רדנק: "כינוי גנאי המתייחס לאנשים עניים, לא משכילים ולבנים, שברובם שוכנים בדרום ארה"ב" (וויקיפדיה)
נתחיל. אלאנה תומפסון בת השבע, המוכרת יותר בכינוי "האני בו בו", היתה מועמדת בחודש שעבר לפרס ה"גלאד", המוענק על ידי גוף אמריקאי המכונה, בתרגום חופשי, "איגוד הלהט"בים נגד השמצה". לכאורה, האקט שזיכה את תומפסון במועמדות לפרס היה פשוט: הילדה השמנמנה מג'ורג'יה התייצבה מול המצלמה והכריזה בישירות הכריזמטית האופיינית לה: "אין שום דבר רע בלהיות גיי. כולם קצת גיי!". עם זאת, אם תומפסון לא היתה מי שהיא – רדנקית ענייה, וולגרית ומשעשעת – סביר להניח שגוף ותיק וממוסד כמו ה"גלאד", כמו גם מיליוני הצופים האמריקאים שצופים מדי שבוע בתוכנית הריאליטי שלה, "הנה באה האני בו בו", לא היו ממהרים לחבק אותה.
אז מה כל כך שובה ברדנקיות של תומפסון? או ברדנקיות בכלל? בעולם פשטני שבו חלק מהניכר מהתוצרת התרבותית מתבסס על ייצוגים או רפרנסים (פוסטמודרניזם, טוב? אמרתי את זה), הרדנקים מייצגים כנות ואותנטיות. רדנק מפליץ ומצחקק על המסך מרענן בערך כמו שילוב של מאונטיין דיו ורדבול (מאוד). זאת, במיוחד לאור העובדה שסביר שהוא בדרך כלל משובץ בלוח המשדרים אחרי היפים והמנותחים הסטנדרטים. ואם זה לא מספיק, כל רדנק שהגיע למעמד רם עשה את זה כנגד כל הסיכויים, תוך מלחמה בעוני, מחסור, לעג ומדינה שאינה דואגת לרווחתו. ואלוהים יודע שהוליווד חינכה אותנו לאהוב את האנדרדוג.
רומנטיזציה של בוץ
דוגמה מובהקת לאנדרדוג כזה, ועוד אחד שגדל בטריילר, היא איגי פופ. אי אפשר להחשיב את ההצלחה שלו כפנומנלית באופן סטנדרטי, אבל פופ רכש סטטוס איקוני כאחד הרוקרים הכי בלתי מתפשרים אי פעם. כזה שגם בגיל 70 ובניגוד לנחנחים אוניברסיטאים כמו לו ריד, בחיים לא ישחרר אלבום עם מוזיקת ליווי למדיטציה. כשפופ החל את הקריירה שלו בשנות השבעים המוקדמות לא היו לו את המלים להביע את מה שהוא רצה לומר, אבל שכשהוא עלה לבמה עם הלהקה שלו, ה"סטוג'ז" – חבורת נושרים חסרי דרך ארץ, וילדע חייעס, בקיצור- המסר היה ברור. מחוות הגוף, האנרגיה והרגש הטהור היו כנים, מרגשים ובעיקר – מרעננים. בראיון שערך בשנה שעברה ושבו התייחס פופ לקריירה שלו, הוא הודה: "נכנסתי לזה מלכתחילה כי רציתי ליצור סוג של מוזיקה שתפוצץ אותי כמו טיל מהחיים שתוכננו עבורי".
אך עם כל האהבה לאיגי פופ ולאירועים שכוללים משאיות גדולות ובוץ, שיר ההלל לרדנקים הוא בעייתי, בלשון המעטה. רומנטיזציה של שכבת אוכלוסייה היא מתנשאת בעיקרה. כמו כן, היא מזכירה את הגישה המאפיינת אמנים והיסטוריונים אוריינטליסטים ומכתירה את הרדנק כ"פרא אציל" חדש. איגי פופ עצמו התייחס לתופעה בהומור בראיון שבו תיאר את העבודה המשותפת עם דייויד בואי על אלבומו, "Raw Power". "הוא התייחס אלינו כאילו אנחנו שבט אבוד", הוא אמר.
אי שם באמצע
לפני "האני בו בו" ואחרי איגי פופ, בתחילת שנות התשעים, החל פוליטיקאי זוטר בשם ג'רי ספרינגר להנחות טוק שואו בשם "התוכנית של ג'רי ספרינגר". הפורמט היה פשוט: אדם רהוט יחסית בחליפה (ספרינגר) מראיין אדם רהוט הרבה פחות. בכתובית שתחת שמו של המרואיין מופיעה כותרת משנה קטנה ובה נושא הראיון: "מותק, אני גיי", "הורסי בית חסרי לב" או "התחתנתי עם סוס", למשל. לאחר מכן, אדם קרוב שנפגע מהתנהגותו של המרואיין מוזמן לבמה ובדרך כלל מתחיל להתקוטט עמו תוך שניות ספורות, לרווחתו של הקהל המשולהב. באמצע שנות התשעים הפך הפורמט הפשוט של ספרינגר להצלחה מסחררת. הוא זכה לאחוזי צפייה גבוהים במיוחד בארצות הברית והחל להיות משודר ברחבי העולם. פתאום כולם רצו לראות רדנקים הולכים מכות.
מצד אחד אפשר לומר שספרינגר ניצל את המרואיינים שלו באופן ציני כאשר הזמין אותם לאולפן למעין קרב גלדיאטורים משונה. מצד שני, גם התפישה של המרואיינים כקורבנות היא אקט מתנשא. מדוע אי אפשר להניח שהם נכנסו לעניין כשהם מודעים באופן מלא להשלכות, ובחרו לנצל את הבמה העלובה שספרינגר סיפק להם? סביר להניח שהאמת היא איפשהו באמצע. אבל כשכל כך כיף, ייתכן שלחפש את האמת קצת מפספס את הנקודה.