נתחיל בהבהרה: אני לא צופה לא בתכנית של תום יער ולא בתכנית של עדי אשכנזי. אין לי שום צורך לספק פסיקות נחרצות כל כך כפי שעשה איימן סיכסק בביקורת הטלוויזיה שלו שעלתה הבוקר ב"וואלה!". סיכסק צפה בפרק של "מה זה השטויות האלה?" ששודר אמש. כן, בקשת, הזכיינית שבקומה 0 של הבניין שלה אני יושבת וכותבת את המילים האלו עכשיו. בואו נוציא את כל גלגולי העיניים שלנו מהסיסטם ונמשיך למה שחשוב באמת. סיכסק צפה בתכנית של עדי אשכנזי ולא צחק. בסדר, לגיטימי. מה לא לגיטימי? כל השאר.
"הרי את הבדיחות האלה מיצו דור הקומיקאיות שקדמו לאשכנזי", כותב סיכסק בביקורת שלו, "ואילו היום, דור הנשים הצעיר ממנה בסטנד-אפ, כמו תום יער, מסתער על כל טאבו בתיאבון של פנתר (למען הסר ספק, אני לא טוען שתום יער לא מספיק רזה. גם לא עדי אשכנזי. כולן רזות. בבקשה אל תשלחו מכתבים למערכת וואלה! תרבות)".
האם גבר מסוגל לכתוב טקסט על אישה בלי שהוא משווה אותה לאישה אחרת? בלי שהוא מוחק לה שורות מהרזומה? בלי שהוא מתייחס למשקל שלה? כנראה שלא, עוד לא. אז קודם כל, בלי להידרש לכישוריה של תום יער, ובהחלט יש כאלו, בזכות נשים כמו עדי אשכנזי שפרצו דרך בקומדיה הנשית בישראל, יש תום יעריות בעולם עכשיו כדי להתפעל מהן. תובנה שאני מנחשת מראש שברורה לשתיהן, אבל לא לסיכסק.
אבל מה שבאמת מצחיק זאת אפילו לא ההשוואה המיותרת, זאת האירוניה. האמצעי הקומי הכי שחוק של שנות ה-2000. כי הרי מה יותר אירוני מלכתוב שההומור של עדי אשכנזי מיושן, עייף ולא רלוונטי ואז לעשות טייק על "קראת לי שמנה" עם פאנצ'ים שהושאלו מהניינטיז בעצמם? אוי כן, איזה מצחיק זה הפוך על הפוך על הפוך שבו כל נשים בעצם מתעסקות ברזון? איזה פורץ גבולות זה? למה עדי אשכנזי לא מגיעה למערכת "וואלה!" כדי לקחת שיעורים בתעוזה? היא מפסידה. אם היא מוצאת זמן גם לגלות איך שולחים מכתבים בימינו, שתגיד לי. אני אדפיס את הטור ואשלח אותו למערכת.
ולגבי ההומור. כאמור, העולם צריך תום יער. אבל מכאן ועד הדרישה המעייפת שכולם ירדפו כל הזמן אחרי הבדיחה הסופר-מודעת לעצמה הבאה? כולם כל הזמן צריכים להיות חתרנים, בועטים ומזעזעים? הדבר היחידי שנראה לי יותר מעייף מלהיות אימא צעירה שקמה לפעוטות באמצע הלילה, זה להיות אימא שעסוקה כל הזמן בלהראות כמה זה לא הדבר הכי מרכזי בחיים שלה וכמה היא הכול חוץ מסחית. אין דבר שמשעמם אותי יותר מאדם שמנסה לשכנע את עצמו שהחיים שלו הם לא מה שהם. זה מזיע ממאמץ כמו ניסיון של אישה להיכנס לג'ינס שלה מהתיכון. חה חה חה, איזה הומור.
כבר עברנו, ואפילו די מזמן, את המשוכה שבה הורות זה דבר קשה ומסתכל שאפשר ורצוי להאיר את הצדדים הקשים בו. כבר המשכנו הלאה לעולם שבו הורות היא לא דבר מובן מאליו ולא כל אחד בוחר בו. אנחנו כבר יכולים להגיע לנקודה שבה זה גם סבבה לגמרי להיות סופר נורמלי ולא להתבייש בזה? כי הנקודה היא שב-2017 אתה יכול להיות הכול – א-בינארי, פאנג'נדר וגם סחי בלטות כמו הביטוי הזה.
אין לי ילדים, אני אפילו לא קרובה לזה, אני כולה בת 26 שגרה במרכז תל אביב, עובדת בתקשורת וחלק נכבד מחיי הבוגרים והצעירים כלל עגיל ספטום באף. זהו לא כתב הגנה על בורגנות, זה כתב הגנה על החופש להיות מי שאתה רוצה להיות וזה כולל אימא שמדברת רק על הילדים שלה ועל הזוגיות. לאנשים מותר להתפלש בהומור שואה ומותר להם להיות משעממים וצפויים. מותר להם להיות הכול וטורים בתקשורת שממפים מה אפשר ואי אפשר לעשות מגלמים בעצמם את חוסר הרלוונטיות. על החיים של כולנו כתוב BASIC בפונט של אהרוני ובעיני לפחות, זה הדבר הכי מנחם על החברה האנושית. לא כולם צריכים להיות חתרנים וחדים, מה שכן כולם צריכים לעשות – זה להפסיק להגיד לאחרים מה לעשות. וכן, זה היה שימוש באמצעי הקומי אירוניה.