כל ילד יס יודע להגיד שעונה אחת ושתיים של השיר שלנו הן העונות היחידות שצריך לצפות בהן. לא כדאי או מומלץ, אלא *צריך*. נכון שרן דנקר בחליפת שומן בגלל אלרגיה למנגו זה רגע טלוויזיוני נהדר, אבל שינוי העלילה מסטודנטים בבית ספר למוזיקה שמצטלמים לריאליטי בסגנון "האח הגדול" עם שק"ש, לסדרה סביב להקה צבאית עם אושיק לוי (ואז ליאור אשכנזי) כרמטכ"ל, הפכו את העונות הבאות לכאלה שהן, איך נאמר, פחות הכרחיות. והנה, דווקא בתור צופה מושבעת של הסדרה בעונותיה הראשונות, הרגע שאני חוזרת אליו שוב ושוב בראשי, קורה בעונה השלישית כשתמרה וייס (אניה בוקשטיין) מציעה נישואים לרני אביב (רן דנקר).
השיר שלנו תמיד הייתה יותר WOKE מכל סדרה אחרת בסביבה, אבל בעונתה השלישית היא התעלתה אפילו על עצמה. תמרה, מתנחלת שויתרה על האפשרות לזוגיות עם הראל נבון, אותו שיחק רן בכור (אבל למה? כל כך הרבה גבות עוצמתיות בפריים אחד), מתאהבת ברני החילוני, או כפי שהיה ראוי שיקרא לעצמו אז בגריינדר - קוטג' עם זיפים. אחרי הרבה ייסורים טלנובליים, היא מציעה לו נישואים בפני כל חברי הלהקה. היא לוקחת את הסיבוב המגדרי עד הסוף, הופכת את "כשאת איתי", הבלדה שנשרכת מאחורי "האור בחיי" המרגש והטוב באמת, ל"כשאתה איתי" ומסיימת את השיר בצעקה: "תתחתן איתי!".
רני בעל ההבעה האמינה נמצא בהלם מוחלט, אבל ההלם האמיתי והחשוב של הרגע שייך אך ורק לכתמי הזיעה העצומים שמתגלים לתמרה בבית השחי. זיעה, זיעה אמיתית בטלוויזיה, ואף אחד לא נותן על זה את הדעת או לפחות כותב על זה רפרט. בכל פעם שאני צופה בזה מחדש, כלומר אחת לשלושה-ארבעה חודשים, עולות אותן השאלות שאף פעם לא טרחתי לקבל עליהן מענה: האם בהפקה קלטו לאחר מעשה את הזיעה והחליטו לזרום איתה במכוון? האם פשוט לא היה כסף לצלם את הסצנה מחדש? האם אניה בוקשטיין התמרמרה ובצדק על גודל הפדיחה שנעשתה לה? האם בגלל זה רן דנקר החליט שלמרות שאפשר גם וגם, הוא בוחר בגברים לעשור הקרוב? עד היום אני לא יודעת. אבל התשובות לשאלות האלו אינן רלוונטיות לענייננו. בשביל כתם זיעה התכנסנו, לא בשביל להרהר בתנאי ההפקה של תחילת שנות האלפיים.
לכאורה אין ביני ובין דמותה של תמרה, שמבחינתי היא אניה עצמה בחיים שלפני עפרה, דבר. היא דתייה, היא פטיט והיא גם נראית מעולה בדקרון. לא משהו שאני יכולה להתחבר אליו. אבל גם נשים רזות וגם נשים שמנות, גם דתיות וגם חילוניות, גם כאלו שנראות מעולה בדקרון וגם כאלה שלא נראות מעולה בדקרון, מזיעות במדי א'. כל מי שעשתה צבא בחייה, זוכרת היטב את ההשלכות של עמידה ממושכת בחום בטקסים ובמסדרים. גם מי שלא עשתה צבא, יכולה להעיד על יותר מפעם אחת שבה בתי השחי שלה יצאו לשחייה ברגע הלא נכון. אבל מה שקרה לתמרה, הוא על גבול שובר הלב - הצעת הנישואים שתוכננה בקפידה, כולל האיפור והשיער תחת נסיבות צה"ל, הוכתמה. הוכתמה בכתם הזיעה שלעד יופיע בתיעוד של הרגע. זה מסעיר אותי כאילו זה אכן קרה במציאות, בדיוק בגלל הסבירות שזה אכן קרה במציאות. עד לכאן העליבות של החיים הגיעה, לטלוויזיה? מקום בו אנשים מתעוררים משינה מאופרים ויודעים תמיד את מספרי הטלפון שהם צריכים בעל פה? הרשו לי להזכיר לכם שתקרית הזיעה התרחשה ב-2006, שנה בה אלי אלטוניו עוד קרה ושיקוף נאמן של המציאות עוד לא עניין אף אחד.
אבל פה טמון יופיו של הקטע שצבר 154 אלף צפיות בלבד, ללא אפשרות לתגובות ביוטיוב. השיר שלנו עימתה את צופיה עם הפרשות גוף על המסך, בלי למחוא לעצמה כפיים על זה וגם בלי להתכוון. הפדיחה במונחי הטלוויזיה הפכה ברבות השנים אצלי לרגע מכונן במונחי תרבות. היום, 13 שנה אחרי, אנחנו כבר מסוגלים אמנם לראות על המסך שלנו אנשים עירומים בכל מיני גדלים, אבל עם כל הקילומטראז' שהחברה צברה בייצוגים בריאים יותר של גוף, אנחנו בפירוש עוד לא מוכנים לראות את ההפרשות שלו, בטח שלא מנשים ובטח שלא כשמדובר בזיעה, האחות השקופה של המחזור. נשים רצות מרתונים בלי תחבושות היגייניות כדי להוכיח נקודה, אבל אנחנו עדיין חיים בעולם שבו פרסומות לתחבושות מציגות נוזל ממוחשב, וגם הוא בצבע כחול! זה כמה אנחנו לא יכולים להתמודד עם זה, עוד לא. אז שיח סביב מחזור אנחנו כבר מפתחים, אבל הזיעה נותרה מאחור, ב-2006. יום אחד, כשהזיעה תזכה לרגע שלה ותפרנס עשרות כתבות על זיעה נשית והזכות להתגאות בה, תזכרו שתמרה וייס הקטנה מהשיר שלנו עשתה את זה הרבה קודם.