה חשוב יותר מכל דבר אחר. הזכות להתקרבן חשובה מהזכות להתקיים בעולם בו גברים אינם פותחים את הדלת לקטינות עם איבר המין שלהם ביד ומצווים עליהן למצוץ להם.
ורועי ארד הבין את זה היטב. עוד לפני שפורסם התחקיר, הוא השתלט על הנרטיב בזכות מילותיו שנבררו כמעט בקפידה. עוד לפני ששמענו מה יש לשורדות התקיפה ממנו לספר, עסקנו רק בדבר אחד - בהתנצלות שלו, אם היא טובה או לא, אם זה הסטנדרט מעכשיו.
הרשו לי להבהיר: הסטנדרט לפיו התוקף חשוב מהמותקפת לעולם לא יהיה סטנדרט שצריך להתיישר מאחוריו. עם כל יכולותיו של מר ארד להתפלפל ולשכנע, לנסח ולהסביר, האמת במילותיו נמצאת ממש שם - בין ניסוח ערמומי אחד לשני: "אני מבקש סליחה מכל אישה שהרגישה אי פעם שפגעתי בה". תקיפה מינית איננה תחושה סובייקטיבית, מר ארד, היא מעשה אלים שביצעת גם אם אתה טוען שאינך "זוכר את הדברים המתוארים". איזו פריבילגיה נהדרת זו השכחה, פריבילגיה שלצערן של הקורבנות של ארד, הן אינן חולקות איתו.
אל תטעו ואל תאפשרו למי שגזל במו ידיו מאדם אחר את הזכות לביטחון, לחיים נטולי טראומה, לזרות לכם חול בעיניים. אנשים כמו ארד, כאלו שמבינים היטב את הלך הרוח החברתי ויודעים היטב כיצד לנצל אותו לטובתם, עלולים להיות מסוכנים יותר מהאייל גולנים למיניהם, שמתעקשים לא להתנצל גם כשהם זוכרים וגם כשהם לא זוכרים מה הם עשו. אלו עלולים לגרום לכם לחשוב שהם בני ברית, שהם מייצגים את תו התקן ההולך ומתגבש לטיפול ראוי בחברה שעסוקה בעימות עם פוגעיה, בהכרה במעשי הפשיעה שהתרחשו בין כתליה. הם לא. הם מצילים את עצמם בעור שיניהם על ידי אמירת כל הדברים הנכונים, אבל אפילו אז הם לא מתאפקים, הם חייבים להכניס כוכבית קטנה - הם לא לגמרי זכרו, הם מצטערים אם הם פגעו.
מי שמצטער, ראוי שיעשה זאת בפני קורבנותיו אם אלו בכלל יהיו מסוגלות לשמוע אותו. מי שמצטער, מפנה את הבמה לחשיפת פשעיו האלימים ולא עולה עליה בכוח, אוחז במיקרופון והופך את אלו ששרדו אותו לניצבות בסיפור של עצמן. ובעיקר, מי שמצטער זוכר היטב מה הוא עשה, זוכר ונכלם, זוכר ויודע שהפגיעה שלו איננה אימפליקציה כלשהי אלא עובדה מצמררת שאלו ששרדו אותו יצטרכו לחיות איתה. תתבייש.