אילו תערוכות חדשות ואירועי אמנות מחכים לכם במוזיאונים ובגלריות ברחבי הארץ?

אירועי אמנות | תערוכות חדשות | תערוכות רצות | הזדמנות אחרונה | תערוכות קבע

    *** אירועי אמנות ***

"זומו הרפסודה"

איפה ומתי? גני יהושוע (מול אוסישקין 66), תל אביב – 18-16 במרץ. הכניסה חופשית.

פסטיבל של אמנות וחינוך על גדות הירקון. לכבוד הפסטיבל הוקם כפר צף ענקי שמורכב מ-15 רפסודות גדולות, שעליהן יציפו כ-350 תלמידי ותלמידות מגמות האמנות מבתי הספר העל-יסודיים בתל אביב את עבודות האמנות שלהם. ה"רפסודות" שנשטפו ממי הירקון והוטלו על המדשאה הסמוכה לגדה, יהפכו לחללי תצוגה פתוחים המציפים את המחשבות, התחושות, החששות והתקוות של בני הנוער, אמני העתיד. בין העבודות: "שמיכת טלאים" - תלמידי בית חינוך קהילתי גאולה בוחנים מחדש את הפעולה היומיומית של "ללכת לישון". על הרפסודה שלהם, מוצבת מיטת נוער,  ספק שוקעת ספק צפה, ועליה שמיכה גדולת ממדים המורכבת מטלאים רבים שיצרו התלמידים המציפה זוויות שונות באישיותם; "כביסה מלוכלכת" - תלמידי הגימנסיה העברית הרצליה הציבו מפרש ענק שעליו הדפיסו צילומים מעולם הדימויים שמציף אותם, במיוחד בימים אלה של הפגנות ומחאה. בדימוי הגדול ביותר ניתן לראות את תלמידי בית הספר מיישרים מבט, לכאורה לצופה, אך למעשה הם מביטים במסך הפרטי שלהם; "בית" - תלמידי התיכון הרב תחומי ליידי דייוויס בנו על הרפסודה בית גדול ממדים שקירותיו שקופים. בית ללא מחיצות, שבו הדברים שמתקיימים בפנים נראים גם מבחוץ. קירותיו של הבית מורכבים משקפים שחוברו יחד, ועליהם מופיעים ייצוגיים שונים של בית ושל הערכים שאותם הוא מכיל ומציף. הבית, חשוף ומגן כאחד, הופך לספינת האם של התלמידים והוא מכיל בתוכו ת שייכות, משפחתיות, ערכים, קיבעון, הסללה, חינוך, הגנה ומעמד, בליל התחושות שטומן בחובו כל בית.

קודקס ששון: ספר התנ"ך העתיק והשלם ביותר

איפה ומתי? 'אנו – מוזיאון העם היהודי', תל אביב - 29-23 במרץ.

רגע לפני שיוצע למכירה פומבית בניו יורק עם הערכת שווי של 30–50 מיליון דולר, יוצג לקהל הרחב "קודקס ששון" - ספר תנ"ך המתוארך לתחילת המאה ה-10 לספירה, וככל הנראה העתיק והשלם ביותר שנמצא (עד כה התגלה רק תנ"ך אחד מהאלף הראשון, המכונה כתר ארם צובא. קודקס ששון שלם יותר ממנו, ואולי גם קדום יותר). הקודקס הוצג בציבור רק פעם אחת בעבר, לפני עשרות שנים, וכעת מוצג שוב לקראת מכירה פומבית שתהפוך אותו לכתב היד היקר ביותר שנמכר אי פעם במכירה פומבית. **לאור חשיבות האירוע והמשמעות המיוחדת של הגעתו של הספר לישראל, החליטה הנהלת המוזיאון להציגו לקהל הרחב ללא תשלום, בהרשמה מראש.

"שבת אמנים"

איפה ומתי? מתנ"ס קריית טבעון, תל אביב – יום שישי, 25.3 בין השעות 15:00-10:00; יום שבת, 26.3 בין השעות 18:00-10:00.

כמידי שנה, יתקיים בקריית טבעון פסטיבל האמנים שבמסגרתו יפתחו 160 את בתיהם.ן אמני ואמניות טבעון והסביבה, ויארחו אומנים מכל הארץ, לתצוגה ומכירה של עבודותיהם.ן. בין המציגים: פסלים, ציירים, צלמים, מעצבי תכשיטים, תיקים, בגדים ואומנים רבים נוספים, תושבי ותושבות טבעון והסביבה המציגים בתערוכות ובגלריות נחשבות בארץ וברחבי העולם.

   *** תערוכות חדשות *** 

"מהזווית שלהם"

תערוכת הצילום החדשה והמסקרנת של הצלם המוערך גאבור מטא (Gábor MÁTÉ) מאוניברסיטת מוהולי-נאג' לאמנות ועיצוב בבודפשט, הונגריה. התערוכה עוסקת בהשלכות הגירושין, ומציגה מספר נקודות מבט ייחודיות של ילדי המשפחות המפורקות, תוך שהיא בוחנת את מצבם הנפשי והרגשי ומספקת הצצה לעולמם הפנימי. בין העבודות: Fa - תמונה מקרית, לא מבוימת ולא מתוכננת שצולמה במקום שהיווה מקלט זוגי עבור הזוג הגרוש; Havasi2 – שמתארת את תחושת ה"פסיכוזה" והקושי להתמודד עם הגירושין; ועוד.

איפה? גלריה לצילום ע"ש יוסי נחמיאס, המכללה האקדמית הדסה ירושלים; אוצרות: יהודית גואטה; תאריך פתיחה: 15.3.23; תאריך נעילה: 18.4.23.

"O.M.G!"

נקודת המוצא של התערוכה היא אלוהות וכוחות אנרגטיים גדולים מאיתנו. אמונה שהיא בוודאי בעלת כוחות להפוך את המציאות הכלל-אנושית לטובה יותר. העבודות המוצגות בתערוכה הן פועל יוצא של דיאלוגים עם שמונה אמנים מתחומי מדיה שונים, ומתייחסות לכוח האלוהי כפי שהוא נחווה אצל כל אחד מהם מנקודת מבט ועניין שונה - אנרגיה מינית ונשיות, מערכת הקשרים האינטימיים שלנו עם מי שיצרו ובראו אותנו, דחף החיים ודחף המוות, הטבע על מערכת הקשרים המתמטית שבו והמתח המשתקף דרכו של כיליון ויצירה, משאבים והרגלים טקסיים, הזמינות הבלתי נתפסת שהמדיה מאפשרת, או הרצון הפנימי ומה קורה לרצון הזה שלנו במפגש עם עצמנו דרך בינה מלאכותית שלומדת אותנו.

בין העבודות: "מחליקה ימינה" של נועה אירוניק – נועה מייחסת את האלוהות לאינטרנט. זהו עולם של עבודה וסיפוק צרכים, והאינטרנט מאפשר את הסיפוק הזה באופן קל, מעשי ומהיר. היא מציגה מיצב שמעניק הצצה ל׳פיד׳ שלה, שבו משתקפת דמותו של גבר חטוב ושרירי באופן מוגזם, הגזמה שמזוהה עם השפה האמנותית שלה. ידה של אירוניק, על ציפורניה הארוכות הקיטשיות והמוגזמות, נמצאת בדיוק ברגע שבין דפדוף לבחירה. זהו רגע ותרחיש שבו נועה היא האלוהים של עצמה והכוח לבחור נמצא בידה; Rio Abajo Rio של אלה מעיין – העבודה מורכבת ממיצב פיסולי אינטראקטיבי ומווידאו ארט, שני חלקים שמזמינים הצצה לנבכיה של הנפש הנשית. נפש יצרית שכוחות של יצירה, ריפוי, לחימה והגשמה טמונים בה. עבודתה היא הייצוג האוניברסלי של האישה הפראית שחושפת בפנינו את הנשי הנפשי הלא מודע שקיים בכל אישה ואישה, ובכל מי שמזהה עצמה כאישה וכנשית; ועוד.

איפה? מרכז אדמונד דה רוטשילד, תל אביב; אוצרות: מרינה פוזנר; תאריך פתיחה: 16.3.23; תאריך נעילה: 12.5.23.

"אטומה"

תערוכה המוצגת במסגרת העונה הישראלית לעיצוב, שבמרכזה עומדת השקית השחורה האטומה שנמצאת בכל בית. במסגרת התערוכה יציגו 34 מעצבים ואמנים ישראליים מתחומים שונים - עיצוב אופנה, צילום, וידיאו ארט, פיסול, שירה, ציור ורישום, את הפרשנות שלהם לפריט הידוע הנמצא בכל בית, אותה שקית אשפה שחורה כאשר כל מהם לוקח אותה לעולמו ואצל כולם היא מקבלת חיים משלה. בין העבודות: Chained של אלינור אבני - כפפות ניילון ושקיות ממוחזרות בשילוב פליז בציפוי זהב 24 קראט; אמא עם שקית זבל (מתוך שעון הקוקייה) של ורד אהרונוביץ - השיירה יוצאת מהבית בכל רבע שעה כמו שעון במטרה לזרוק את הזבל, אבל הרי אי אפשר באמת להפטר מכל הזבל שבבית ואחרי כל סיבוב, השיירה חוזרת לתוכו; גשם שחור של דבי אשרת - מיצב של ענן שחור שמוריד גשם שחור שעשוי משקיות אשפה שחורות; WISH של גבי זלצמן - שקית הזבל השחורה עם ההדפס 'Always wish for a happy ending' עוברת טרנספורמציה, וממקום של זבל אשפה ושאריות, הופכת לאובייקט מעולם אחר של שמחה, ילדות ותקווה.

איפה? גלריית החווה, חולון; אוצרות: ד"ר גיא מורג צפלביץ'; תאריך פתיחה: 16.3.23; תאריך נעילה: 27.5.23.

"הנדסת המרחב צילום מזווית אחרת"

תערוכה ראשונה במרחב הציבורי לצלם והמעצב הגרפי טדי כהן, שהציג עד היום צילומיו האמנותיים באינסטגרם. באמצעות תיוגים יצר כהן סדרות בנושאים מוגדרים: "צאלים ונהנים" - שהציגה דימויים מחיי המילואים מזווית שונה; "Aligning the World" - שבה תיעד אובייקטים וטיפוגרפיות שנמצאים בזווית שונה מהסביבה ו"יישר" את הסביבה לפי הזווית שלהם, כך למשל כיכר רבין נוטה על צדה ומתאימה את עצמה לעץ שנפל, או חוף הים שמתהפך בגלל אדם שעושה עמידת ראש; "Real Vs. Candy" - שבה תיעד קרוב ל־20 זוגות סוכריות גומי מול המקור שלהן, מכדורגל משוקולד מול כדורגל אמיתי ועד נחש מגומי מול נחש אמיתי; "לקוחות יקרים" – סדרה שצולמה בתקופת הסגר בימי הקורונה ובה אסופה של כ-900 צילומי שלטים שבהם נפרדים בעלי החנויות מלקוחותיהם; ועוד. 

איפה? חוצות גן המוזיאון, חולון; אוצרות: יותם אורן; תאריך פתיחה: 16.3.23; תאריך נעילה: 30.5.23.

"בוקר טוב יפן"

תערוכה קבוצתית שבה מוצגות עבודותיהם של שמונה אמניות ושני אמנים: דמויותיה הגולמיות הססגוניות של מיסַאקי קַוואי; יצירי הכלאיים המסתוריים והילדיים של מאיקוֹ קוֹבַּאיָשי – יצורים ספק-אנושיים ספק-חייתיים, המשדרים עצב, שמחה, פחד ומלנכוליה גם יחד; הדיוקנאות האנדרוגיניים פקוחי העיניים של הידֵאַקי קוואשימה, המפגינים קשת של רגשות, מפחד, דרך תשוקה ועד כמיהה וגעגוע. בעבודתו ניתן לזהות הדים למורשת פיגורטיבית עשירה עם נגיעות של מנגה ושל אנימה; השפעות הניכרות גם בדימויי ה"בנות" בעבודתה של מיפוּ אוֹדָה; ובפָּנים ובדמויות של קוֹג'ירוֹ מטסוּמוֹטוֹ; מַסאקוֹ מיקי דבקה במסורות של אבות אבותיה, ובמיוחד במערכת האמונה והפולחן השינטואיסטית ובפולקלור יפני מסורתי. פסלי הלבד גדולי הממדים שלה מבוססים על רוחות מְשַנות צורה (יוֹקַאי), היכולות להסוות את עצמן במגוון צורות. בתערוכה מוצג גם גוף חדש של עבודות על נייר, פרי יצירתה של האמנית הנודעת צ'יהארוּ שיוֹטה, וכן פסל ייחודי של יאיוֹי קוּסאמה, שתערוכתה הרטרוספקטיבית הנרחבת במוזיאון תל אביב לאמנות בשנת 2021 היא שהולידה את הרעיון להציג בתל אביב מנעד רחב של עבודות מסצנת האמנות היפנית העכשווית.

איפה? נסימה-לנדאו, תל אביב; אוצרות: סוזן לנדאו וסטיב נסימה; תאריך פתיחה: 22.3.23; תאריך נעילה: 27.4.23.

    *** תערוכות רצות ***         

"בגוף ראשון"

תערוכת ציורים של רוני גלבפיש, שנוצרה בתוך חורבות שדה הקרב שבו נאבקות נשים בגופן משך חיים שלמים. התערוכה מטילה ספק במוסכמה הרווחת, המוצגת כאמת מוחלטת, לפיה נשים מחויבות לשנות את גופן תמיד. לטפח, לרזות, לצבוע, למתוח, להסתיר, להכניס ולכווץ, ובוחנת את האפשרות של חופש במקומה. בציוריה, היא מנסה לסדוק גם אצל הצופה, את האמונה לפיה אין ברירה אלא להתאים את עצמנו לעולם. אולי בכל זאת יש אפשרות אחרת. אולי האפשרות הזו היא חופש ושמחה, בכל גוף.

איפה? תיאטרון הסמטה, יפו; אוצרות: יעל שוסטר; תאריך נעילה: 30.3.23.

"סֶלפי יום הדין"

תערוכת יחיד של יוסי וקסמן. בימים טרופים אלה, של מלחמות ואסונות טבע, של מגפת הקורונה שלא ממש רוצה לעזוב, ולנוכח ציור ״יום הדין האחרון״ של לוקאס ואן ליידן, אומן הרנסנס ההולנדי, נולדו בראשו של וקסמן דימויים שיצר בדיאלוג עם האומן. הוא מצא את עצמו, כמו איזה נרקיסיסט אינסטגרמי טיפוסי, חמוש בטלפון סלולרי, מצטלם על רקע שאול תחתיות וענני גן עדן, לפני סצנות אפוקליפטיות יותר ופחות, כמו כדי להוכיח לעצמו שאכן, היה שם. כך יצר סוג של סאטירה על המין האנושי בעידן הרשתות החברתיות, אבל כזו המנסה לקיים דיאלוג גם עם הנצח, עם הפחדים הבסיסיים, עם התשוקות ועם השנאות של כולנו.

איפה? חלל לאמנות, פרישמן 46 תל אביב; אוצרות: יוסי וקסמן; תאריך נעילה: 30.3.23.

"משרדים 1"

במשך קרוב לשנה עמדו המשרדים המיתולוגיים של כפר יהושע שוממים, עד ש-18 אמנים נכנסו אליהם במטרה להפיח בהם חיים, צבע ועניין. כל אמן התמקם במשרד שננטש מעובדיו ויציג בו עבודות פיסול, ציור או צילום שיתכתבו יחד לכדי סיפור על גשמיות ורוח, על עולם של מעלה ועולם של מטה, בפסקול פוליפוני המהדהד בקומת המשרדים הנטושים.

איפה? משרדים הנטושים בכפר יהושע (קומה שנייה מעל הצרכניה); אוצרות: עברי באומגרטן; תאריך נעילה: 30.3.23.

"היתוך מקומי"

ארטיום גורבנקו שעלה בגפו לארץ, מחפש מאז אחר שורשיו המקומיים ומגלה אותם בגיל התבגרות מאוחר, מציג אלמנט דקורטיבי שמקורו בתרבות ובאופנת ההיפ הופ בארצות הברית בשלהי שנות ה-90 של המאה העשרים, שנוצר כסמן תרבותי וחתרני המייצר אפשרות להעברת מסרים חברתיים. הגרילז הוא תכשיט המורכב על שן בודדת או על מספר שיניים ומותאם באופן בלעדי ואישי למזמין העונד אותו, מכאן שהגרילז מאפשר דרך לביטוי ייחודי. הוא עשוי ממתכות יקרות וטהורות, ולעתים גם משולב באבנים יקרות, מבנה זהות, ומעיד על הצלחה ועוצמה כלכלית בעיקר בקרב הראפרים בארצות הברית, שהצליחו למרות הקשיים, מצבם הסוציואקונומי, וההדרה הממסדית.

איפה? מוזיאון ינקו-דאדא, עין הוד; אוצרות: נעמי סלע; תאריך נעילה: 31.3.23.

"מקדש מעט"

האמנית פולי בלום יוצרת מיצב תלוי מקום בחלל צר ואינטימי, בו היא מציבה פרגמנטים של דימויים פיגורטיביים ומופשטים הנראים כשרידים ארכאולוגיים של ציורי קיר. הדימויים נוצרו בטכניקת "ציאנוטייפ" (דפוס שמש), העושה שימוש באור השמש כדי לפתח דימוי, ומתאפיינת בגוון מונוכרומטי כחול. בלום מטביעה את הדימויים על קרעי לוחות גבס מנגטיבים של צילומים שלה, שאותם חשפה לאור לפרקי זמן שונים. כך נוצרו פיסות גבס שעל חלקן מוטבעים דימויים ברורים וניתנים לזיהוי, ועל אחרות נוצרו דימויים מטושטשים ומופשטים. הדימויים שיצרה בלום הם של חברותיה או של זוגות שונים מסביבתה הקרובה, ומהם בנתה מעין מיתולוגיה אישית דמיונית של משפחת אלים ואלות הנושאים תפקידים שונים כגון אלות פריון ולידה, אלת החכמה ואלת הרוך. הצבת פיסות הגבס בחלל הנתון יוצרת מראה של אתר משוחזר של מקדש אינטימי, קדום מסתורי, ובו שרידי ציורי קיר המעידים על הקיים כמו גם על החסר, והצופה מוזמן להיות שותף במלאכת השחזור של הדמויות והסצנות המתגלות על הקירות ובפענוח החידה הלא פתורה. 

איפה? מוזיאון ינקו-דאדא, עין הוד; אוצרות: רינה גנוסוב; תאריך נעילה: 31.3.23.

"כיסוי וגילוי"

תערוכה מעבודותיה של האמנית כלת פרס ישראל מיכל נאמן, במסגרת החגיגות לציון 150 שנה להולדתו של חיים נחמן ביאליק. בעבודותיה של מיכל נוכחת תמיד המילה. מילה יחידה או צירוף לשוני, חידוד לשון או משחק מילים, ציטוט או כמעט ציטוט הדורש פיענוח. תופעה מרכזית זו ביצירתה העלתה בתודעה את מסתו הידועה של ביאליק "גילוי וכיסוי בלשון" משנת 1915 והעבודות לתערוכה נבחרו בהשראת מסה זו והרעיונות שבהם היא עוסקת. בתערוכה יוצגו מעל עשרים עבודות בטכניקות שונות, החל משנות השבעים, חלקן מוצגות לראשונה.

איפה? מוזיאון בית ראובן, ביאליק 14 תל אביב; אוצרות: עדנה ארדה; תאריך נעילה: 1.4.23.

"AIR 1"

תערוכה קבוצתית המציגה גופי עבודות של 10 אמנים צעירים ששוהים בשלושת החודשים האחרונים בגבעת חביבה. העבודות עוסקות בשאלות האישיות שמעסיקות את האמנים, ולמרות שהן אינדיבידואליות לחלוטין, הן חולקות חזון משותף של המציאות הנוכחית והמורכבות הקיומית שהיא מקפלת בתוכה: שאלות על יחד, שונות, שייכות, ייחודיות ומשמעות; כמו גם על כאב ואיך לא- זהות. כולן יחד מעוררות התבוננות ביקורתית על השיח הקיים עכשיו בעולם; על ריבוי המציאויות המתקיימות היום במקביל ולעיתים במנותק ממש; ועל האפשרויות, אם קיימות, למפגש כנה ביניהן, בו אפשר לשמור גם על הזהות הכי אינדיבידואלית והייחודיות הספציפית וגם לפעול ולהיות יחד.

איפה? גלריה גבעת חביבה לאמנות; אוצרות: קלודט זורע וענת לידרור; תאריך נעילה: 1.4.23. 

"האימפרסיוניסט"

תערוכה המציגה את עבודותיו של האמן הרב תחומי שורד השואה, יוסף וישניה ז"ל (2020-1934). וישניה נולד במזריץ' שבפולין, וכשהיה כבן חמש וחצי, עם כניסת הנאצים, הוסתר במנזר שבפרברי העיר, שם לימדוהו הנזירים את יסודות הציור והמוזיקה. בחייו היה אמן אימפרסיוניסט שמסר את רשמיו מהנוף הסובב אותו, את רחשי הרוחות בנוף ואופי המקום, תוך רוממות הנפש שהוא חש מול הנוף. ברישומיו השתמש בכתמי צבע המשתלבים זה עם זה, מדגישים אלמנטים בנוף ומקרינים שלווה ופשטות בטוחה. שיר הלל לעבר תוך שמירה על ייחודו של האמן ועל עולם הערכים האמנותי שלו. בתערוכה מוצגים אקוורלים קטנים של נופי הארץ, שהם חלק מסדרה של 120 ציורי מים שנתן לרעייתו רבקה לכבוד יום הולדתה.

איפה? מוזיאון בית לוחמי הגטאות; אוצרות: לילך אפרים; תאריך נעילה: 2.4.23.

"מלח הארץ"

המטבח הישראלי התגבש במהלך השנים למטבח מגוון ועתיר טעמים, תבלינים וצבעוניות. השילוב בין ארץ זבת חלב ודבש, שתנובתה עתירת פירות וירקות, מטעי זיתים וכרמי ענבים, למגוון מתכוני אוכל שהגיעו לכאן מכל העולם, יצר מטבח רב גוני ועשיר טעמים. התערוכה, שכוללת 150 עבודות של 30 אמנים ישראלים, מבקשת להציג את האוכל כפי שהוא בא לידי ביטוי באמנות הישראלית - דרך ציורים, צילומים ומדיה מעורבת. שיר הלל לתוצרת הארץ, לירקות והפירות הגדלים במזרח התיכון, למטבח המקומי, כמו גם לכאלה שיובאו לכאן מאזורים אחרים בעולם והשתרשו, עד שהפכו לחלק מהנוף במטבח המקומי.

איפה? סניפי "אביבי מטבחים" ברחבי הארץ; אוצרות: שושי צ'כנובר; תאריך נעילה: 2.4.23.

"כתונת הפסים היא לא רק של יוסף"

תערוכה קבוצתית שמשתמשת בסיפור יוסף על כל המשתמע ממנו כאירוע מיתי, צורני תוכני ומטפורי. "כתונת הפסים" היא עובדה המסופרת במקרא על אבותינו הקדמוניים, על משפחה, על אדם. בתערוכה משמשת הכותונת משל ומטאפורה למצבים אנושיים שונים כמו תמימות והתנשאות, יחסי הורים, קנאת אחים, מוחצנות ואסתטיקה, גנדרנות, אהבה, שנאה וזיכרון. האמנים המשתתפים: דליה סינקלר אילון, דליה לביא, דליה לנגר, אריק שניידר, נעמי כרוך, חדווה בן דוד, יוקי דביר, נטע אבידר, רבקה נבו ונורית צדרבוים.

איפה? גלריה על הצוק, נתניה; אוצרות: ד"ר נורית צדרבוים; תאריך נעילה: 4.4.23. ** שיח גלריה עם היוצרים יתקיים ב-24.3 בשעה 11:00.

"מלאכת היעלמות": טקסטיל עכשווי מגיב לארכאולוגיה מקומית

22 מעצבים עכשוויים, מציגים עבודות חדשות המתכתבות עם ממצאים ארכיאולוגים ועם מפגש התרבויות הייחודי לאזור אשדוד, במגוון מדיומים של טקסטיל. העבודות בתערוכה הן פירות תהליך שיתופי, במסגרתו נפגשו היוצרות והיוצרים עם ארכיאולוגים וחוקרות, סיירו באתרים ארכאולוגיים בעיר, העמיקו בממצאים ובטכניקות, בין מה שידוע ונחקר למה שנוכל רק לדמיין. בין העבודות: "מצבור" של אורי שיפרין ענבי - שיצר סדרת כלי פורצלן בהשראת מצבורי פסולת הייצור שהשאירה אחריה תעשיית הארגמן הקדומה, שברי קונכיות החלזונות הימיים מהם הופק הצבע; "אשדודים" של תמר ניקס – שיצרה פרשנות טקסטילית עדכנית, לשני פריטים עתיקים המוצגים בתערוכת הקבע במוזאון, 'אשדודה', צלמית דמות אישה היושבת על כיסא ומתמזגת עמו ו"כלי דמוי בעל חיים", ספק שור, ספק כלב; ועוד.

איפה? המוזאון לתרבות הפלשתים ע"ש קורין ממן, השייטים 16 אשדוד; אוצרות: גלית גאון ותום כהן; תאריך נעילה: 10.4.23.

"מתחת לכל זה"

תערוכת יחיד של טלי בן בסט, שבה היא מציגה לראשונה ציורי שמן גדולים וצבעוניים לצד ציורי מים קטנים. הציורים עשויים שכבות-שכבות של צבע וצורות שהן לעתים גלויות ולעתים אטומות. ההסתרה והכיסוי שמייצרות השכבות מספקים למתבונן הצצה לעומקם של הציורים בהם המבנים הגאומטריים הופכים דינמיים ואקספרסיביים. בן בסט יוצרת וכולאת מציאות פנימית ואישית תוך שהיא משתחררת ומתנתקת מן המציאות החיצונית. את הציורים של בן בסט אפשר לפרש כתגובה לעולמנו רווי הדימויים, היא משתמשת בקווים וצבעים פשוטים וטהורים כדי ליצור איזון, תחושת רוחניות והתעלות. מצמצמת את "שפת האמנות" לצורותיה הבסיסיות ביותר ומתרכזת בצבע, צורה, קו ומרקם, איתם היא מרכיבה קומפוזיציות סימטריות ואסימטריות, הרמוניות ודיסהרמוניות. בהימנעותה מיצירת אשליה של דימוי או חלל, בציורים מופיעות צורות גולמיות, לעתים משלימות ומאוזנות ולעתים משובשות וחורגות.

איפה? גלריה דואק, משכנות שאננים, ירושלים; אוצרות: עינת אשדות; תאריך נעילה: 13.4.23.

"מעבר לגוף" ו"אָבְּסִינְתְ׳"

שתי תערוכות יחיד באוצרות תלמידות הקורס לאוצרות בהנחיית לאה אביר, שיוצגו יחד ויכללו עבודות צילום, וידאו, מיצב, פיסול וסאונד. נקודת המוצא לשתי התערוכות הייתה אמנות מבוססת מחקר שעוסקת במוסכמות של הנושא, ושתיהן מייצרות שני עולמות שונים הנוגעים לתפישות, מחשבות, מגדר, שיוך חברתי ומשפחתי ועוד: התערוכה 'אָבְּסִינְתְ׳' של ליילה רוז ברי - מיצב שמניח מרחב ביתי אילם המאופיין בסטריליות עתידנית לצד דקדנטיות, דרך מחקר חומרי של אצות, חפצי נוי ודימויים שיוצריהם אמביוולנטיים/אנונימיים, תוך התכתבות עם מסורות אסתטיות של גותיקה ופאנק;

"מעבר לגוף" של אמירה זיאן - עבודות צילום שהן חלק מהסדרה, שבתהליך יצירתה יצאה למחקר מרתק אודות גלגול הנשמות באמונה הדרוזית. על פי מסורת זו, בעת המוות, עוברת הנשמה מיד לגופו של תינוק שנולד באותו הרגע ומתחילה את דרכה בחיים חדשים. התהליך כלל מחקר עיוני, שיחות וראיונות והוליד סדרה של דימויים רבי מסתורין.

איפה? גלריית בית הספר לאמנות, המכללה האקדמית ספיר; אוצרות: אלה דוידוביץ, לי נגאוקר, ניראל זכות, עמר תמיר, פאטמה אבו פרח, פז פינקלשטיין ושרה אבו כף; תאריך נעילה: 13.4.23.

"בתוך ומעבר"

תערוכת יחיד של האמן מיכאל חזין, שלוקחת את הצופים למסע מחודש בעולם מוכר. יצירתו של חזין מאופיינות בשימוש הנועז שלו בצבע, שיוצר תחושה של תנועה ואנרגיה. הוא משלב בציוריו סגנונות מודרניים לצד ציור קלאסי, משתמש בקומפוזיציות דינמיות עם משיכות מכחול נועזות שנראות כמו מזנקות מהבד, מה שמעניק לעבודתו תחושה של מיידיות ונוכחות בולטת והופך אותה למרשימה מבחינה ויזואלית ולמושכת ומגרה מבחינה רעיונית. הוא שואב השראה מעולם הטבע ומשחזר אותו בצורה מציאותית, יוצר ייצוגים מופשטים המתמקדים בצבע ובמרקם ולא בתיאור ריאליסטי של הנושא, מה שמאפשר לראות את העולם הטבעי והיומיומי בצורה חדשה ומרגשת.

איפה? גלריה אשכילה, שמעון בן שטח 2 יפו; אוצרות: איתי גבאי; תאריך נעילה: 14.4.23.

"לדוד מזמור": דוד עדיקא

תערוכה על צילום. דרך דיוקנאות של צלמים, היא עוסקת בתשוקה לצלֵם וביחסי המבטים בין מצלם ומצולם: היא בוחנת שאלות של ייצוג, אסתטיקה וטעם, ונותנת ביטוי למחשבות על צילום, על גוף ועל פוליטיקה, חברה וקהילה, תוך שהיא מאתגרת את האופן שבו אנחנו רואים צילום ותופסים אותו. בתערוכה מצטרפת השאלה על זהותו של עדיקא כצלם, דרך 12 דיוקנאות של צלמות וצלמים. המפגש בין שני צלמים, יוצר ויוצר.ת, מגלה כי הרגע בו נוצר הדיוקן הוא הרבה מעבר לדימוי הסופי אותו מציג עדיקא לצופה. כל אחד מהדיוקנאות מגלם בתוכו את המפגש בינו לבין השקפות העולם וגופי העבודות התכנים והרעיונות בהם עוסק מושא הצילום. כמו אותה אמונה של שבטים ילידיים כי משהו מן הנשמה נלקח ברגע הצילום, מבקש עדיקא מהיוצרים הרבה יותר מאשר את הדימוי. דרך שאלות על מבט, על מי ששולט בו ועל האופן שבו הן הצלם והן הצופה משתמשים בו, עולה מתוך אוסף הדיוקנאות דיוקן של צילום מקומי ועכשווי.

איפה? מגזין יפו III, עולי ציון 34 יפו; אוצרות: כרמית גלילי; תאריך נעילה: 14.4.23.

"אלבר אלבז: מפעל החלומות"

כל חללי המוזיאון מוקדשים למסע מרגש בין אבני הדרך במסלול האופנה של מעצב-העל אלבר אלבז, שנפטר בשנה שעברה מקורונה. בתערוכה מוצגים דגמי קוטור, חומרי ארכיון נדירים, חפצים אישיים וצילומים שמעולם לא נחשפו לקהל, וכן קולקציית ההשקה שעיצב אלבז למותג שלו, AZ FACTORY שלא הוצגה עד היום במוזיאון, שמלה שעיצב לשחקנית ההוליוודית מריל סטריפ, ועוד הפתעות רבות שלא נחשפו מעולם. במסגרת התערוכה מוצגים גם דגמי התצוגה LOVE BRINGS LOVE – אירוע שלא היה כמותו בהיסטוריה של האופנה העולמית, אליו התגייסו 46 מטובי בתי האופנה בעולם ליצירת דגמי מחווה בהוקרה לזכרו של אלבר, בהם: ורסצ'ה, גוצ׳י, בלנסיאגה, כריסטיאן דיור, ג׳יורג׳יו ארמני, האירוע התקיים ביוזמת בן זוגו אלכס קו והמותג AZ FACTORY.

איפה? מוזיאון העיצוב חולון; אוצרות: יערה קידר; תאריך נעילה: 15.4.23.

"הפרעת הסדר"

תערוכה קבוצתית חדשה שמתמקדת ביחסי הגומלין שבין המובנה, הרציונלי והקבוע לבין האינטואיטיבי, הפראי והמשתנה, דרך מעשה היצירה של האמנים יעקב אגם, שירלי וגנר, גיא זגורסקי, אורי קלוס ורונן שהרבני. העבודות בתערוכה מבטאות את המתח שבין עשייה מחושבת ותבניתית ובין פעולה יצרית ורגשית. התמודדותם של האמנים עם גבולות החומר ועם גדרות התרבות, מעלה שאלות על אחיזה ועל שחרור ממנה, כחלק מהניסיון לבטא חופש יצירתי וליצור דיאלוג של הרוח עם המציאות: יעקב אגם מגדיר לעצמו באופן פרדוקסלי, סדרה של חוקי עבודה המבוססת על יחסים קבועים ומדויקים בין צבעים, צורות וזוויות, כדי ליצור חוויית התבוננות שיש בה תנועה, חופש והתהוות תמידית;

עבודת הווידאו והתצלומים העוצמתיים של שירלי וגנר אוצרים בתוכם מהלכים של בנייה, פירוק והרס - וגנר בונה זירות אפוקליפטיות מדומיינות במלאכת מחשבת מדוקדקת, כשהיא רותמת את מנגנוני הראייה והתפיסה שלנו ליצירת אשליה של מקום במרחב. הצופה נע בין אשליה לפירוקה בניסיון לפענח את דרך יצירתה; עמודי הטוטם של גיא זגורסקי מאזכרים תרבויות קדומות שראו בטוטם שער אל הכוחות שמעבר למציאות. הטוטמים בנויים מצורות גיאומטריות ה"משחקות" עם יחסי החלל, צבעוניות מפתה מהווה משקל נגד לחומריות המאסיבית של העץ עם צורתו המדויקת ומוקפדת. המיצב "מקדם הֶספּק" של זגורסקי מציג מעין שבשבות שנועדו לסמן את כיוון הרוח, אלא שהן עומדות בקיפאון, "תקועות";

אורי קלוס חוקר תהליכי יצירה בעזרת אמצעים דיגיטליים - הוא מפרק דימוי מוכר של תריס ויוצר מחלקיו סדרת צורות גיאומטריות "משוחררות" אותן הוא מצייר על בד. סדרת הציורים מציפה את היחסים בין דימוי ריאליסטי לגרסתו החופשית, הלא מפוענחת, בין טכניקת אמנות מסורתית לנראות עכשווית דיגיטלית; ועבודת הווידאו "התנתקות" של רונן שהרבני מציגה דמות הנעה בחזרתיות, כמו מנסה להיחלץ מ"הסבך האורבני" ההולך ונכרך סביבה. העבודה עוסקת במאבק בין הצורך להיות חלק מחברה מסודרת, מגוננת ומגַדרת ובין הכמיהה לחופש, פריצת גבולות וחיפוש קול אישי, והמיצב שלו "בתים" מזמין את הצופה לקרב את המבט אל תוכם ו"לצלול" לתוך דיאלוג בין הדמות האנושית למצבורי הבניינים המשתקפים, המתגבבים עוד ועוד בחזרתיות מטרידה.

איפה? מוזיאון אגם, ראשון לציון; אוצרות: טל בכלר; תאריך נעילה: 16.4.23.

"אזורי מחייה"

מקבץ של שמונה תערוכות יחיד המציעות פרשנויות ואלטרנטיבות לזמן ולמרחב של ההווה, כאשר בכל תערוכה ישנו מהלך אחר של סחרור והשהייה בתוך המדיום ובתוך מרחב התערוכה: "קו ונקי" - מקבץ סרטי אנימציה של האנימטור, המאייר והקריקטוריסט גיל אלקבץ, שהלך לעולמו השנה בגיל 65 (אוצרת: ד"ר אירנה גורדון); "למה השמיים כחולים?"/פיטר יעקב מלץ - מערך עבודות שבהן פורש מלץ הוויית חיים של התנסויות אישיות, המתמזגות עם ערנות להתרחשות גדולה, קולקטיבית, הלוכדת עבר ועתיד (אוצרת: ד"ר אירנה גורדון);

"אבל למה אני שומעת צרצרים, עכשיו בוקר"/תומר ספיר - סצנה קולנועית אפוקליפטית בחלל המוזאון, המספרת על חטא מן העבר שזולג אל מיתולוגיה עתידית. חלקי המיצב הקולנועי "חלום הנביאה", "אימון הלוחם", "החטא העתיק, הקללה והקורבן", "המאה ה-20", "פולשים", ו"חלום האב" מתגלמים בווידיאו, צילום, פיסול וטקסט, ליצירת מהלך ליניארי ובו-זמני בעת ובעונה אחת (אוצרת: ד"ר אירנה גורדון); "ימים 2022"/אלכסנדרה צוקרמן - בגירי פסטל רכים בגוני אדום, סגול, צהוב, חום, ירוק וכחול, יוצרת צוקרמן מרחבים כמו-אחידים  שנראים כאילו בוצעו באופן מכני, אלא שמדובר בתהליך ידני ממושך ומוקפד שבו לכל רישום מיוחד צבע משלו וחיתוך גִזרה משלו, שבחלקם הוא בולט לעין ובאחרים הוא כמעט נעלם על רקע המלבניוּת האחידה של השטח הצבוע (אוצרת: ד"ר אירנה גורדון); "גוף אדמה"/מאיה כהן לוי - סדרת ציורים מונומנטלית שבה שדות טרשים נפרשׂים, מקיפים את הצופה ומזמינים לצעוד לתוכם. לשוטט על פני אדמת הציור, להתחקות אחר משעולי המכחולים ולעקוב אחר השכבות המשתנות, דימויי האבנים הצפות ותִלי הזרדים (אוצרת: ד"ר אירנה גורדון);

"שקיעות"/עמי רביב - על קירות אחד מחללי המסדרון של המוזיאון מציב רביב ציורים-פסלים, המהדהדים דגמים טופוגרפיים או נופים אנתרופומורפיים. בעבודותיו הוא רושם את היטל גופו על משטחי עץ תעשייתיים, גורע אותו מתוכם במפסלת ועוטף אותם בלינוליאום. עליו הוא מצייר שדות צבע מונוכרומטיים המזכירים נופי אדמה ושמים בשעת שקיעה, ואולי זה הגוף המתפתל ונאבק ופצעיו השותתים (אוצרת: ד"ר אירנה גורדון); "רק להיום"/אלירן דהן - מיצב המורכב מאלמנטים פיסוליים ועבודות דיגיטליות, מעלה תהיות על האפקטיביות של שיטות טיפול עכשוויות ואמצעים לשיפור עצמי, כשלצד עצמים דוממים הניחנים בתכונות אנושיות, מוצגים דימויים שנדלו מהאינטרנט וטופלו בתוכנות תלת-ממד ובינה מלאכותית, המציבות מולם מראָה אירונית (אוצרת: דניאל צדקה-כהן); "מעשה להטים"/דינה גולדשטיין - באמצעים פשוטים של תאורה ותנועה, תוך שימוש בטכניקות ידניות ומסורתיות של גזירה, חיבור והדבקה, מציבה גולדשטיין דימויים בדרך משחקית ובוראת בלהט עולמות קרקסיים, תיאטרליים, בסיטואציות שיש בהן מן האבסורד (אוצר: אייג'יי ווייסבארד).

איפה? מוזיאון פתח תקוה לאמנות; אוצרות: ד"ר אירנה גורדון,  דניאל צדקה-כהן, אייג'יי וויסבארד; תאריך נעילה: 29.4.23.

"מילים מילים"

תערוכה קבוצתית המציגה עבודות של 20 אמני ואמניות הדפס מקהילת ההדפס הישראלית, בוחנת ומציגה את החיבורים השונים בין יצירות ההדפס האמנותי הידני לעולם המילולי. בעבודותיהם, מציגים האמנים קשרים שונים בין הסיפור, השירה והמילה לבין הדימוי, הצבע והצורה. לעתים הטקסט הופך לטקסטורה והאות לצורה. מילים, שירה וסיפור מקבלים דימויים בעולם החזותי, לעתים הדימוי הוא פרשנות רגשית חדשה של הטקסט, ולעתים סוגות האמנות מתאחדות וחוצות גבולות. בין העבודות: "תעופה דיאדית"/דפנה מרקמן סימנס - הדפס רשת על דפי אטלס. המילה דיאדה פירושה זוג ובעולם הטיפול שממנו מגיעה דפנה, המונח טיפול דיאדי מתייחס לטיפול בקשר בין הורה וילד וביחסים ביניהם. הזוג המעופף בהדפס, אולי אמא וילד או ילדה מעופפים מעל האדמה, אדמת העולם, דפי האטלס. הם אינם אבודים ומנותקים, יש ביניהם מוט מחבר, כאשר המילים והטקסט של האטלס, כמו גם ההרים והגאיות המתגלים בתוך הגוף, משחקים בין הטופוגרפיה לטיפוגרפיה, והן המצע וחומר הגלם ביצירה;

"פרדריקו גרסיה לורקה קופץ באושר"/גלעד תדמור - זוג תחריטים עם דמותו של המשורר, המחזאי ובמאי התיאטרון פדריקו גרסיה לורקה, שנרצח על-ידי כיתת יורים במלחמת האזרחים הספרדית. בקו רגיש מציג גלעד כאב ואירוניה. בתחריט אחד לורקה קופץ באושר ובשני מכריז "כל צעד שאנחנו צועדים על פני האדמה מביא אותנו לעולם חדש״;

"מתחת לעור"/יעל שיה - הדפס משי של ערמת כסאות כתר פלסטיק. הדימוי שמציגה יעל הוא למעשה כריכת הספר שכתבה, קובץ סיפורים קצרים המתעדים את החוויה האישית שלה כבת יחידה המתמודדת עם האובדן של הוריה. דימוי הכיסאות הוא מטאפורה לרגע בו המסיבה נגמרת, לרגע בו מתחילה ההתמודדות האמיתית עם החיים, נקודה קריטית בזמן, נקודה של החלטה, האם לפרק את הערימה ולסדר את הכיסאות חזרה במעגל ולזמן אלייך מעגל תומך, או להשאיר את הכיסאות זה מעל זה ולהתכנס חזרה לעצבות;

"שם-מים"/שיר לייזר - הדפס בהשראת שיר שכתבה ושרה, תחריט ואקווטינטה בגווני המים הכחולים. נראה כי האישה ההריונית מביטה אל המים, וההשתקפות מולה נראית כדמות אחרת במקצת, אולי הדמות שהיא רוצה להיות, זו הצוללת בין הגלים. האישה בשיר ובהדפס רוצה לחזור להיות מים, גשם, טיפה ודמעה, להיות המים שהם חלק ממעגל החיים כפי שהייתה ברחם, לחזור למקום בטוח.

איפה? מקום לשירה, חיפה; אוצרות: שולמית וינשטיין ישראל; תאריך נעילה: 30.4.23.

"ברשות הציבור": גרפיטי ואמנות רחוב

התערוכה מציגה את עבודותיהם של 21 אמני רחוב ישראלים מובילים, ועוסקת ביוצרים ובדמותו של היוצר בתוך התערוכה. מעבר לדמות ולמקום, הדמויות שבחרו האמנים להציג מספרות סיפור - חלקם בחרו להצחיק אותנו עם דמויות הומוריסטיות ומסרים מצחיקים, כמו רמי מאירי ששחזר את ציור הקיר המפורסם "הצעקה" שהיה בצומת רחוב קפלן ודרך בגין בתל אביב והוסר ממש לאחרונה;

אמנים אחרים ציירו את דמות הצייר שלהם כאמני גרפיטי עם הספריי והטוש ביד, כמו רובן קרטיאן (#TAG) וגיא בלום (DIOZ), כל אחד בדרכו ובסגנונו הייחודי; חלק מהאמנים בחרו בדמויות מיתיות ומסתוריות, כמו דורה סו (MINSK) שציירה על גבי קיר המוזיאון שועל ישן ולו עין שלישית, נח על מצע של צבעים מרגיעים; חלקם בחרו דמויות אנושיות אמיתיות, כמו דודי שובל (One Love) שבחר לצייר את שחקן ה NBA הישראלי דני אבדיה שמסמל עבורו משמעת ומסירות, על רקע צבעוני עמוס ושמח של עלים המסמלים את הפריחה וההתפתחות של התרבות והספורט בישראל; וכך הלאה. כל דמות, בין אם היא היתולית או רצינית, מספרת סיפור: סיפור על בדידות, סיפור על אמנות, ביקורת ובעיקר סיפור יומיומי המקשר לרחוב.

איפה? מוזיאון הנגב לאמנות; אוצרות: נירית דהן; ייעוץ אוצרותי: דרור הדדי; תאריך נעילה: 30.4.23.

"התקשטות: תכשיטים ועיטורי-גוף פרהיסטוריים"

תליון דמוי אדם בן 7,500 שנים, צרור חרוזים בן 6500 שנים שהשתמר באריזתו המקורית, התכשיט הקדום ביותר שנמצא בארץ, קבורת תינוק מעוטר בתכשיטים מלפני כ 15,000 שנים ועוד תכשיטים וצורות התקשטות פרהיסטוריות מוצגים לראשונה בעולם.

השימוש בתכשיטים ובקישוטים לבגד, ואפילו בקעקועים, מקובל כבר עשרות אלפי שנים. ההתקשטויות לא היו רק ליופי. הן שימשו להעברה של מסרים מורכבים והיו אמצעי עיקרי להגדרת זהות, אישית וקבוצתית, בחיי האדם וחשיבותם יחד עם מגוון המשמעויות שיוחסו להם באים לידי ביטוי גם בשימוש בהם כמנחות קבורה או כחפצים המלווים את המתים. התערוכה מציגה עשרות חרוזים, שרשרות, טבעות וכדומה מהעולם הפרהיסטורי – עשויים עצם, אבן, קליפות ביצים ועוד, ואף מדגימה בסרטונים כיצד הם נעשו באמצעים שעמדו אז לרשות האדם. מבעד לתכשיטים היא מתבוננת בהתקשטות בעולם הפרהיסטורי וחושפת פרטים על מי שחיו באזורנו לפני אלפי שנים - אורח-חייהם, אמונותיהם ואף מחשבות שמילאו את עולמם. באין ממצאים כתובים המתעדים את כל אלה, נותר לחוקרים להצליב מידע ולהשוות לחברות שבטיות בעולם המודרני כדי לחשוף טפח מחיי הקדמונים. טכניקות הייצור של התכשיטים, אפילו הפשוטים שבהם כמו חרוזים עשויים קליפות ביצי יען, חייבו מיומנות גבוהה והיו אֻמָּנוּת של ממש, ועל כן גם הן שופכות אור על החיים בעידן הקדום.

איפה? מוזיאון ישראל, ירושלים; אוצרות: אחיעד עובדיה; תאריך נעילה: 30.4.23.

"סודות"

עותק של "מגילת הנחושת" שבה מצוינים למעלה מ־60 אוצרות שלא התגלו מעולם, סודות של גיבורי־על וגיבורים עתיקים, מחילות זחילה סודיות, כתבי חידה, סרטים והפתעות מחכים למבקרים בתערוכה שמציתה את הדמיון, התערוכה הראשונה בישראל שנאצרה בשיתוף פורום חשיבה של בני 17-5.

בין גיל שלוש לארבע מגלים ילדים עובדה מסעירה: אף אדם לא יכול לדעת מה הם חושבים, אפילו לא אימא. במקביל הם מתחילים להבין שהמבוגרים מסתירים מהם סודות, ככל שם מתבגרים מתפתחים אמצעי הסתרת הסודות שלהם והם יוצרים לעצמם אנשי סוד. כמבוגרים הם מתעניינים בסודות הגדולים כגון סוד היקום, סוד החיים הטובים, סוד האהבה. על כל אלה, ועל קופסאות להטמנת אוצרות, גיבורים בעלי סוד, לחשים סודיים וקמעות, פסלים שהוטמנו בהם חומרים שאסור לחשוף ושיטות אנשי מעבדות השימור והאוצרים לפיצוח סודות. המבקרים יוזמנו למסע בעקבות פריטים מאוספי האמנות, הארכאולוגיה האמנות והתרבות היהודית של המוזיאון שקשורים לסודות, להצצה אל מאחורי הקלעים של מחקר הפריטים - גילוי טכניקות למציאת חומרים סודיים, פיצוח כתבי סתר וסמלים, חשיפת יצירות שבעברן טמון סוד, ולהצטרפות לקהיליית הסוד של המוזיאון.

איפה? מוזיאון ישראל, ירושלים; אוצרות: מיכל ברושי נחמני; תאריך נעילה: 30.4.23.

"עַל שְֹפַת-הַסַּף"

תערוכה קבוצתית המבקשת להציג את המוזיאון כמרחב ביניים פיזי ותודעתי ובוחנת את השינויים המתחוללים בתודעה ובחוויית הצופה, במעבר מהמציאות היומיומית- השגרתית אל תוך החלל המוזיאלי שהוא בד-בבד, עולם סימבולי ומרחב התרחשות דינמי, הטומן בחובו פוטנציאל של השפעה רגשית, פיזית ומנטלית. בתערוכה מוצגות עבודות מיצב, וידיאו, סאונד, צילום וציור, של אמניות ואמנים ישראלים ובינלאומיים, המבקשות לחשוף את האמנות ברגעיה הבלתי-ייצוגיים ולהתבונן במצבים של הכנה, ציפייה ושהייה. חלק מהן מאיר בפני הצופים אזורים שוליים, חללי מעבר ואלמנטים בחלל המוזיאון שבדרך כלל איננו שמים לב אליהם, בעוד שאחרות מזמנות את השתתפות הצופים והופכות את פעולותיהם בחלל למרכיב מרכזי ביצירה.

איפה? מוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית; אוצרות: עדייה פורת ורויטל סילברמן גרין; תאריך נעילה: 30.4.23.

"הגוף האינסופי"

תערוכה המתבוננת על מושג-הגוף בעולמות הווירטואליים, ועוקבת אחר מסעו והשתנותו של הגוף האנושי, על רקע טשטוש הגבולות בין העולם הווירטואלי ובין העולם הממשי. העבודות בתערוכה מתייחסות למושג הגוף הווירטואלי מהיבטים פילוסופיים, מוסריים, פסיכולוגיים, תרבותיים וכלכליים. הן מבטאות יחס משתנה הנע בין התפעלות, סקרנות ואימה דיסטופית– מפני השלכות המציאות המשתנה: מביטויי הערצה כלפי דמות האווטרית היודעת-כל, ניסיונות להתקרב לעולמם של היצורים בעלי הבינה המלאכותית, ועד הטלת ספק בהתפתחות המואצת של החברה המרושתת בענן. בה בעת, הן נוגעות בשאלת הפוסט-הומניזם, מושג המערער על הגדרת ה"אנושי" ועל מרכזיותו בתפיסת העולם התרבותית.

איפה? מוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית; אוצרות: עדייה פורת; תאריך נעילה: 30.4.23.

"א-הא!"

תערוכה המפנה מבט לתופעה אנושית של מודעות לרגע בו רעיון מפציע, מבליח-פתאום ללא הכנה, באקראי ובמפתיע. חווית א-הא היא התגובה הרגשית המתרחשת ברגע של תובנה פתאומית. יש שמתארים אותה כמכת-ברק או כזרם חשמלי. התנועה בין הכיסוי לגילוי, בין התמוססות להפצעה, מאפשרת את ההתגלות, שהיא התרחשות רגעית. בתערוכה מוצגות עבודות מיצב, וידיאו, סאונד, פיסול, ציור ורישום של אמניות ואמנים ישראלים, שרובן נוצרו במיוחד לתערוכה. הן מבטאות רגעי-הפצעה שונים: בריאה מתוך פירוק, חצייה דרך פצע כתנאי להתחדשות, היעלמות והתכנסות המאפשרים היווצרות של החדש.

איפה? מוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית; אוצרות: רויטל סילברמן גרין; תאריך נעילה: 30.4.23.

"בעד ההזייה"

תערוכה ששואלת את שמה מכותרת ספרו פורץ הדרך של המשורר והסופר יותם ראובני, ופורשת מנעד של עבודות שיצר אורי ליפשיץ. התערוכה הכוללת כעשרים עבודות גדולות ממדים ועבודות קטנות על נייר, שואבת השראה מהאופן שבו ראובני מעבד ומשחזר את חווית הגוף לכדי הזיה המטשטשת זהויות והבדלים, על מנת להצביע על היחס הלא פתור שבין חומר לייצוג של חומר, בין דבר לדימויו. ההמרה של הגוף הפיזי בתמונה מבצעת הרחקה, הגוף נעשה למושג שאינו ניתן להשגה (והמשגה). יחד עם זאת הפיכת הגוף לדימוי אינה רק ביטוי לאובדנו, היא גם מייצרת עקבה המאותתת על אפשרות חזרתו, התקרמותו הפוטנציאלית. תפיסת הגוף שעולה מתוך עבודתו של ליפשיץ שוללת את הרעיון של הגוף האישי, השלם, האינטגרטיבי, הציבורי. אצל ליפשיץ הגוף מתפרק, נע בין העולמות, קורס פנימה ומתפרץ החוצה. הוא בו בזמן ארצי ושמימי, בשרני ודמיוני. שלילת הגוף האישי בעבודה של ליפשיץ מקבילה להכפלת האני ל'אניים" רבים בספרו של ראובני, דינמיקת החיים המשוסעת שהוא מגולל. כמו גם הרחבה של ביקורת הזהות היחידאית שציורו של ליפשיץ מגלם.

איפה? בניין אורי ליפשיץ, אברבנאל 2 תל אביב; אוצרות: נדב ליפשיץ; תאריך נעילה: 30.4.23.

"נשים להכיר"

תערוכה המוקדשת לתשע נשים יוצרות בתיאטרון העצמאי בישראל, שהעלו מופע תיאטרלי העוסק בנושאים בוערים שעל סדר היום החברתי בישראל כמו קשרים משפחתיים, התמודדות עם בעיות פריון ולידה, חווית האימהות, אלימות במשפחה, התעללות נפשית, רצח נשים על ידי בעליהם, עיסוק בגוף הנשי ובגבולותיו ובגבולות המגדר. במטרה להפנות את אור הזרקורים אל נשים שיוצרות הצגות ומופעים העוסקים בנושאים טעונים ורגישים, תוך שימוש במגוון מבעים תיאטרליים ובשפה ויזואלית ייחודית. כל מיצב מייצג הצגה או מופע שהעלתה אחת מהיוצרות שנבחרו, תוך שימוש באביזרים, חלקי תפאורה ותלבושות, כשלידו הסבר על היוצרת ועל המופע.

בין המיצבים: Mamachine – על בסיס ההצגה של יולנה צימרמן ומאשה נמירובסקי, שמגוללת את סיפורה של אישה שמנסה לברוח מחוקי הגנטיקה בניסיון שלא להפוך לאימא שלה. המיצב בנוי ממכונת כביסה ולידה הר של בגדים כשמעל כולן, נעלי ערב כסופות; "רצח בהסכמה" – על בסיס ההצגה של חנה וזאנה, שעוסקת ברצח נשים שונות בישראל על ידי בעליהן ומורכבת מפואמה מאת איריס אליה כהן שנכתבה בעקבות סיפור הירצחה של אסתי אהרונוביץ ז"ל, ומטקסטים מאת תהילה אזולאי-שאול, חלקם נכתבו בהשראת מפגש עם נשים במרכז למניעת אלימות במשפחה. המיצב עשוי מבד שלקוח מתפאורת ההצגה ונראה כמו מלופף סביב גופה של אישה. אקט שמתקיים גם על הבמה; ועוד.

איפה? לובי תיאטרון הצוותא, תל אביב; אוצרות: ענת מסנר; תאריך נעילה: 1.5.23.

"אוליבטי - לא רק מכונת כתיבה"

תערוכה המתמקדת באחד המותגים הבינלאומיים המפורסמים ביותר לאורך המאה העשרים: אוליבטי, החברה המוכרת במיוחד כיצרנית מכונות כתיבה, מוצר שחולל תמורות בתחום התקשורת, הניהול והמשרד אך נעלם עם הופעת המחשב האישי. התערוכה חושפת צדדים נוספים של המותג כחברת תעשייה טכנולוגית איטלקית מובילה שחוללה מהפכה בתחומי עיצוב המוצר, האדריכלות והפרסום, ויוצגו בה מבחר מכונות כתיבה אייקוניות של החברה, לצד מכונות חישוב ואף המחשבים הראשונים של החברה. בין המוצגים: MP1 - מכונת הכתיבה הניידת הראשונה שיוצרה על ידי החברה ב-1932 בעיצובם של אלדו ואדריאנו מג'נלי; Lettera 22 - בעיצובו של מרצ'לו ניזולי, שנכנסה לאוספים הקבועים של המוזאון לאמנות מודרנית בניו יורק וזכתה בפרס קומפאסו ד'אורו בשנת 1954;Summa 19  - מכונת החישוב הראשונה בעלות נמוכה; כרזה שעוצבה על ידי הצייר האיטלקי המוערך תאדורו וולף פרארי; כרזה משנת 1920 שמראה את מכונת הכתיבה "נוסעת" על מסילה ועוקפת את הרכבת, הסמל הפופולרי ביותר של מהירות וכוח; ועוד.

איפה? גלריה ויטרינה, HIT מכון טכנולוגי חולון; אוצרות: עברי באומגרטן; תאריך נעילה: 2.5.23. 

"התעשייה"

תערוכה המוקדשת לצלם גברא מנדיל, מצלמי הפרסום והסלבס הראשונים בארץ בשנות השישים והשבעים, שנפטר בפברואר 2006, בהיותו בן 69. כילד ששרד את מלחה״ע ה-2 והיה  דור שלישי למשפחה של צלמים, הפך גברא להיות הישראלי שמנציח את הדימוי הישראלי דרך פורטרטים של מובילי התרבות של שנות השישים, צילומי אופנה ופרסום. בתערוכה יוצגו לראשונה צילומים של הדודאים, ג׳וזי כץ, אריק לביא, הגשש החיוור, להקת כוורת בתחילת דרכה, ציפי שביט, צביקה פיק, גילה אלמגור, דן כנר, רות דיין ופנינה רוזנבלום אחת רכובה על אופנוע; פריימים שלא נחשפו בעבר, רעיונות לקמפיינים וניסיונות צילום בעדשות שכנראה הקדימו את זמנם, כאלו שלא הוצגו מעולם והיו נעולים בסטודיו שלו מאז מותו. דווקא דימויים אלה כיום נראים נכונים ועכשוויים. לצד הצילומים ההיסטוריים, יוצגו צילומים שנוצרו בהשראתו, כולם של צלמות וצלמים שהם ממשיכי דרכו, שהתחנכו ב״סטודיו גברא״, בית הספר לצילום שייסד. צילומים עכשוויים שבהם משתקפת ישראל של היום, ישראל צבעונית, מגוונת, אחרת, ואולי פחות תמימה.

איפה? גלריית המשכן, בית מאירוב חולון; אוצרות: איתן טל; תאריך נעילה: 3.5.23. כניסה חופשית.

"Contemporary Redefined: Africa Today"

תערוכה המציגה את חוד החנית של האמנים האפריקאים העכשוויים, וכוללת 31 עבודות שנוצרו על ידי יותר מ-20 אמנים המגיעים מ-8 מדינות אפריקאיות. העבודות המוצגות הושאלו מאוסף 'עולים', אוסף אמנות פרטי המוקדש כולו לאמנות אפריקאית עכשווית, שנוסד בידי שני אחים החיים בישראל. האוסף משקף תקופה מרוכזת של פעילות אספנית אינטנסיבית, השואבת מסקרנות אינטלקטואלית ומלקטנות מלומדת. הוא שואב את שמו מהמילה העברית 'עלייה', כיוון שעבור האספנים, אספנות אמנות מרוממת את הנפש. בתערוכה יוצגו ציורים, עבודות צילום ופסלים שנוצרו על ידי אמנים מסנגל, גאנה, מאלי, ניגריה ועוד – המגרים את האינטלקט, בהתייחסם להיסטוריה המורכבת של היבשת, אך מגרים גם את העין – בצבעים ובטכניקות מסורתיות המאפיינות את המלאכה האפריקאית.

איפה? סותבי'ס, רוטשילד 6 תל אביב; אוצרות: ג'וזף אוואה-דארקו; תאריך נעילה: 5.5.23.

"תרגילי ראייה"

שיתוף פעולה בין גלריה עזריאלי והחוג לאופטומטריה במכללה האקדמית הדסה. התערוכה מחברת בין האנליטי, המדעי והיוצר, באמצעות שלושה מהלכים בהם לקחו חלק אמניות/ים אורחות/ים לצד סטודנטיות/ים הלומדות במכללה, ויוצגו בה מיצב תלוי מקום, עבודות וידיאו, פיסול, צילום ועיצוב, חלקן אינטראקטיביות, תוך שילוב אלמנטים של הנגשת המידע אודות מחלות או בעיות ראיה והחשיבות של איתור הבעיות: על חלונות הגלריה מוצגות כרזות שעיצבו הסטודנטיות/ים במסגרת קורס תרפיה ויזואלית, המפרטות באופן חזותי ונהיר על לקויות ראייה ודרכי הטיפול בהן; בחלל הגלריה הפנימי מוצגים מכשירי בדיקה ואבחון אופטומטרים. חלקם יצאו מכלל שימוש ואחרים עדיין משמשים את מעבדות החוג להכשרה ולטיפול. את המכשירים מלווים הסברים שניסחו סטודנטים בשנה ב' בקורס ראייה דו עינית; ומול המכשירים מוצגות יצירות בהשראת אותם מכשירים, של אמנים עכשוויים שהתארחו במעבדות החוג. 

איפה? גלריה עזריאלי, המכללה האקדמית הדסה ירושלים; אוצרות: טלי קיים; תאריך נעילה: 8.5.23. כניסה חופשית. 

"רוח האדם, רוח המקום": אמני משפחת אבו-שקרה

תערוכה משותפת לחמשת האמנים המשפיעים, בני משפחת אבו שקרה מאום אל-פחם: ווליד, סעיד, פריד, עאסם וכרים אבו-שקרה. פעם ראשונה בה נחשף גוף יצירה רטרוספקטיבי כה משמעותי של חמשת אמני אבו-שקרה מאום אל פחם יחד. כך, נפרשת מניפה אמנותית מפעימה של בני משפחה אחת, שהיא תופעה יוצאת דופן אמנותית וחברתית. הדיאלוג האמנותי הרב-דורי שעולה מהתערוכה, משרטט הוויה רב תרבותית ורב זהותית, הנטועה במציאות המורכבת של ישראל.

איפה? משכן לאמנות, עין חרוד; אוצרות: ד"ר גליה בר אור וד"ר חוסני שחאדה; תאריך נעילה: 12.5.23.

"הכניסיני"

תערוכה המציגה סדרת צילומים של נשים המעניקות בית ומשפחה לילדים שהוצאו מחזקת הוריהם. סיפוריהן האישיים של האימהות קובצו לספר שיוצג בתערוכה ויחשוף את תחושותיהן האישיות ביותר על ההחלטה להיות אם אומנה, על המשמעויות הרבות שיש להחלטה כזו מבחינה אישית, זוגית, משפחתית ועל הדרך שכל אחת מהן עברה. מתוך כתיבת הספר ודרך סיפורה האותנטי והייחודי של כל אם, עיצבה קליין-ימין תכשיט שעשוי מניפוח ועיצוב זכוכיות מורנו, צורפות קלאסית, שילובי טקסטיל ואלמנטים נוספים. אל הסיפור הכתוב הצטרפו נשים צלמות, שהגיבו לעולמן הפנימי של האימהות דרך דיוקנאות אינטימיים שיוצגו בתערוכה, ויאפשרו להתוודע לפנים ולשמות של נשים ששינו את מהלך חייהן וחיי משפחתן למען הגנה ואהבה לילדים שזקוקים לבית.

איפה? Yaara Open Studio, שמעון הצדיק 12 יפו; אוצרות: אושרי כהן נדר; תאריך נעילה: 13.5.23.

"על קולו של חוד"

תערוכה קבוצתית בשיתוף עם מרכז לירוי נימן לחקר ההדפס, אוניברסיטת קולומביה, ניו יורק, ועבודות ממקורות נוספים. התערוכה מבוססת על חקירה אישית מתמשכת על ההיסטוריה והמנגנונים של דימויים נעים ומוצגים בה תצריבים, קולאז'ים, תחריטים, ספרים זזים, תיאטראות חורי הצצה (peep shows), צלליות, סרטים, הדפסים עכשוויים, עבודות אנימציה ווידאו חדשות לצד עבודות היסטוריות מארכיונים ואוספים. העבודות ההיסטוריות מוצגות בתוך סביבות תיאטרליות חדשות, המקרינות החוצה את המרחב שבו נוצרו – כמו להיכנס פיזית מבעד לחור הצצה אל החלל המכוסה של המוח, שבו נוצרת תפיסה באמצעות ראייה דרך חורים.

איפה? מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית; אוצרות: בן הגרי; ע.אוצר: עפרה לפיד; תאריך נעילה: 20.5.23.

"ציור העומד חופשי"

למעלה מעשור לאחר פטירתו של האמן איוון שוובל (1932–2011), מציעה התערוכה לחשוף ולחדש את ההיכרות עם היוצר ועם יצירתו. מתוך החומר הארכיוני הרב שהשאיר אחריו ובמאות הציורים, הרישומים והתחריטים שלו, מתגלה אמן טוטלי, קודח, שהציור הוא עבורו צורך קיומי. בעבודתו של שוובל יש קשר בסיסי בין פעולת הציור ובין עולם הקולנוע, העריכה הקולנועית והדימוי המצולם. ה"קאט" הקולנועי, ה"חיתוך", יוצר מעבר מוחלט ומיידי משדה ראייה אחד לאחר, קפיצה קדימה ואחורה בזמן ובמרחב. לא פעם צייר וילונות גדולים בצידי הבד, כמו באולם קולנוע ישן, התוחמים את המרחב המדומיין. רבים מציורי השמן שלו צוירו על גבי ניירות או תצריבים של מראות נוף עירוני או טבעי, כמו מסכי רקע מצוירים. יומני העבודה של שוובל מהווים ציר מרכזי בחשיבה על התערוכה הנוכחית. הם מתעדים את תהליכי עבודתו, כ"סטורי בורדס", ומדגישים בה חשיבה קולנועית, אסתטיקה דינמית של קומיקס ואלמנטים מהתרבות האמריקאית.

איפה? מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית; אוצרות: ד"ר איה לוריא ואורי דרומר; תאריך נעילה: 20.5.23.

"כוחו של גורל"

תערוכת עבודות של אביבה אורי, שאצר החוקר והאספן בנו כלב במשך שנים, בתשוקה ובמחויבות עמוקה. התערוכה מעידה על הדיאלוג בין אורי לכלב, בין אספן ליצירת אמנות – אהבה ממבט ראשון, שהלכה והתעצמה עם כל עבודה חדשה שלה שראה. דיאלוג נוסף המקבל ביטוי בתערוכה הוא הקשר הזוגי בין אורי ודוד הנדלר – באמצעות רישומים של הנדלר ופתקי אהבה ויום-יום שהחליפו ביניהם. בתערוכה משולבות גם שתי עבודות מאוסף מוזיאון הרצליה, תרומתו של האוצר יונה פישר ז"ל, לצד תצלומי דיוקנה של אביבה אורי שתועדו ביד האמן של הצלם אברהם חי. התערוכה בוחנת את הגבול הדק שבין הכוח היצירתי ובין אובססיביות לשמה. כבר בעבודות המוקדמות שלה, משנות החמישים ותחילת שנות השישים, אפשר למצוא את רוב אוצר המילים האמנותי של אורי. בחלק מעבודותיה הקו נקי, שוטף, ברור ונזירי והיא שולטת בו שליטה מלאה, אך בעבודות אחרות ניכר בבירור שמרגע שעפרונה נגע בגיליון הנייר, הקו הוא השולט בה.

איפה? מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית; אוצרות: בנו כלב; תאריך נעילה: 20.5.23.

"הארץ השטוחה"

פרויקט מונומנטלי שהתחיל במפגש מקרי של האמנית הצעירה רותם עמיצור עם רפרודוקציה קטנה ודהויה של לוח אחד מתוך תשעה בציור מפורסם של אמן הרנסנס אנדראה מנטניה, תהלוכת הניצחון של יוליוס קיסר (92-1484). בעקבות אותו מפגש יצרה עמיצור אינספור פרשנויות למבנה הציור בצבעוניות חזקה ורוטטת, בטכניקה המשלבת ציור וקולאז'. הפרויקט אינו חותר לחקור את הציור ואינו  מבקש לחקותו או להעתיקו, אלא לחשוף את הצירים שבבסיסו, את  שורשיו, ומהם לבנות מלודיה אחרת. שפתה ההיברידית של עמיצור, בין ציור לקולאז', שואבת השראה ממסורות אמנות שונות, כמו גם מטכניקות של עבודות טלאים (quilts) וטקסטיל. היא אינה מסתירה את תהליך העבודה: אלפי חורים קטנים בניירות המרכיבים את הקולאז'ים מעידים על השינויים שנעשו בהם בתהליך היצירה; מפת חורים המייצגת את תנועת הידיים היוצרות ושינוי מתמיד בניסיון להטיל עוגן. חומר הגלם בעבודותיה של עמיצור הוא נייר לבן ופשוט, שאותו היא צובעת בצבע תעשייתי, המשמש כבסיס למגוון פעולות מורכבות ומפגשים  מפתיעים. הניירות החתוכים שלה נראים כיבשות השטות במעין תנועה טקטונית על פני כדור ארץ שטוח, והתוצאה היא מחזה מרהיב, שפשטותו מבוססת על מלאכת מחשבת.

איפה? מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית; אוצרות: עידו מרקוס; תאריך נעילה: 20.5.23.

"דרך החלון": הילה טוני נבוק

בתערוכה מציגה הילה טוני נבוק עבודות חדשות בווידיאו ובפיסול, המתמקמות באזורי הסף שעל קו הגבול בין חוץ לפנים ובין הפרטי לציבורי. מחוות גופניות של הסתננות, פריצה או היחלצות, שהיא מבצעת על פני חזיתות של בניינים מסחריים או במבואות כניסה לבנייני דירות, עשויות להתפרש כניסיונות חדירה למערכת או כצורות של התנגדות והפרעה לסדר הנתון. חומרים תעשייתיים וחפצי יומיום משמשים בעבודתה של נבוק ליצירת מבט חתרני והומוריסטי על עיצוב המרחב העירוני בישראל, תוך מזיגה עקמומית בין האסתטיקה של המודרניזם וגלגוליו לבין מופעיו המקומיים. מרכזים מסחריים, בנייני דירות משותפים ושכונות "בנה ביתך" בין חדרה לאשדוד, הם דוגמאות למרחבים שמהם היא שואבת השראה.

הפסלים בתערוכה מפגישים אותנו עם סביבת הכניסה לבניין המשותף, המתפקד כאזור מעבר מהחוץ הציבורי אל הפנים הפרטי והאינטימי של הדיירים. חללי הכניסה הטיפוסיים מתאפיינים בעיצוב סטנדרטי העושה שימוש באריחים דמויי אבן, מסכי זכוכית ומראות, צמחי נוי, לוחות מודעות ותיבות דואר מאלומיניום – שריד חומרי של תקשורת בין-אישית. קישוטי החזיתות רומזים על האופן שבו מושלכות פנטזיות על יוקרה בשימוש  בחומרים פשוטים וזולים, כביטוי לחדירת תרבות הצריכה לחברה הישראלית ולסגנון האדריכלות של הפוסטמודרניזם.

איפה? מוזיאון תל אביב לאמנות; אוצרות: ענת דנון סיון; עוזרת לאוצרת: עדי גרוס; תאריך נעילה: 20.5.23.

"באין דורש"

תערוכה של טל גולני שעוסקת בחלוף הזמן, בתחושות בדידות, נטישה ושבר, בצער הפרידה מנפשות קרובות ומיטיבות, בגעגוע לימים עברו, בכמיהה לרגעי עבר. טל גולני, המתאבלת על פרידה מסבתה ועל מותה בטרם עת של אחותה האהובה, מביאה לידי ביטוי תחושות אלה באופן עקיף באמצעות עיסוק בשלדיהם של שלושה מלונות פאר. שניים מהם שימשו בעבר כאכסניות הדורות לפנאי ולנופש, ואילו בנייתו של המלון השלישי לא הושלמה מעולם. כל שנותר מהם כיום הוא רק זכר בדמותם של שלדי קונסטרוקציות עירומים ונטושים, המרמזים על ימים שבהם זימנו לשוהים בהם מפלט מענג מחיי היומיום, משכן לרגע לצורכי מרגוע ומזור, הבטחה מנחמת ומערסלת. בדומה לזיכרונות העבר, המהבהבים לרגע מנותקים מהקשרם, כך גם מבנים אלה, שימי הזוהר מאחוריהם, שבים לתודעה ותופסים את מקומם בתערוכה בצורתם המוזרה, כשהם טבולים בנגעי הזמן ובעיוותי הזיכרון.

איפה? בית האמנים, ירושלים; אוצרות: נטע גל-עצמון; תאריך נעילה: 27.5.23. ** מפגש גלריה יתקיים ביום שבת, ה-18.3 בשעה 12:00.

"Payday"

תערוכה של יעל סלומה, המציעה פרשנות עכשווית לנבואות אסכטולוגיות, יהודיות ונוצריות, שבבסיסן עומדת האמונה בשכר ועונש. בתערוכה מציגה יעל שלוש עבודות: "יום הדין האחרון", "מחול המוות" ו"ארבעה פרשים", המציבות קשר של סיבה ותוצאה בין אורחות החיים של האנושות (החטא), לבין הקטסטרופה האפשרית שאלו מביאות עמהן (העונש). סלומה מציגה חברה המסכנת את עצמה בצרכנות מופרזת, בפטישיזציה ונהנתנות שאינן יודעות שובעה. חברה שבה צורכי הגוף מסופקים על ידי שליחים, וצורכי הנפש מהוסים על ידי הטכנולוגיה. באמצעות אימה, סוריאליזם, סאטירה מקאברית והומור מתארות שלוש העבודות חברה אדישה ומנוכרת, שאינה מודעת לאיום הקיומי הטמון באורחות חייה, חברה הצועדת מבלי דעת לעבר תהום השאול.

איפה? בית האמנים, ירושלים; אוצרות: טלי בן-נון; תאריך נעילה: 27.5.23. ** מפגש גלריה יתקיים ביום שבת, ה-1.4 בשעה 12:00.

"חנות מזכרות"

תוך עיסוק בהתכלות וריקבון הגוף מעלה האמנית ספיר גל שאלות על זמן ושימור של זיכרון. התערוכה מורכבת משתי סדרות – סדרת ציורי שמן וסדרת רישומים על נייר, שבהן מופיעים חפצים שונים, חלקם עשויים מחומרים אורגניים כמו מאובנים וענברים, וחלקם סינטטיים כמו סבונים. דרך אובייקטים אלה מדגישה גל את הדיכוטומיה שבסיס פעולת השימור, כפי שמאובנים וענברים לוכדים בתוכם חיים שהיו ואינם עוד וכך מהווים מְכל, המחזיק בתוכו חיוּת ומוות. גל שואבת השראה ממסורות "ממנטו- מורי" ו"ואניטס" המעמידות במרכזן את הסופיות ואת המוות. כמותן גם עבודותיה שואפות לדיוק ולסימטריה, ליופי ולנשגב, וכך מייצרות מתח בין האסתטיקה המוקפדת לבין נושאי עיסוקן.

איפה? בית האמנים, ירושלים; אוצרות: בר גורן; תאריך נעילה: 27.5.23. ** מפגש גלריה יתקיים ביום שבת, ה-29.4 בשעה 12:00.

"סזורות"

האמנית זהר אלף שואלת חומרים מהשדה הפסיכואנליטי וממאמריו של ווילפרד ביון (Bion), המציע מהלך פרדוקסלי שעיקרו להיות במגע עם השקר על מנת לפגוש את האמת. סוד שנחשף במשפחתה מאלץ את זהר להבנות את התודעה מחדש. האמנות משמשת אותה ככלי להעמקה בשורשי הסיפור האישי, אך גם לחקירה של החיים בדרך ליצירת נרטיב אחר. לקראת התערוכה התחברה זהר לתבליטי האבן של זאב רבן (1890–1970), המוצבים בכניסה לבניין ועוסקים בחטאים הקדומים ביותר: פיתוי, חיפוש דעת, קנאה ויוהרה, שדינם גירוש והגליה ותכליתם בנייה מחדש. הבחירה לצייר בדיו נוזלי ובפחם טבעי, אורגני ועדין על גבי לבני בטון מנוכרות, מבטאת את התעקשותה של זהר ליצור חיבורים והמשכיות מתוך הקונפליקט.

איפה? בית האמנים, ירושלים; אוצרות: מרב סודאי; תאריך נעילה: 27.5.23. ** מפגש גלריה יתקיים ביום שבת, ה-13.5 בשעה 12:00. 

"השחור הוא החיים, הלבן הוא האמנות"

תערוכת צילומי דיוקן אנושי של הצלם הבינלאומי ראאד בואיה. התצלומים בתערוכה מציגים תמות אוניברסליות שמבטאות מבט אוניברסלי על אוכלוסיות מגוונות, ומוצגים על פי האזורים שבהם צילם בואיה. מצולמים בהם שב"חים (שוהים בלתי חוקיים) ושוטרים פלסטינים, מתמודדי נפש, עובדי תעשיית הפחם, כפריים פשוטים, מהגרים, בני הרומה (צוענים), אנשי רחוב, נוער שוליים, עובדי תעשיית מין ועוד. המודרים ו"האחרים", כולם זוכים להתבוננות מנקודת מבט שווה. בתצלומיו חוזר בואיה אל שתי המולדות שלו - כפר הולדתו ופאטמה אמו, השחור והלבן. חזרה זו מתבהרת במילותיו המשמשות כהשראה לשם התערוכה: "בתצלומי השחור לבן שלי, על כל גווניהם וצלליהם, השחור הוא החיים והלבן הוא האמנות".

איפה? מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב; אוצרות: גיא רז; תאריך נעילה: 27.5.23.

"שברים פשוטים"

תערוכת יחיד לאמנית אסתר כהן, הכוללת סדרת רישומי ווידאו-ארט בהשראת ממצאים ארכיאולוגיים שנמצאו על ידי תושבי המקום. הסדרה פורסת מחשבות אודות מה שצומח ומתקיים מעל פני האדמה ומה שהתגלה מתחת לפני אדמה, כעדות לתרבויות אמונות ומלאכות יד שקדמו לתקופתנו. ברישום פרטני בעט כדורי על נייר, נעים הדימויים בין הפיזי למטאפיזי - ענפי עץ זית, כלניות, שלפי שיבולים, נרקיסים ותורמוסים האופייניים לאזור רשומים בעדינות על מפות ושרטוטים אדריכליים, לצד מטבעות, מנורות שמן, חרסים, אבני-יד, צלמיות ואביזרי פולחן. זה לצד זה חשופים ופגיעים כחלקים של אותו שלם. אסתר רושמת את קוויה בין המבנים, פרחי הבר ושבילי המקום והמפגש על הנייר בין הצומח החי והדומם מציע חוליית גישור טעונה ומרתקת, שמחברת עבר והווה ואינה מסתירה את הסדקים ביניהם.

איפה? הגלריה והמוזיאון הארכיאולוגי, רמות מנשה; אוצרות: מירי ורנר ויונית קדוש; תאריך נעילה: 27.5.23.

"עַד כְּלוֹת הַגּוּף": חייו ודמותו של מייק ברנט

התערוכה על חייו ודמותו של האגדה הבינלאומית והישראלית מייק ברנט, נולדה בעקבות תרומת אוסף נדיר של צביקה ברנד, אחיו הצעיר של מייק וביתו יונה ברנד, למוזיאון העיר חיפה. אוסף שכולל קטעי וידאו נדירים מהופעותיו, תמונות נדירות מאלבומי משפחה, פרטי לבוש, אלבומי מעריצים, שערי מגזינים מקומיים ובינלאומיים שהוקדשו לו, פריטי אספנות, מזכרות, פתקים ומכתבים בכתב ידו של מייק ועוד.

התערוכה בוחנת את האוסף ואת סיפור חייו המופלא של מייק ברנט, משה ברנד במקור, על פני התפתחות התרבות והמוזיקה המקומית בארץ וביחס לאירועים מכוננים שקרו במדינת ישראל, וסוקרת את מסלול חייו: שנות ילדותו והתחנות המשמעותיות שלו כדור שני לניצולי שואה בחיפה, העיר שבה גדל בשנות החמישים; התפתחות הקריירה המוזיקלית שלו בארץ והופעותיו עם להקות שונות בחיפה, תל אביב ואילת בשנות השישים, בעודו מלהטט בין בלדות איטלקיות וצרפתיות לבין להיטי פופ אמריקאים ורוק'נרול בריטי, כשבזמר העברי שולט סגנון מוזיקה של זמרים וזמרות יוצאי הלהקות הצבאיות; הפיכתו בשנות השבעים לכוכב־על, שזכה להצלחה מסחררת בצרפת ושאלבומיו נמכרו במיליוני עותקים, טרם היות העולם כפר גלובלי, כשנסיעה לחו"ל לא הייתה דבר מובן מאליו, אלא משאת נפש של אזרח ישראלי, לא לומר שמשאת נפשם של כל אמן ישראלי וכן שלבי חייו האחרונים – עד לתאריך 25 באפריל 1975, היום שבו שם קץ לחייו בפריז בהיותו בן 28 בלבד.

לצד הפריטים ההיסטוריים מוצגות בתערוכה יצירות אמנות, איורים וכרזות שנוצרו במיוחד כתגובה לאוסף על ידי האמנים.ות עובדיה בנישו, דייב יעקב, פוגי נעים מלול וטל פוגל; קטעי וידאו נדירים מהופעותיו בארץ ובאירופה; ראיונות עם נעם סמל, מנהלו האמנותי ואמרגנו הראשון של מייק בארץ, אריאל זילבר, שהיה חלק מלהקת החימום של מייק בפריז, וליאורה עופר, שהייתה חלק מלהקת הליווי של מייק בהופעותיו בארץ. ראיונות אלה שנערכו במיוחד לתערוכה מוצגים לצד קטעים מהסרט "לס מואה טמה" של הבמאי ארז לאופר.

איפה? מוזיאון העיר, חיפה; אוצרות: עינבר דרור לקס ויפעת אשכנזי; תאריך נעילה: 30.5.23.

"עין טובה"

תערוכת צילומים של שמואל שפירא. שפירא, בן ה-44 מתייחס לצילום כ"מקלף" מסכות של המציאות, מצמצם את העולם העצום לנקודה אישית אחת המתוחמת לריבוע פריים אחד המעביר את סיפורו ותפיסת עולמו. הוא מתמקד בעיקר בצילומי רחוב ופורטרטים, לדבריו "יש משהו מאוד רוחני בעיני שדרך המכשיר הדיגיטלי אתה יכול לראות את רחשי הלב העוצמה והעומקים הפנימים של האדם, ע"י יצירת הרמוניה בין המצלם למצולם שזו אומנות בפני עצמה. זו הזדמנות נהדרת עבורי לשתף ולחשוף את עולמי הקט, ההשראות, התחושות הצבעים והטעמים במסע הזה שנקרא 'חיים'".

איפה? גלריה 58, חולון; אוצרות: יותם אורן; תאריך נעילה: 31.5.23.

"מחשבות אדריכליות": מוניו גיתאי וינרויב

תערוכה של מוזיאון ישראל, שמציגה בשלושה פרקים את קולו הייחודי של האדריכל מוניו גיתאי וינרויב. 
פרק ראשון: "יריד המזרח 1936" - הביתן להתיישבות החקלאית שעיצב וינרויב ביריד המזרח היה מהפרויקטים המוקדמים שלו בארץ ישראל ושילב את עמדתו האידאולוגית והאדריכלית, כמי שהיה פעיל מצעירותו בשומר הצעיר ופעל למימוש החזון של חברה סוציאליסטי בישראל. עיצוב הביתן קידם את מעמדו של וינרויב כאדריכל רב יכולות והיווה עבורו תחילת דרך ארוכה בה תורגמה האידיאולוגיה הסוציאליסטית יהודית שלו לממד המעשי באמצעות הפרקטיקה האדריכלית;  פרק שני: "יד ושם – רישומים מוקדמים" – במסגרת 80 שנה ליוזמה הראשונה להקמת "מפעל זיכרון  לזכר נספי השואה". בתערוכה מוצגות התוכניות האדריכליות למפעל שתוכננו בידי מוניו גיתאי וינרויב ושותפו אלפרד (אל) מנספלד, בין השנים 1947-1942. התוכניות מלוות בדוקומנטים היסטוריים המספרים את תחילת מיזם ההנצחה, שאמנם לא זכתה להתקבל כתכנון הסופי ליד ושם אך תרמה משמעותית למימושו; פרק שלישי: "מביטים לאחור עם הפנים קדימה" – עבודות של סטודנטים לאדריכלות מהמרכז האקדמי לעיצוב ולחינוך ויצו חיפה, שהגיבו לשיכון המודרניסטי ברמת הדר בחיפה בתכנון וינרויב את מנספלד מסוף שנות ה-50. הפרויקטים שהסטודנטים יצרו מוצגים בתערוכה כתגובה עכשווית של אדריכלי העתיד על מורשת קודמיהם ופניה קדימה.

איפה? בית טיכו, ירושלים; אוצרות: תמנע זליגמן ורמי טריף; תאריך נעילה: 31.5.23. 

"כל העולם במה והבמה זה העולם שלי"

תערוכת יחיד לצלמת מאיה אילטוס, שצילומיה צולמו באופרה הישראלית, הבלט הישראלי ומגוון הצגות ומופעים אותם צילמה במהלך השנים. "כשאני מצלמת את המופעים ושומעת את המוזיקה של גדולי המלחינים, אני שוכחת את מקומי לפעמים ומוצאת את עצמי כמו רוקדת עם המצלמה ביחד עם האומנים המבצעים על הבמה", משתפת מאיה ומספרת כי מאז ילדותה חלמה להיות על הבמה אך חייה הובילה אותה למקומות אחרים ולכן, כעת כאשר היא מצלמת ומתעדת הופעות ומחזות עבורה זו סגירת מעגל, "אני מרגישה שבאמצעות האהבה שלי לצילום, קיבלתי גם חיבור מחדש עם האהבה שלי לבמה".

איפה? גלריה 58, מרכז עזריאלי חולון; אוצרות: יותם אורן; תאריך נעילה: 31.5.23.

"(לא) מקום אחר"

תערוכת יחיד לאמנית אנה פרומצ'נקו, שבה תציג שני מיצבים מבוססי מקום: עבודת קולאז' גדולת ממדים - המאגדת צילומים שונים של פנים כוורת דבורים שהגיעה לידי האמנית כאשר היא צבועה בצבע לבן, ולא עברה כל טיפול על ידה. כל פרט בתוך הכוורת הקטנה הוגדל פי עשרות מונים, והתוצאה היא דימויים שנראים כמו נוף ירחי ומסתורי; ומיצב וידאו מבוסס בינה מלאכותית - מיצב אשר בוקע מתוך טוטם שנבנה מכוורות דבורים. לטובת יצירת העבודה, הזינה פרומצ'נקו לתכנת הבינה המלאכותית הוראות מילוליות בצורת שיר שכתבה אודות הדבורים, ההיסטוריה שלהן ומשמעותן. העבודה מאגדת את הדימויים הוויזואליים שבראה תכנית הבינה המלאכותית בהתבסס על השיר.

איפה? סטודיו משלך, כ"ט בנובמבר 10 ירושלים; אוצרות: מיטל מנור; תאריך נעילה: 2.6.23.

"רוח בחומר: פסלי אלים מהמוזיאון הלאומי של הודו"

שיתוף פעולה ראשון אי פעם בין מוזיאון ישראלי למוזיאון הלאומי של הודו. בתערוכה מוצגים 14 פסלי ברונזה ואבן, 8 מהם יצירות ייחודיות שהושאלו מהמוזיאון הלאומי של ניו דלהי ויוצגו לצד 6 פסלים נוספים מאוסף המחלקה לאמנות אסיה במוזיאון ישראל. הפסלים נלקחו משלוש תקופות מרכזיות בהיסטוריה של הריבונות ההודית: שושלת גופטה (המאה ה-4 עד המאה ה-8), שושלת צ'ולה המאוחרת (המאה ה-10 עד המאה ה-12), ושושלת פאלה (המאה ה-8 עד המאה ה-12) - כולם מתארים אלים ואלות בולטים מהפנתיאון ההינדי של האלוהיות. כל אחד מהם יצירת מופת של אמנות הודית בעלת חשיבות עליונה. הפסלים מסודרים בצורה ליניארית לאורך הגלריה, ומספקים תצוגה של 360 מעלות לכל יצירה, מה שמאפשר למבקרים להבין טוב יותר את העבודה המורכבת והמופתית שמאחוריה.

איפה? מוזיאון ישראל, ירושלים; אוצרות: מרים מלאכי; תאריך נעילה: 6.6.23.

"אור לגויים"

תערוכת יחיד של אמנית והקולנוענית יעל ברתנא, שנוצרה על רקע ההתחממות הגלובלית ושינוי האקלים הקיצוניים. התערוכה מורכבת מסדרת מיצבי וידאו, סביבת מציאות מדומה, אנימציה ופיסול, ומייצרת, דרך מגוון מדיומים, מרחב דמיון למה שיכול להתפתח מתוך המציאות העכשווית. הצעה להישרדות המין האנושי במקרה של קטסטרופה גלובלית שלא תשאיר אפשרות לחיים על פני כדור הארץ.

איפה? המרכז לאמנות דיגיטלית, חולון; אוצרות: אודי אדלמן; תאריך נעילה: 10.6.23.

"היער הפועם"

האמנית סימה לוין מציגה מיצב תלוי מקום, שכולל נופים מונוכרומטיים רחבי ממדים של עצי יער המצוירים בפחם. ברישום פואטי של הטבע הסובב את אזור מגוריה בעמק יזרעאל, אך ניזון מזיכרונות נוף ילדותה במולדובה, רושמת לוין זיכרונות מזמן ומקום אחרים ומחברת אותם לכאן ולעכשיו. הקישור בין טבע לתרבות מורגש ברישומיה ברבדים שונים - הנוף המיוער והמרחב הפתוח של צפון הארץ נכנסים אל תוך חלל הספרייה העירוני והסגור שממוקם בשפלה. במקביל, העץ הטבעי והגולמי שמצויר באופן חי ומוחשי מיוצג בציוריה דרך הפחם, החומר שמשמש אותה למעשה היצירה האמנותי. הוא גם מקורם של דפי הספרים שממלאים את חלל הבית, שבעצמם מלאים בזיכרונות, תיאורי טבע, נוף ויערות משלל זמנים ומקומות.

איפה? בית מיכל, הגר"א 10 רחובות; אוצרות: גלית סמל; תאריך נעילה: 15.6.23. הכניסה חופשית.

"לחזור בחיים": גיא בן נר

רטרוספקטיבה ראשונה בישראל לאמן גיא בן נר, שנולד בישראל ב-1969, ונמנה עם אמני הווידאו הבולטים בעולם כיום. בתערוכה רחבת היקף המתפרשת על חלקים נרחבים בבניין, מוצגות עבודות מ־25 השנים האחרונות, ובמרכזן סרטי הווידאו הבולטים של האמן לצד עבודות רישום ופיסול. בין העבודות המוצגות: מובי דיק (2000) - וידאו חד ערוצי, אילם, 12:35 דקות. העבודה היא סיפור מסע הרואי אל הרחק מהציוויליזציה, שמצולם כולו במטבח ביתו של האמן. הסרט נשען על ספרו הידוע של הרמן מלוויל המספר על צוות הספינה "פקווד" ובראשם הקברניט אחאב, במסע ציד לווייתנים מסביב לעולם. האי הבודד שהקים בן נר במטבח ביתו הופך לספינה בעודו מנופף לשלום למשפחתו ויוצא למסע ציד הלוויתן הלבן בדמות הגיבור ישמעאל מספרו של מלוויל. בתו של בן נר, בת שש בזמן הצילומים, הופכת לראשונה לשחקנית פעילה, ומגלמת דמויות שונות כגון מוזגת בבר, תרנגולת או נערת סיפון. ההיררכיה ביניהם עוברת תהפוכות בהתאם לדמויות השונות שמגלמת הבת, ומעצימה את המתח בין זהותו של בן נר כאמן (וכן שחקן ובמאי) ובין תפקידו כאב;

ילד פרא (2004) - וידאו חד ערוצי, סאונד, 17 דקות. העבודה מתמקדת במערכת היחסים שבין אב מאמץ לילד צעיר שגדַל פרא בטבע, ובהפעלת הכוח שכרוכה בתהליכי החינוך והביות שלו. ילד הפרא (אמיר) נתפס ביער, ועל האב המאמץ (בן נר) לחנכו ולהפכו לבן תרבות. דרך העתקה וחיקוי האב הוא לומד להתלבש, לכתוב, לקרוא ולדבר. האב מעניק לפרא הצעיר את שמו – באסטר, שם המרמז על היותו ממזר חסר אב (דומה למילה Bastard), בנוסף למחווה לכינוי של הקולנוען "באסטר" קיטון. קיטון נהג להופיע על במות תיאטרון עם אביו מגיל 3, כשהוא לבוש כמוהו, מחקה אותו. בהופעות המוקדמות של קיטון כבמאי מיוצגים יחסי אב ובן במערכת יחסים של חטא וענישה – הבן ממרה את פי אביו, וכתגמול האב זורק אותו ברחבי הבמה;

ערכת בית עץ (2005) - עץ, מזרן, שטיח סינתטי, וידאו חד ערוצי, סאונד, 10 דקות. בעבודה לובש את דמות המתבודד השורד רובינזון קרוזו, ועוטה זקן המזכיר את בנימין זאב הרצל, חוזה המדינה. דמות זו מכילה את תחושת ההתבודדות, החיזיון, השיגעון וכושר הדמיון וההמצאה. בניגוד לסרטיו המוקדמים, שבהם ה"אי הבודד" נמצא בתוך הבית, בעבודה זו ישנו ניסיון ליצור "בית" בתוך חלל ריק, נטול אופי אישי (קובייה לבנה מוזיאלית). בסרט המצולם בסגנון סרטי ״עשה זאת בעצמך״, בן נר מפרק פסל בצורת עץ הבנוי מחלקי ריהוט מתוצרת איקאה. האמן "יוצר" מחלקיו רהיטים שימושיים כמו כיסאות עץ, שמשייה, שולחן ומיטת קומתיים.

איפה? מוזיאון תל אביב לאמנות; אוצרות: דורון רבינא; ע' אוצר: עדי דהן; תאריך נעילה: 17.6.23.

״הים הבוער״: סיגלית לנדאו

תערוכת יחיד של האמנית הרב תחומית לציון 20 שנה של עבודתה בים המלח. רשתות דייג מנמל יפו שהוטבלו בים המלח, אבטיחים מתוקים השטים במים המלוחים, אבן שנזרקת מצד אחד של הים לצידו האחר - ים המוות הוא מקור השראה עבור לנדאו, מקור של אנרגיה חיה ויצירתיות. ממעמקיו היא מעלה עבודות רבות יופי הנוגעות ביחסים שבין חיים למוות, פצע למרפא והרס לתקווה. המקום הנמוך בעולם הוא הבמה ליצירותיה שהן מונומנטליות אך אינטימיות במהותן.

ים המלח הוא ים בוער: הים וסביבותיו בוערים מהחורבן הקדום של סדום ועמורה וכיום הוא מצוי בעיצומו של אסון -ייבושו בידי האדם. שלא כמו הים התיכון שפתוח למערב, ים המלח מכונס בעצמו, לכוד בין שני חלקי ארץ מדבריים. לנדאו רואה בו אזור לימינלי, של מפתן, ואתר של גלגול ושינוי צורה פיזי ונפשי. חלק מרכזי בתערוכה מוקדש למיצבים הבנויים מחפצים אוטוביוגרפיים ואלגוריים, אשר שוקעו במי הים במעין טקס הטבלה מקומי ורוחני. עם חלוף הזמן המלח מתגבש על פניהם והם עוטים כסות טבעית, כמו היו פריטי ארכיאולוגיה עכשוויים. פריטים, שהיו שימושיים ועתה הם על-זמניים, נצחיים. הגבישים המנצנצים דומים לשלג המכסה את נופי אירופה של אבותיה, רחוקים מנופי מדבר יהודה שהם זירת פעולתה.

איפה? מוזיאון ישראל, ירושלים; אוצרות: אמיתי מנדלסון; תאריך נעילה: 17.6.23.

"היא והוא"

אוסף עבודות של הקריקטוריסט יובל רוביצ'ק. רוביצ׳ק משוטט על התפר שבין הקומי, הפילוסופי והאסתטי. עבודותיו משלבות הומור גרפי מבריק והרהורים מקוריים על נפש האדם, על זוגיות ועל קונפליקטים יום-יומיים המוכרים לכולנו. התבוננות עמוקה יותר באיוריו מאפשרת לזהות שפה חזותית ייחודית המזוהה עימו והופכת את עבודותיו למעין מְשָלִים מצוירים ומתוחכמים להפליא.

איפה? המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס, חולון; אוצרות: ניר מולד ועמוס אלנבוגן; תאריך נעילה: 23.6.23.

"השנה שהייתה 2022"

40 קריקטוריסטים מובילים בישראל מציגים את אירועי היום בחברה הישראלית, מזווית שעשויה לגרום לאי נחת: הפלישה של רוסיה לאוקראינה, גל של פיגועי ירי ברחבי ישראל ובמלחמה בעזה, ומערכת בחירות, כל זאת על רקע מגפה עולמית שעדיין איתנו ואסונות טבע שכמוהם לא ראינו מעולם.

איפה? המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס, חולון; אוצרות: מיכל קורמן ויובל כספי; תאריך נעילה: 23.6.23.

"כל טוב הארץ"

יעקב "זאב" פרקש ויונתן וקסמן נפגשים דרך קריקטורות מהמדורים הפופולאריים של שניהם, המשלבים פירוט ופרשנות לסמלים ולאירועים ההיסטוריים המופיעים בהן. הצבת הקריקטורות זו לצד זו מציעה מבט היסטורי על הפוליטיקה הישראלית מבעד לעדשת הקריקטוריסט, על השונה והדומה בין ההווה המסובך שלנו היום, לעבר המסובך שצייר זאב.

איפה? המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס, חולון; אוצרות: אסף גמזו;  תאריך נעילה: 23.6.23.

"מדדים חיוניים: דופק וקצב נשימה באמנות עכשווית"

תערוכה קבוצתית שבה מוצגות עבודות של 14 מבכירי היוצרות והיוצרים בארץ ובעולם. קצב הדופק וקצב הנשימה הם בין המדדים החיוניים שעל פיהם קובעים הרופאים אם אדם בריא, חולה, או מת. בתערוכה מוצגים כמה מן התוצרים הממשיים של המדדים החיוניים הללו. קווים, אורות וצלילים נוצרים תוך התאמת המעשה האמנותי למקצב של פעימות הלב ושאיפה-נשיפה, הקובע את מבנה היצירה. התעמקות במקצב הזה, רגוע וסדיר, מהיר ותזזיתי או דומם לחלוטין – עשויה להוליך צלילה פנימה אל תוך התודעה. לחלופין, יש בה כדי להעלות אל התודעה את אלה שמדממים או את אלה שמנעו מהם אוויר לנשימה. פעולות גופניות של שאיפה ונשיפה, זרימת הדם ודופק הלב מקבלות ביטוי חזותי וקולי ומעצבות את צורת העבודות, המאפשרות התבוננות במנגנון הפעולה של הגוף בעודן משקפות את מה שמתחולל מחוצה לו.

איפה? מוזיאון חיפה לאמנות; אוצרות: קובי בן-מאיר; תאריך נעילה: 25.6.23.

"מכשירים ומחוות"

תערוכה המציגה סדרת עבודות של האמנית חן כהן, אותן יצרה במהלך השנה האחרונה. בתקופה זאת, חן כהן צילמה את השגרה הרפואית שלה במרפאות ובמרכז הרפואי בני-ציון בחיפה. היא התמקדה במכשירים רפואיים שונים ובמפגשיה עם הצוות הרפואי – מפגשים שתכליתם טיפול בגוף, ועבורה הם מלאים רוך וחמלה ומרפאים את הנפש. כהן הגיעה לבדיקות כשמאנית מרפאת, לבושה תמיד באותה שמלה שחורה ארוכה. המצלמה שהציבה במרפאה הפכה את המעמד לפעולה אמנותית שעוסקת ביופי ובאהבה. התמונות, שחולצו בחלקן מצילום וידיאו, עובדו ונוקו מפרטים שאינם חיוניים לדימוי כדי למצות בו את ביטויים של יופי ואהבה. בחסות הסביבה עתירת המכשירים, נוצר עם הצוות הרפואי יחס בין-אישי אינטימי, מפגש בין אדם המתמסר ומפקיד את גופו בידי אחר, לבין מי שמושיט יד תומכת.

איפה? מוזיאון חיפה לאמנות; אוצרות: קובי בן-מאיר; תאריך נעילה: 25.6.23. 

"נקודת איזון"

תערוכת יחיד של נגה יודקוביק-עציוני, שבה גוף האדם מקבל ביטוי מרומז בסדרת פסלים שנמצאים על סף קריסה, הממחישים מעט משבריריותו של האדם. בפעולה עמלנית היא רוקחת, מפרקת ומרכיבה מחומרים שונים אובייקטים שכמו נוצרו מעץ. האובייקטים הללו, הנראים כאילו נערמו זה על גבי זה באקראי, הם פרי תכנון מקדים מדוקדק, שבמהלכו בוחנת האמנית את יחסי הגומלין בין החלקים המפוסלים ובין הפסלים לחלל, בעבודה המשלבת פיסול ואדריכלות.

איפה? מוזיאון חיפה לאמנות; אוצרות: לימור אלפרן; תאריך נעילה: 25.6.23.

"ארוחת זרים"

שחר סיון ורועי כהן מציגים תוצר של פרויקט שחקר את משמעויותיהם של אוכל ואכילה לזהות האישית, וחלקם ביצירת קבוצה. ספר מתכונים, הדפסי עץ ושולחן עמוס באוכל מפוחם הם כמה מהתוצרים של המסע המשותף של האמנים עם שישה זרים שחלקו ארוחות וזיכרונות.

איפה? מוזיאון חיפה לאמנות; אוצרות: עוז זלוף; תאריך נעילה: 25.6.23.

"בית הרחק מהבית"

תערוכה המתחקה אחר ההיסטוריה והגלגולים הרבים של מסעדות הפועלים בישראל. בתערוכה מוצגות עשרות עבודות אמנות, צילום ועיצוב, וידאו וסרטים, מתכונים היסטוריים ועכשוויים, ומאמרים מאת אנשי אוכל, יוצרים, אמנים וחוקרים מתחומים שונים, שחברו יחד כדי לספר את הסיפור מפריזמות שונות ולנסות לענות על השאלה - מהי מסעדת פועלים בישראל?

בין העבודות: "29 ₪" של דב גנשרוא - שכר המינימום בישראל עומד על 29.12 שקלים, פועל המשתכר כך ודאי אינו יכול להרשות לעצמו מנה במסעדת פועלים. אם לא יוכל לשלם על המנה, אז אולי רק על הצלחת? ביצירה זו כל צלחת היא ייצוג של שעת עבודה של פועל בישראל בשנת 2022. הצלחת העגולה, כשעון על קיר המפעל, מודדת דקות ושקלים. עבודה תמורת תזונה, שעת עבודה תמורת צלחת. אפילו צלחות לא נבראו שוות – יש יקרות יותר, יש יקרות פחות, אך שעה היא שעה. כמה צלחות, או חלקית הצלחת, נכנסות בשעת עבודה של פועל בשכר מינימום?; "שלום 'בעלהבית'" של שאול כהן - אחד המאפיינים של מסעדת פועלים הוא הקיר שבו בעל המסעדה מציג לראווה תצלומים שלו עם ידועני עבר והווה, שביקרו במקום במהלך השנים. בעבודה זו התצלום של בעל הבית עם בעל השם מתגלה בתחתית הצלחת, תבליט שנוצר באמצעות הדפסת תלת-ממד, עם כל ניגוב שעושה בה המבקר; "השולחן/מסעדה" של נדב הראל - תיעוד דוקומנטרי ממבט-על של שולחנות ומנות במסעדות פועלים שונות יוצר קולאז' מקומי, המכיל דגימות של מאפייני המסעדות. דרך התייחסות לתכולת הצלחת, ידי הסועד או הסועדת, מפת השולחן ומשך הארוחה נוצר ללא מילים הסיפור של מסעדות אלו (כמו גם של אחרות שאינן מתועדות). התוצאה – שולחן ארוך וגדוש כל טוב בדומה לארוחת שישי משפחתית – מבליטה את החוויה האינטימית, החמימה ונטולת הגינונים של מסעדת פועלים טיפוסית; ועוד.

איפה? אסיף - המרכז לתרבות אוכל בישראל, לילינבלום 28 תל אביב; אוצרות: ליאורה רוזין ורונה זינגר; תאריך נעילה: 26.6.23.

"UNTITLE": קית׳ הרינג - האוסף המקורי

התערוכה שכבשה את העולם מוצגת בפעם הראשונה בישראל, עם כ-200 יצירות מקוריות של אמן הפופ ארט הנודע ואחד האמנים החשובים והמשפיעים של היסטוריית אומנות הרחוב והגרפיטי בעולם. בנוסף לציורי המקור של קית', עיצבו מספר אמנים ומאיירים ישראליים את החללים בהשראתו של קית' הרינג: חלל המדמה רכבת תחתית, בסגנון אנדרגראונד' ניו יורקית; בר/לאונג' ניו יורקי, עמדות סלפי המדמות חשיפה למוחו של הרינג; ועוד.

איפה? מתחם The Black Box, ארנה הרצליה; אוצרות: דודי ברקוביץ; תאריך נעילה: 30.6.23.

"This is not ART"

תערוכת אמנות עכשווית בשילוב מציאות רבודה של האמנית ספיר ברונזברג לוי, המאפשרת מפגש עם אמנים שחלקם פעל לפני מאות ועשרות רבות של שנים. היצירות בתערוכה מורכבות מאיור דיגיטלי, מציאות רבודה (AR) ואנימציה ממוחשבת הפועלת על ידי בינה מלאכותית (AI), כך שלאחר סריקת היצירות באפליקציה הייעודית, כל אחת מהן כמו קמה לחיים והאמן מספר על עצמו ועל יצירתו, באמצעות קולם של אמנים ישראלים. בין היצירות בתערוכה: "מונה ליזה" של לאונרדו דה וינצ'י, "ליל כוכבים" של וינסנט ואן גוך, "התרשמות, זריחה" של קלוד מונה, "שלושה מוזיקאים" של פאבלו פיקאסו, "קומפוזיציה מס' 2 עם צהוב אדום וכחול" של פיט מונדריאן, "דיוקן עצמי עם קופים" של פרידה קאלו, "הפילים" של סלבדור דאלי, "פיט טאונסנד ממורביליה" של אנני ליבוביץ', "מסיבת ארוחת ערב" של ג'ודי שיקאגו, "אמא" של לואיז בורז'ואה, "האמנית נוכחת" של מרינה אברמוביץ, ו"חדר אינסוף" של יאיוי קוסמה.

איפה? טרקלין טדי, בנייני האומה ירושלים; אוצרות: ספיר ברונזברג לוי; תאריך נעילה: 30.6.23. **בתיאום מראש בלבד.

"100 שנה להולדת יצחק רבין"

חייו של יצחק רבין היו יצוקים בתבנית נוף מולדתו, מולדתנו, ואבני הדרך שלו – מהפלמ"ח, דרך צה"ל, כרמטכ"ל הניצחון במלחמת ששת הימים, השירות כשגריר בוושינגטון, כשר ביטחון וכראש הממשלה - היו הלבנים מהן נבנתה מדינת ישראל. במקביל לציון 100 שנה להולדתו של יצחק רבין, נציין השנה גם 75 שנה למדינת ישראל, והשילוב הזה בים השניים הוא שעומד במרכז התערוכה שממחישה את העובדה שמצד אחד כל כך הרבה הושג, ומן הצד השני הדרך עוד ארוכה. כל אחת מהתמונות בתערוכה מורכבת משני אירועים מרכזיים, אחד מכל ציר זמן - של המדינה ושל רבין.

איפה? נמל תעופה בן גוריון; אוצרות: ד"ר נורית כהן; תאריך נעילה: 30.6.23.

"כד ועכשיו"

תערוכה קבוצתית המבקשת לבחון את כד החרס כביטוי חזותי, כטקסט המעביר אינפורמציה על מחקר המלמד על רבדיה השונים של התרבות. העבודות של האמנים בתערוכה בוחנות את ההיבטים השונים, ביחס לתפקידו של הכד בתרבות הצרכנית כיום ומעלות סוגיות אנתרופולוגיות שונות שעולות אלינו שברים שברים מתוך העפר וממרחק של אלפי שנים אחורה, ובאות לבחון את עצמנו כיום, כדי להכריע כיצד והאם יכולה תרבות להמשיך לשמר את עצמה או 'להעלות חרס'.

איפה? מוזיאון מורשת החשמונאים, מודיעין; אוצרות: ניצה פרי ומירב שי; תאריך נעילה: 30.6.23.

"מיצי מרה"

זוג האמנים מרב קמל וחליל בלבין, מציגים עולם מתעתע ומסתורי, מצחיק וקרנבלי, מאיים וגרוטסקי הבנוי מטרילוגיה גדולה של עבודות על נייר ומקבוצה גדולה של פסלים. מבעד לחזותם הפסטלית הרכה של הרישומים גדולי הממדים המרצפים את הקירות, מגיח עולם ארוטי אלים וכאוטי, וגם הפסלים העשויים מגוון של חומרים חושפים עולם עדין ופיוטי ובד-בבד פרוע ומצמרר, גס, מצחיק וגרוטסקי. התערוכה נעה בין מיניות מתפרסת, רוח משחקית ותאוות חיים לכוחות של הרס וריקבון, בין אווירת קרקס וקרנבל לטקסים בעלי אופי מיסטי ואלכימי, עולם מתעתע שמתפתח למטאפורה מונומנטלית למעגל החיים. כשהמיקרוקוסמוס שיצרו הוא אישי ומיתי, מקומי ואוניברסלי, מרחב רוחש פעילות בגוף מרובה איברים, שביניהם זורם נוזל חי – מיצי מרה – הנוגע בצידו האחד בבזוי ובדוחה ומצידו האחר בכוחות אדירים של חיים ואנרגיה.

איפה? מוזיאון ישראל, ירושלים; אוצרות: אמיתי מנדלסון וטניה סרקוביץ; תאריך נעילה: 30.6.23.

"שעת אין מנוח: בעקבות ספר הג'ונגל"

התערוכה עוקבת אחרי דמויות מרכזיות מ"ספר הג'ונגל" ומפירה את האופטימיות והסנטימנטליות של הסרט הקלאסי של דיסני, המבוסס באופן רופף על ספרו של רודיארד קיפלינג. דרך יצירות של אמנים עכשוויים מהארץ והעולם, מציבה התערוכה שאלות על היחסים המורכבים בין האדם לבעלי החיים, ועל האופן שבו יחסו הדורסני של האדם אל כדור הארץ והשוכנים בו עטוף בשכבות מטעות של האנשה מצד אחד ואכזריות מצד שני, כשכל עבודה מציגה זווית שונה לנושאים משותפים של זהות, הכחדה, מוסר וגעגוע ומעלה שאלות על טוב ורע ועל האיזון השברירי שבין התרבות לטבע בעולם שמשנה את פניו. נקודת המוצא לתערוכה היא עבודת הווידיאו "הצורך הטהור" (The Pure Necessity) של האמן דויד קלארבוט - כ־3 שנים עמלו קלארבּוֹט וצוותו על ציור מחדש של כל פריים מהסרט של דיסני ועל החזרת הממד המציאותי לדמויות ולסצנות, במטרה להעלות את השאלה 'מה יקרה אם החיות בסרט יתנהגו כמו  חיות?'.

איפה? מוזיאון ישראל; אוצרות: טליה עמאר; תאריך נעילה: 30.6.23.

"בבואה": מיצב וידאו וסאונד של האמן דור זליכה לוי

לראשונה יוצג בבריכת הקשתות ההיסטורית מיצב וידאו וסאונד של האמן דור זליכה לוי, שנוצר במיוחד למקום. במוקד העבודה יצירות מוזיקליות המושרות במקביל בעברית וערבית, ומתנגנות מ-8 רמקולים שנתלו מתקרת הבריכה. על הקירות מוקרנים דימויים מעוגלים שמקורם בכלים מוזיקליים עתיקים שצולמו בזמן הנגינה עליהם: עורות המתוחים על גבי תופים וכן עיטור שמקורו בפתח תיבת התהודה של כלי המיתר עוּד. היצירה מדגישה את האקוסטיקה המיוחדת של הבריכה, ותוך כדי השייט והתנועה בחלל ניתן להאזין למקטעים שונים מתוך היצירות המוזיקליות. ׳בבואה׳ מבוססת על שירים ערביים פופולריים שפייטנים יהודים חיברו להם מילים בעברית, פיוטים העוסקים בהבעת אהבה לאל ובכיסופי גאולה. השירים בערבית הם שירי אהבה, המזוהים בביצועם של מוסיקאים בולטים כמו פיירוז וצבאח פח'רי. מנגינת השירים זהה, כך שהשמעת הפיוטים והשירים במקביל יוצרת יחסים הרמוניים מורכבים בין קולות השירה בעברית ובערבית. מסע תרבותי ורעיוני בה מתגלה חלל הבריכה במלוא הדרו.

איפה? בריכת הקשתות רמלה; אוצרות: ד"ר סמדר שפי; תאריך נעילה: 30.6.23.

"קיר חול": ורה ולדימירסקי

תערוכה מוזיאלית ראשונה לאמנית זוכת פרס פרסר לצילום, ורה ולדימירסקי, שנולדה באוקראינה ב-1984 ועלתה לישראל ב-1991 (בגיל 7). בעבודותיה מתארת ולדימירסקי מסע של חיפוש זהות לאור חוויותיה כמהגרת־עולה צעירה לארץ. בתצלומיה היא משלבת בין ביוגרפיה אישית לתיעוד, בין זיכרון ילדות וגעגוע למיתוס ובדיה. באמצעות כל אלו היא יוצרת נרטיב חדש. התערוכה מורכבת מארבע סדרות צילום, הנשזרות זו בזו: "הדירה האחרונה" – קולאז' צילומים המתעד יותר מ-25 דירות שבהן התגוררה ורה בעבר, כשאת התצלומים היא הציבה בדירתה, בתוך מבנים תלת-ממדיים וצילמה אותם מחדש ליצירת קולאז'; "So Long" – סדרת צילומים שבאמצעותה בחנה את הסביבה הבנויה ואת ההילה ההרואית שנקשרה בפרויקט המודרניסטי הציוני, וכן את כשליו וההזנחה המאוחרת שלו; "Paper Walls" – בסדרה זו יצרה באמצעים דיגיטליים טפט בעל דגמים חוזרים ונשנים של צמחייה מקומית דחוסה וצבעונית, שמזכיר את הסביבה הביתית המוכרת לה מילדותה באוקראינה; ו"פני שטח ומעמקים" – סדרה שבה היא מציגה דימויים של עבודות יד מסורתיות מבית סבתה באוקראינה, חלקם מטופלים וחלקם תצלומים ישירים.

איפה? מוזיאון תל אביב לאמנות; אוצרות: רז סמירה; ע.אוצרת: אילנה אלדה מאטטוב; תאריך נעילה: 1.7.23.

"צידה לדרך ארוכה": דרורה דומיני

תערוכה מקיפה של הפסלת דרורה דומיני, הפורשׂת ארבעה עשורים של עשייה בזירת האמנות המקומית - משנות ה־80 של המאה ה־20 ועד היום. מבחר מעבודותיה מוצב בחלל הגלריה כשדה פיסול מורחב, הפורע את הכרוניקה של מוקדם ומאוחר. בגישתה הייחודית לפיסול, מתחקה דומיני אחר ההבדלים בין שולחן, כיסא, פיגום, אנדרטה, ארון, משרבייה או גיגית, ובו-בזמן חושפת את התבנית המשותפת להם כ"דברים" בעולם. עולם הדומם שדומיני יוצרת בעיסוקה המתמיד בחפצים ובנוכחותם החומרית, מזמן חשיבה על העצמים עצמם, ברוח המחקר הדיאלוגי של השנים האחרונות שעניינו היחסים הדינמיים בין סובייקטים אנושיים ועצמים דוממים. 

 איפה? מוזיאון תל אביב לאמנות; אוצרות: דלית מתתיהו; עוזר לאוצרת: טל ברוייטמן; תאריך נעילה: 22.7.23.

"בעין התודעה"

תערוכה קבוצתית המבקשת למקם את החזותי ביחס לתודעתי מתוך מגוון נקודות מבט, ומבוססת על דיאלוג בין חמישה אמנים עכשוויים – קרן גלר, נוי ותמיר, שיר לוסקי, אשחר חנוך קלינגבייל ומאיה אטון, ובין חוקרים.ות מאוניברסיטת תל אביב מתחומים שונים: מדעי המוח, פסיכולוגיה, זואולוגיה, אסטרופיזיקה ועוד. העבודות בה מציעות חוויות הבוחנות שינויי פרספקטיבה, תשומת לב חזותית, ראיית חלום, חיפוש אחר הבלתי נראה ועיסוק ביחסים בין הוויזואלי והאודיטורי.

איפה? הגלריה האוניברסיטאית, תל אביב; אוצרות: ד"ר תמר מאיר; תאריך נעילה: 30.7.23.

"לרשום את תולדות האמנות"

הרישום, על פי ז'אק דרידה, קשור באופן עמוק גם לעיוורון: פעולת הרישום מעוורת את הרושם, ועיוורון זה הופך לחלק ממשמעותו של הרישום. הרישום כמדיום מכיל לא רק את הופעתו של הנראֶה אלא גם את נסיגתו ואת השהייתו. הוא לוכד את הפער התהומי בין מה שאפשר לראות ובין מה שאפשר להראות ומנכיח את העיסוק בעקבות של מה שהיה ונותר רק כזיכרון. תערוכה זו מבקשת לבחון את הדרכים שבהן רישום תורם להופעתו, לייצורו ולהעברתו של סוג מסוים של ידע על אמנות. בין המציגים: פרופ' דריו גַמְבּוֹני - חוקר אמנות מאוניברסיטת ז'נבה (אמריטוס), העוסק בתפיסה חזותית ואינטראקציה עם אמנות; ניקולא איילוֹ - האמן הצרפתי שמשתמש ברישום, בצילום, בווידאו ומיצבים מיוחדים לחלל, כדי לברוא עולמות חזותיים מתוך מסמכי ארכיון, חפצים יומיומיים או דימויים שליקט בשיטוטיו במרחב העירוני; והילה לביב - שמציעה נקודת מבט נוספת על אופי עבודתו של ההיסטוריון אבּי ורבורג, שהיה גם בן משפחתה.

איפה? הגלריה האוניברסיטאית, תל אביב; אוצרות: פרופ' ז'רמי קורינג (אוניברסיטת פריבורג) וד"ר תמר מאיר; תאריך נעילה: 30.7.23. 

"מסעות המזרח"

תערוכה המפנה מבט למפגש הבין-תרבותי אשר נולד מביקור אמנים, חוקרים ותיירים אירופים ואמריקאים במזרח התיכון החל מסוף המאה ה-19 ועד תחילת המאה ה-20, מפגש שהניע את התפתחות תיירות הפנאי העולמית. בין המוצגים בתערוכה: מקבץ מזכרות מארץ הקודש ותיעוד מצולם של המרחב שנוצרו על ידי חברי המושבה האמריקאית בירושלים (אמריקן קולוני) ומזכרות עבור תיירים יהודים שהגיעו למזרח התיכון. בנוסף מוצגות ארבע עבודות עכשוויות של אמנים ישראלים - אלעד אורן, אליהו אריק בוקובזה, דור גז, ועבודה משותפת של יעל סונינו-לוי ותמר שליט-אבני, שעבודותיהם משקפות את תוצאות התבוננותם במוצגים בתערוכה וכן הלך רוח ביקורתי ואישי הפונה אחורה בזמן. כך לדוגמה עבודתו של דור גז, חבצלות השדה, המוצגת לצד אלבומי פרחים מיובשים, נוצרה לאחר שהאמן חקר את האלבומים של סידורי הפרחים מן המושבה האמריקאית בירושלים.

בלב התערוכה יוצבו שני תצלומים של תיירים שהגיעו לארץ הקודש והתחפשו בלבוש מקומי, שצולמו על ידי האמן ח'ליל רעד (1854–1957). לצד התצלומים המקוריים ניצבות הדמויות בגודל טבעי, והקהל יוכל באופן אינטראקטיבי להיכנס אליהן ולהפוך לאחת מהן. נוסף על כך, הקהל יוכל להתנסות בצפייה בתצלומים תלת-ממדיים שהיו פופולריים בתחילת המאה ה-20 כמזכרת מהטיול במזרח התיכון. לקהל יוצגו תצלומים ומכשירי צפייה סטריאוסקופיים (תצלום תלת-ממד), ודרכם המבקרים יוכלו לצפות בתצלומים העתיקים והנדירים ולהתרגש מול מראות העבר שיקומו לתחייה מול עיניהם.

איפה? המוזיאון לתרבות האסלאם ועמי המזרח, באר שבע; אוצרות: ד"ר שרון לאור סירק; תאריך נעילה: 30.7.23

"חורבות פוסטמודרניות: כיכר דיזנגוף ומתחם הדולפינריום"

תערוכה שמעלה שאלות לגבי עתידם של המרחבים הפוסטמודרניים בתל-אביב–יפו, שבנייתם החלה בשנות ה-70 של המאה הקודמת וממשיכה למעשה, בתצורות משתנות, עד היום. התערוכה מבקשת לחזור לרגעי ההתחלה של המגמה ולהגדיר את המאפיינים של אדריכלות זו בתל אביב יפו, על רקע הריסת שני מרחבים פוסטמודרניים בעיר: מתחם הדולפינריום וכיכר דיזנגוף. במקביל מוצג בתערוכה מיצב-הדגמים "La vie en rose" – מיצב המציג סדרת דגמים של בניינים שנבנו בעיר בתקופה הנדונה, שעריכתם ממחישה את תהליך ההשתנות המורפולוגית של האדריכלות התל-אביבית, בניסיון לענות על שאלת עתידם של בניינים אלה, הערכים הגלומים בהם והמשמעות ההיסטורית שלהם.

איפה? ארכיון עזריאלי לאדריכלות, מוזיאון תל אביב; אוצרות: פרופ' אדר' ערן נוימן; תאריך נעילה: 31.7.23.

"צבי טולקובסקי: צליינות בארץ הקודש"

בניגוד למסעות הצליינות שאנחנו מכירים משיעורי ההיסטוריה בביה"ס, מסע הצליינות של צבי טולקובסקי לא מוביל לאתר שהייתה בו התגלות, או לקבר קדוש, הוא אינו כרוך בתקווה וציפייה לתמורה בחיים, בפרנסה או בזיווג כדרכם של עולי הרגל, אלא מתרחש כבר 50 שנה בארץ הקודש ועיקרו מסע געגועים ותהליך פנימי, "צליינות ללא מטרה, יצירה מקוטעת שהיא גם תפילה". בתערוכה, הולך טולקובסקי, שרואה בעצמו צליין אך גם לוחם גרילה "מול ממסד אכזר", בדרך שהוא מתווה לעצמו, דרך חיים ודרכו האמנותית. הולך ומפרש את המראות והמאורעות שנקרים בדרך, ומוסיף על האתרים הקדושים במפות הצליינות שלו כגון ירושלים, הגולגולתא, הר תבור והכּעבּה, גם את נחל תנינים וג'סר א־זרקא.

איפה? מוזיאון ישראל, ירושלים; אוצרות: רונית שורק; תאריך נעילה: 31.8.23.

"חומר, רוח וגעגוע": אורנה בן-עמי

תערוכה של האמנית אורנה בן-עמי, פסלת ישראלית המתמחה בפיסול בברזל. בתערוכה יוצגו פסלים פיגורטיביים לצד פסלי ברזל דו-ממדיים, על תצלומים המשלבים את הדימוי האנושי ואת החפץ. עבודותיה של בן עמי עוסקות בנדודים, בפליטים ובפליטות, בזיכרון האישי והקולקטיבי ובקשר בין האדם לחפץ. הדמויות נטולות זהות, "שקופות". לצדן מזוודה, חבילה, תרמיל או סל, שהם תמצית ארוזה של בית, מאגר של זיכרונות. בן-עמי "מרככת" את הברזל, חומר קשה ולכאורה מנוכר, וטוענת אותו ברגש. היא עושה שימוש בתצלומי משפחה ישנים, מדגישה אלמנטים שונים בתוך התצלום ומבליטה אותם בברזל המעובד. לצד עבודותיה מוצגים טקסטים מיומני פליטים מתקופת השואה. בכך היא מבקשת לנער אותנו מאדישותנו, להוביל אותנו לבחון מוסכמות ואולי אף לפעול.

איפה? מוזיאון בית לוחמי הגטאות; אוצרות: לילך אפרים; תאריך נעילה: 6.9.23.

"רסיסים של אור": רונית אונונו

תערוכה של האמנית רונית אונונו, שבה מוצגים ציורי שמן בהשראת תצלומים של ילדים שרובם לא שרדו בשואה. העיסוק שלה בנושא השואה התעורר כאשר חשה את האנטישמיות, שנאת זרים וחוסר סבלנות זוקפים את ראשם בעולם ובסביבתה. עבודותיה של רונית עוסקות בזיכרון - תנועה בזמן מהעבר אל ההווה, בקשר שבין המקור התיעודי-צילומי לבין התפתחות דיוקנאות הילדים על הקנבס. בדרכה האמנותית היא משלבת את עולמה הפנימי ואת זיכרונות ילדותה ומעניקה לילדים ממד של אנושיות, כאילו הם מתקיימים בהווה. בכך יש אולי כדי להקל על הכאב שבזיכרון. אלו הם רסיסים של אור קטן כנגד הצללים האפלים של ההיסטוריה.

איפה? מוזיאון בית לוחמי הגטאות; אוצרות: לילך אפרים; תאריך נעילה: 12.9.23. 

> מה עושים בשבת עם הילדים?
> הצגות חדשות לילדים ולמבוגרים
> כל אירועי התרבות הקלאסית   

"ארקדיה: האם יש גן עדן?"

תערוכה חדשה שמזקקת מושא געגועים לעולם בלי מלחמות, מחלות, זקנה ועוני, הכמיהה האנושית האוניברסלית לגן העדן האבוד. בתערוכה מוצגים ציורים, רישומים, הדפסים ופסלונים מן המאה ה־16 ועד ראשית המאה ה־20. חלקם  נוצרו בידיהם של אמנים שנדדו מארצות מוצאם הצוננות במערב אירופה אל דרום איטליה שטופת השמש, ערש המיתולוגיה הקלסית, וראו בנופיה המוריקים, בסגנון החיים הפשוט של תושביה ובדרכי עבודתם המסורתיות את ה"ארקדיה" שבדמיונם. נופי ארקדיה שמופיעים ביצירות האמנות המוצגות בתערוכה, מתוארים כמקום מושבם של אל היערות והרועים פּאן, של הסָטירים דמויי האדם, שקרניים קטנות לראשם, פלך גופם התחתון הוא כשל תיש ואיבר מינם גדול, ושל הנימפות שתוארו כעלמות צעירות וסימלו את כוחות הטבע. לצד יצורים מיתולוגיים אלא פוקדים את נופי ארקדיה המוריקים גם רועים ורועות עם בני צאן ובקר הרובצים בינות אפרי דשא ומקורות מים.

איפה? מוזיאון ישראל, ירושלים; אוצרות: שלומית שטיינברג; תאריך נעילה: 30.9.23.

"בין עין לאין"

מיצב תקרה של האמן הרב תחומי גיל יפמן. המיצב בגודל של כ-400 מ"ר, הוא תצוגה מרהיבה ביופייה עשויה בטכניקת סריגה של שקיות פלסטיק, טכניקה שיפמן אימץ ופיתח בשנים האחרונות על מנת לעורר את המודעות לסכנה האקולוגית הנובעת מייצור ושימוש עודף בחומרים שמייצרים את עולמנו ובו זמנית הורסים וכורים את סופו. בסריגת היצירה נטלו חלק קהילות שונות, שבשפה אחידה של מלאכה רבת שנים שוחחו על מציאות ועתיד וזיכו אותנו בהתבוננות רפלקטיבית, המשלבת קסם וויזואלי מרהיב עם תחושות של תסכול וחוסר אונים אל מול עתיד המערכת האקולוגית בה כולנו תלויים. העבודה מבקשת מאיתנו להשתהות ולהתבונן בפנטזיה וויזואלית עדינה ואסתטית המסתירה בתוכה דרמה של עצמות, ניבים, עורקים ועיניים גדולות שאינן מרפות. העיניים הגדולות מנחות אותנו אל מעבר לפנטזיה, להישיר מבט לצרכנות המוגזמת שלנו ולהשלכותיה הקודרות בהווה ובעתיד. השלכות שהכרח הוא שניתן עליהן את הדעת הן באופן אישי-פרטי והן כקולקטיב, כחברה אנושית למעננו ולמען הדורות הבאים.

איפה? המרכז לחינוך סביבתי, פארק המחזור חירייה; אוצרות: עדי יקותיאלי; תאריך נעילה: 30.9.24.

"פִּעֵל": תמר גטר

לאורך חמישה עשורי יצירה, תמר גטר מנסחת רשת דינמית של תמונות-מחשבה ואירועי-ציור, שקוראים מחדש אופני צפייה ופרשנות של ציור. עבודותיה הן צורה של עיבוד ההווה, ניסיון לאחוז בהרף עין, במה שמתרחש ונקטע, שהניע ופסק. זהו ציור של תהליך הציור, ציור שהוא מֶשך, חזרה ובלימה. בתערוכה מוצגים ציורים מהשנתיים האחרונות שבהם, בניגוד להצבות החלליות האופייניות לה, עוסקת גטר ביחידה הקלאסית של הציור כמלבן יחיד וסגור לעצמו. הקומפוזיציה בנויה בו כאיבר שלם המחזיק עדיין את עיונה המתמיד בקיטוע ובפרגמנט, עניין שאף מובלט בגודלו העצום של הדימוי. גטר שומרת על טכניקת הציור שלה בטמפרה-שמן, מעצימה את השימוש  במגבים, קרשים וסמרטוטים, ומתרכזת בגרירת הצבע יותר מאשר בהנחתו, בעודה מותירה מקום נרחב למקריות. 

איפה? מוזיאון תל אביב לאמנות; אוצרות: דלית מתתיהו; תאריך נעילה: 14.10.23.

"לבוש לנצח: גלגולם של תכריכים בתרבות היהודית"

אחד מאוספי הלבוש החשובים של בני קהילות יהודיות מרחבי העולם, שכולל למעלה מ- 10,000 פריטי לבוש, רובם מהמאות ה-19 וה-20. לצד הפריטים האלו יוצגו גם תכריכים עכשוויים פרי יצירתה של זיויה קיי, המשלבים חוויות חיים שונות, ביוגרפיות ורגשות וספוגים בהם רעיונות מתפיסת המוות ביהדות ובתרבויות אחרות. בין הנושאים בהם תעסוק התערוכה: ממה מורכבת מערכת תכריכים? מה הם צבעי התכריכים? מי מופקד על הכנת התכריכים ומתי מכינים אותם? מה בין בגדי המתים לבגדי החיים? וכיצד מן הצד האחד משקפים ומשמרים התכריכים מסורות לבוש מן העבר, ומן הצד השני קיימות פרשנויות חדשות ואף אמנותיות לתכריכים.

איפה? מוזיאון ישראל, ירושלים; אוצרות: אפרת אסף-שפירא; תאריך נעילה: 14.10.23.

"בחזרה לחלבּ"

תערוכה חדשה שמציעה ביקור ושיטוט בחללי בית הכנסת העתיק והמפואר של חלבּ, שחרב במלחמת האזרחים בסוריה ב־2016. המבקרים, חבושים במשקפי מציאות וירטואלית, הולכים בעקבות שַמש בית הכנסת שפוסע בין החללים השוממים, עוצר מול היכלות ספרי הקודש, ליד התיבות שבהן היה שמור מאות שנים "כתר ארם־צובא" - העותק הקדום והמוסמך ביותר של התנ"ך השלם המנוקד והמוטעם, ובחצר הפנימית שבני הקהילה התפללו בה מתחת לכיפת השמיים, וחשים כאילו הם עומדים בבית הכנסת עצמו, על אף שהם יושבים על כיסא הרחק ממנו ובית הכנסת כבר אינו קיים.

איפה? מוזיאון ישראל ירושלים; אוצרות: רויטל חובב; תאריך נעילה: 31.12.23. 

    *** הזדמנות אחרונה ***    

"NOON": גבריאלה קליין

כוריאוגרפיה של טבע, חלומות, תקריבים ואלגוריות, נמצאים בבסיס התערוכה של האמנית גבריאלה קליין. התערוכה עוסקת בפער בין מה שאנו רואים ובין מה שאנו יודעים ומגדירים, בין חוויית ההתבוננות האינטואיטיבית, הראשונית והפשוטה ובין חוויית העיבוד המערבת מיון וקטלוג של חלקיקי העולם לקופסאות קטנות של מונחים והגדרות. נקודת המוצא של העבודות בתערוכה היא זיכרון של רגע בזמן האישי: קליין, כנערה צעירה, שרועה על מיטתה, רגליה חשופות, וקרני האור והצללים, הבוקעים בשעת צוהריים מחלון חדרה, מלטפים את עורה החשוף, משוטטים עליו, כשהיא בוהה בצורות ובמחול האור הנרשם ונעלם. רגעי ההתבוננות והבהייה של קליין הנערה בכתמי האור המשתנים וחולפים מוצאים את ביטויים בציורי הצבע, ציורי הקיר, הדפסי המשי והקולאז'ים של קליין האישה, האמנית, שמוצגים בתערוכה. בעבודותיה משתמשת קליין בפרקטיקות סוריאליסטיות. היא מתקרבת בהגזמה אל מושאי הציור, ובכך מרחיקה אותם ממהותם הבסיסית, הופכת אותם לכתמים וצורות שהופשטו מצורתם, ממשמעותם ומהגדרתם המילולית. כך למשל פרח הספלול, המופיע בציורי הקיר ומצוי בחממה הטרופית הנושקת לחלל הגלריה, הוא "פרח מלכודת", שצורתו המיוחדת מותאמת ללכידת חרקים ואף זכתה לכינוי Dutchman's Pipe (מקטרת ההולנדי) ולכינויים אחרים הרומזים לדמיון בין הפרח לאיבר המין הנקבי.

איפה? הגלריה בחממה הטרופית, הגן הבוטני ירושלים; אוצרות: גבי המבורג פימה; תאריך נעילה: 16.3.23.

"אני, הֵיכָלוֹת"

תערוכת יחיד ראשונה מיצירתה של האמנית דורית פלדמן מאז מותה ב–2020, שמעמידה את דמותה של פלדמן כאמנית חוֹזָה (visionary artist), המתכתבת עם דמותו של המיסטיקן בתרבות, דמות המתקיימת במקביל ומחוץ לגבולות הדוגמה הדתית ולעיתים אף כהתנגדות להם. כותרת התערוכה "אני, הֵיכָלוֹת" מבטאת את העיקרון הבסיסי הטמון במנגנון המחשבה המיסטי: האני היחיד מביט פנימה ופונה מציאותו הפנימית, בה הוא מוצא ריבוי ממדים. בתערוכה יוצגו יצירות של פלדמן מתחילת דרכה בשנות השמונים ועיסוקה הפמיניסטי בגוף ובארוטיקה נשית, ועד לעבודות משנותיה האחרונות הסובבות סביב מוטיבים רוחניים וקבליים. כך למשל יוצגו עבודות פיסול שלה, כולל סדרת ספרי האובייקטים שיצרה לאורך השנים, ספרי אמנית מעובדים ביד שבהם נרשמו רבים מרעיונותיה ומהשראותיה. וכן כמה מהיצירות המשמעותיות בקריירה שלה, כמו שניים מהדיוקנאות העצמיים שיצרה, הראשון בראשית דרכה כאמנית והאחרון לקראת מותה.

איפה? גלריה שכטר, שלוש 42 תל אביב; אוצרות: בר ירושלמי; תאריך נעילה: 17.3.23. כניסה חופשית.

"ארץ-אם"

עבודתה של אריאן ליטמן מגיבה על מרחבים פוליטיים, על התנגשות ועל קרע חברתי. כסיסמוגרף היא מחפשת אחר המקומות החבולים ומנסה לאחות ולחבוש אותם. בתערוכת היחיד החדשה שלה מתווספות פעולות של הסרת החבישות, חשיפת הצלקות וגילויים של הפצעים המדממים. בין העבודות בתערוכה: המיצב "בתולת ישראל" - מפה שחבישתה לא הולמה והיא כפצע מדמם המצוי בתהליך קרישה. המפה היא מעין גוף חי שחלקו הפצוע נפרד מארץ האם, וליטמן שמנסה להציל ולאחות, מדמה השתלת עור בגופו ותופרת את קצותיו אל המפה באמצעות חוט ירוק; "המוזה" - עבודת ווידאו בה קושרת ליטמן בין אימהות פרטית לבין אימהות לאומית; "האמנית והמוזה שלה" - עבודת צילום שבה האם-האמנית אוחזת בחבישות של בתה הישובה מולה ומסייעת לה להשתחרר מהן ולחשוף את הצלקות שלה; ועוד.

איפה? גלריה אגריפס; אוצרות: ד"ר נאוה ט' ברזני; תאריך נעילה: 18.3.23.

"חמש הספֵרות של מתי גרינברג"

תערוכה רטרוספקטיבית לאמן מתי גרינברג פורסת חמישה עשורים של עשייה אמנותית. המושג "ספרה" שאוב מהמילה הלטינית sphaîra, שמשמעותה גלובוס או כדור. הספֵרות הן ממדים שונים המקיפים את כדור הארץ - בין אם זו האטמוספירה - מערכת הגזים הנמשכת למרכז כדור הארץ, ובין אם זו "כיפת השמיים" - Celestial Sphere. השימוש במושג מאיר את העניין העצום של גרינברג בגרמי השמיים והאופן בו הניעו את מהלך יצירתו. התערוכה מחלקת את טבעת התצוגה העליונה של חלל המוזיאון לשלושה אזורים: החלק הראשון מתמקד בראשית יצירתו האמנותית, כשהיה סטודנט צעיר באקדמיה לאמנות בצלאל בירושלים, והוא כולל סדרה של רישומים והדפסים הלוכדים את הטבע בעיר ובסביבתה. לצידם, סדרה של רישומים והדפסים למגילות מארון הספרים היהודי - מגילת אסתר, הגדה של פסח (הגדת בצלאל) ומגילת רות. בעבודות אלה הרבה גרינברג לשתף פעולה עם משוררים, ביניהם נתן זך ויהודה עמיחי. החלק השני מוקדש לסטודיו ומוצבות בו עבודות מוקדמות ומאוחרות, רישומים ופסלים, מחוות ושיחות, המעניקים חשיפה דחוסה ואינטנסיבית ללב הפועם של יצירתו. החלק השלישי מוקדש לסדרה "הסתחפויות" - עבודות נייר תלת-ממדיות, שנוצרו בהשראת בועות אוויר תת-מימיות, המבקשות לחדור אל ליבת הנייר ומעבר לה.

איפה? מוזאוני בת ים לאמנות; אוצרות: הילה כהן שניידרמן; תאריך נעילה: 18.3.23. כניסה חופשית.

"שלג ואש"

תערוכת יחידה ראשונה לציירת לינדה אדמס, שבה היא תציג ציורים מהשנים האחרונות אשר מעידים על התפתחות יצירתה ושפתה האמנותית, ועל מבטה על העולם מבעד לציוריה. ציוריה של אדמס מתאפיינים בדילוג בין קטבים מנוגדים של ערכי היצירה השונים וניתן למצוא בהם ציורי שלג וציורי אש; ציורי אור וחושך; ציורים ששפתם מחויבת למציאות ולמסורת הציור, לצד ציורים אחרים שנשענים על דמיון או חיזיון ושפתם אוורירית. ניתן גם לזנוח את הפרדת הציור לשני קטבים ולהתייחס אל יצירתה של אדמס כפעולה מעגלית, מערבולת בלב מעשה הציור. המערבולת מתאימה לאופן יצירתה של אדמס כיוון שהיא פועלת מכוח הזרם – זרם תודעה, זרם יצירה וזרם ציור, ועצם המערבולת, ההפרעה בקצב הזרימה השוטפת, מהווה מפתח אפשרי להתבוננות בציוריה.

איפה? בית האמנים, אלחריזי 9 תל אביב; אוצרות: רון ברטוש; תאריך נעילה: 18.3.23.

    *** תערוכות קבע ***

"למעלה"

אם טיילתם בשנים האחרונות בחו"ל, ודאי שמתם לב לציורי הקיר המקוריים שמעטרים את הבניינים והופכים לאטרקציה תיירותית בפני עצמה. עכשיו – גם לנו יש! לרגל 20 שנות פעילות לקידום עולם התרבות והאמנות בישראל, יזמה מועצת הפיס לתרבות ולאמנות את פרויקט "למעלה" - פרויקט ציורי קיר שנאצר והופק בשיתוף עם חברת ׳גוסטאון׳, במטרה לצאת מהמחוזות המוכרים ולהרחיב את חשיפתה של האמנות המקומית. במסגרת הפרויקט הוזמנו עשרות אמנים לצייר ציורי קיר מקוריים וייחודיים בישובים מצפון ועד דרום. והתוצאה - עשרות קירות במבנים ציבוריים מרכזיים בכל רחבי הארץ, כבר שינו (ורבים נוספים עוד ישנו) את פניהם ו"לבשו" ציורי ענק מרהיבים של אמנים מקצועיים. כל אחד מציורי הקיר הוא "One of a kind", כך שמצד אחד הם ייחודיים למקום ומביאים לידי ביטוי את אופייה של הקהילה ואת מיקומו של הקיר הנבחר, ומצד שני – כל הקירות הפרוסים ברחבי הארץ מייצרים יחד מעין מסלול חוצה מדינה של אמנות חזותית עכשווית. אז נצלו את מזג האוויר הנעים ולכו לראות את יצירות האמנות הכה מרשימות האלו.

איפה? עמק המעיינות, קריית עקרון, עמק יזרעאל, קריית מוצקין, נהריה, קדימה-צורן, ג׳לג׳וליה, גני תקווה וקריית שמונה. חינם.

מוזיאון "בית הנחושת"

תצוגה מרהיבה של אמנות נחושת יהודית לצד סיפורה של העיר צפת. התערוכה מוצגת בביתו של אריה מרזר ז"ל, היחיד מקרב קבוצת אמני נחושת יהודיים מודרניים ששרד את השואה, עלה לארץ, השתקע בצפת והפך את ביתו למוקד משיכה לגדולי האמנים, היוצרים, אנשי החברה והפוליטיקאים של אותם ימים. המבקרים במקום יוכלו להסתובב בתערוכת אמנות נחושת יהודית, שכוללת גם יצירות של אריה מרזר עצמו בהן ריקוע נחושת של בית הכנסת האר"י בצפת, ולקבל מידע על סיפורה של העיר צפת ועל מיתוס הנחושת בתרבות הישראלית.  

איפה? מוזיאון בית הנחושת, בביתו של אריה מרזר ז"ל, צפת; אוצרות: ד"ר אביב לבנת; תערוכת קבע.

"בא לדאדא דיאלוג מרסל ינקו – אריה ברקוביץ"

תערוכת קבע שבה מציג ברקוביץ שלושה גופי עבודות המתכתבים עם יצירותיו של ינקו: אסמבלאז'ים המורכבים מחלקי רהיטי עץ ואובייקטים נוספים, רישומי נוף אורבני צבעוניים ומינימליסטיים על עץ ומסכות, והדיאלוג שנוצר הוא צורני – ישיר, מרומז או אסוציאטיבי. הצבת העבודות בחלל התערוכה מאפשרת מפגש בין דורי בין שני האמנים, וברוח הדאדא, חלק מיצירותיו של ברקוביץ מוכמנות ומתגלות בהפתעה. מקבץ עבודות הרדי-מייד של ברקוביץ "נאו-דאדא" הוא מעין סיכום ביניים של פעילות אמנותית רבת שנים, והוא מאגד אובייקטים פיסוליים המתאפיינים בחיבורים מקריים, בלתי צפויים ומלאי הומור של חפצים המנותקים משימושם המקורי. האובייקטים המרכיבים את הפסלים תלויים ומחזקים זה את זה, יוצרים מתח בין הקבוע לארעי, ונוצר פיסול קווי, מעודן, עתיר דמיון ופואטי.

איפה? מוזיאון ינקו דאדא, כפר האמנים עין הוד; אוצרות: רינה גנוסוב.

"בית המייסדים": מוזיאון יהדות תימן

אתר מורשת חדש ששם לעצמו למטרה להציג את המורשת העשירה של יהדות תימן. במקום ניתן יהיה להתרשם מתצוגות מרתקות החושפות את סיפור העלייה מתימן, החיים בתימן לפני העליות, את חפצי הקודש, הבגדים המסורתיים, המוזיקה של גדולי הזמרים והזמרות יוצאי העדה ועוד. המוזיאון הוקם במבנה שהיה חלק מבסיס חיל האוויר הבריטי בשנות ה-40, ומאוחר יותר שימש כמקום קליטתם של העולים אשר עלו במסגרת מבצע "על כנפי נשרים". המבנה עבר שיפוץ נרחב, תוך שימור המראה המקורי ומוצג בו מגוון רחב של תצוגות, חלקן אינטראקטיביות, החושפות בפני המבקרים את תולדות מייסדי ראש העין, כשמקום מרכזי מוקדש למבצע עלייתם וניתן אף לראות דגם של אחד המטוסים בהם הובאו העולים ארצה בשנת 1949.

התצוגות מציגות עדויות וסיפורים אישיים של מייסדי ראש העין, תולדות כל העליות מתימן משנת 1880 ואילך, חפצי קודש, 'המורי' (מלמד) והלימודים בחדר המסורתי, סיפורו של מחנה חאשד – התחנה האחרונה בתימן לפני העלייה ארצה שבשל התנאים הקשים מצאו בו את מותם רבים מהיהודים שחיכו לעלות ועוד. ובנוסף, מוצגת תערוכה החושפת את הפנים השונות והמיוחדות של העדה, בה ניתן למצוא בין השאר בגדים מסורתיים, תכשיטים וכן את 'רדיו תימן' – פינה בה מוזמנים המבקרים להאזין לשיריהם של גדולי הזמרות והזמרים יוצאי העדה: שושנה דמארי, עפרה חזה, גלי עטרי, דנה אינטרנשיונל, אביהו מדינה, חיים משה, ניסים גרמה, יואב יצחק, אהרון עמרם, ישי לוי, תומר יוסף ורבים אחרים.

איפה? "בית המייסדים", שבזי 41 ראש העין; אוצרות: שרון עמבר; תערוכת קבע.

"היסטוריה של יופי": חדרי המיניאטורות של הלנה רובינשטיין

לכבוד שנת ה-90 למוזיאון תל אביב לאמנות, יקומו לתחייה 17 חדרי המיניאטורות הייחודיים והמרהיבים של מייסדת אימפריית היופי הלנה רובינשטיין (1870–1965), בלתצוגה מחודשת בעיצוב מקומי עכשווי המותאם לקטנים ולגדולים כאחד. החדרים, שהוצגו לראשונה בסלון ביתה של האספנית ב־1935 המשיכו מסורת של בתי מיניאטורות שהופיעו לראשונה בגרמניה ובהולנד במאה ה-17 ונועדו להקסים ולהדהים את הצופה. המבקרים בחדרי המיניאטורות מוזמנים  לפסוע ברחוב תל אביבי טיפוסי ולהביט מבעד לחלונות בנייניו אל קפסולות זמן זעירות ומרתקות, החושפות מגוון חדרים גדושי פריטים שסגנונם נע בין המאה ה-16 ועד תחילת המאה ה-20. אפשר להציץ אל סלון ויקטוריאני מהמאה ה-19, לבחון מטבח אוסטרי כפרי מאותה תקופה, לבלוש אחר חפצים מבית ממכר עתיקות אנגלי לפני כמאה ושמונים שנה, או לדמיין את חייו של צייר בוהמיין במונמרטר בפריז בתחילת המאה ה-20.

איפה? מוזיאון תל אביב לאמנות; אוצרות: גלית לנדאו אפשטיין; תערוכת קבע.

בית הסביבון

ערן גרבלר נחשב לאמן היחיד בארץ, אולי בעולם כולו, המתפרנס מסביבונים לאורך כל השנה. כמעט מידי יום הוא יוצר סביבון חדש - לרוב הסביבון מחויך ולעיתים אפילו קשור לאקטואליה. כך למשל במקום להיעצר על 'נס/גדול/היה/פה', סביבון הקורונה עוצר על 'חיובי'/'שלילי'. סביבון אחר עוצר על מנה טבעונית מומלצת, על תירוץ לאישה נשואה המתחמקת מבעלה, על מסלול מומלץ לרוכב אופניים, ואפילו על תירוץ מקורי לשוטר. ויש גם סביבון חתול ועכבר, סביבון דיאטה, סביבון עם משפטים שנשים אוהבות לשמוע, סביבונים ליום הולדת לבני 90 ו-100, סביבון לייק ועוד.  

סה"כ בגלריה של גרבלר תמצאו 800 מינים של סביבונים, כולם עשויים קרמיקה בעבודת יד, רובם מעוטרים בזהב. גרבלר, אגב, מחזיק בשיא גינס, אחרי שבנה את הסביבון הגדול בעולם, המוצב מחוץ לתחנת הרכבת באזור התעשייה של קיסריה.

איפה? 'קיסריה הקטנה' (מול הכניסה לאמפי קיסריה); אוצרות: ערן גרבלר; תערוכת קבע.

"בין הבית לנוף": מפגש בין דורי דרך המצלמה

במחצית השנה האחרונה נרקם פרויקט צילום חברתי בין סטודנטים שנה ג' מהמחלקה לצילום בבית הספר "מוסררה" לאמנות ולחברה בירושלים, לבין דיירי הדיור המוגן  "נופי מוצא" מרשת נוה עמית, שהניב תערוכת צילום מרגשת. התערוכה מציגה סדרת צילומי סטודיו פתוח של דיירים ועובדים, ובעיקר דיוקנאות של תשעה דיירים ודיירות שצולמו בסביבת הדיור המוגן והטבע הפראי שסביבו, לצד טקסטים קצרים שנכתבו על ידי הסטודנטים אודות המצולמים וסיפור חייהם שנגלה לפניהם, בעקבות אותם מפגשים והיכרות אישית.

דרך מפגשי ההיכרות בין הסטודנטים לדיירים בביתם הפרטי, נחשפו הסטודנטים לביוגרפיה האישית, לחפצים, לאהבות, אכזבות, אמונות, תפיסת עולמם וכמובן לחייהם במרחב הפרטי והציבורי כחלק מתהליך המחקר בפרויקט הצילום.

איפה? דיור מוגן "נופי מוצא", מוצא עילית; אוצרות: איילת השחר כהן; תערוכת קבע.

"מאוצרות המשכן לאמנות" (פרק א')

יצירות נבחרות מאוסף המשכן לאמנות, שמונה מעל 20,000 פריטים מסוף המאה ה-19 ועד ימינו ונחשב לאחד מן האוספים החשובים והגדולים בעולם של אמנות יהודית וישראלית. סיפורו של האוסף הוא סיפור על אנשים שהאמינו בכל ליבם בכוחה של האמנות להביא לשגשוגם של היחיד ושל החברה. באולמותיו מְפַעם סיפורו של הקיבוץ הראשון שהקים את המשכן לאמנות בעודו שרוי במאבקי הישרדות ביטחוניים, כלכליים וחברתיים, מתוך תפיסת עולם מוצקה שכך יש לבנות אומה חדשה, כך יש לבנות מדינה; בנפש הומייה.

זהו ייחודו של אוסף המשכן לאמנות, ואין כמותו. זו עוצמתו וזה סוד קסמו. הביקור במשכן ובתצוגת הקבע החדשה מושתת על התכה בין קצוות: עבר ועתיד, אמנות ומורשת יהודית אל מול אמנות וזהות ישראלית, העיירה היהודית אל מול הקיבוץ, פליטים ועולים, קודש וחול.

איפה? המשכן לאמנות עין חרוד; אוצרות: יניב שפירא ויהודית בז'רנו; תערוכת קבע.

"דמיון חומרי": חגיגות 90 למוזיאון תל אביב לאמנות

מוזיאון תל אביב גאה לפתוח את אירועי שנת ה-90 עם תצוגת הקבע החדשה של האוסף הישראלי. התערוכה נפרשת על פני שלושה חללי תצוגה וכוללת מעל  120 יצירות של מיטב האמניות והאמנים - חלקן מוכרות וידועות וחלקן מוצגות  לראשונה בפני הציבור. בחלל המרכזי  תיפתח לראשונה גלריה לתערוכות יחיד מתחלפות של אמנות ישראלית מאוסף המוזיאון ומחוצה לו. תצוגת האוסף החדשה נפרדת מהסיפור הכרונולוגי הקאנוני של אמנות ישראל, המעוגן בסיפור הלאומי. התערוכה מאורגנת על פי עקרונות המכנסים יחד אמנות, מדע ופילוסופיה, ובוחנים את התנאים התרבותיים המקומיים. היא מזמנת מבט ער על האמנות שנוצרה כאן מראשית המאה הקודמת ועד היום. מפנה זרקור לתקופות שונות, מאירה אזורים נשכחים ומודחקים ומציעה לקהל הרחב התבוננות מחודשת בסיפורה של האמנות המקומית.

שם התערוכה 'דמיון חומרי' נשען על ארבעת היסודות: אדמה, מים, אוויר ואש ואופני התגלמותם בדמיון וביצירה. הדמיון החומרי משגשג בדיאלוג בין חומרי העולם ובין דימויים קדומים, ארכיטיפים שנאספו בתודעה האנושית ונטבעו בהכרתנו. בשלושת הגלריות לאמנות ישראלית מוצגים שלושה פרקים: "אדמה מובטחת", "ספינת אוויר" ו"תנועה לוהבת". חלוקה המשיבה את המבט אל החומריות של עבודת האמנות כפעולה וכאובייקט. בכל פרק נבחנות היצירות מבעד למניפת האסוציאציות המתעוררות נוכח חומרי העבודה או דימויי החומר.

איפה? מוזיאון תל אביב לאמנות; אוצרת: דלית מתתיהו; תערוכת קבע.

עולמו הקטן של משה

מוזיאון מיניאטורות קסום של אמן אחד, יצירתי במיוחד - משה זמטר ז"ל שהלך לעולמו לפני שנה בגיל 97, ושגם בגילו המופלג, המשיך לשמור את חדוות היצירה. את "מוזיאון המיניאטורות – עולם קטן גדול", פתחו זמטר ושלושת ילדיו, אורי זמיר, עדנה יהב, וענת אורלנד. הוא שוכן בפארק ההייטק החדש של יקנעם עלית ומוצגים בו כ-140 דגמים מיניאטורים שמוצגים בויטרינות, ומחולקים לפי נושאים. כמו כן ישנה פינת מכירה מיוחדת של דגמים שהתיר למכור, תצוגת כלי עבודה שנהג להשתמש בהם ביצירותיו, וכן מכונות הכריכה הישנות ששימשו אותו בעבודתו השנייה ככורך ספרים. בדגמים מסוימים אף מסביר זמטר את תהליך יצירתו והחומר שממנו השתמש.

איפה? מוזיאון המיניאטורות – עולם קטן גדול, רח' הצמיחה 1, פארק ההייטק, יקנעם עלית; תערוכת קבע.

במדור מה הלוז תוכלו למצוא את כל ההמלצות לסרטים הכי טובים בקולנוע, הופעות, הצגות, תערוכות ואטרקציות לכל המשפחה. איזה סרט אתם חייבים לראות בקולנוע, איפה מתקיימים הפסטיבלים הכי שווים בארץ ומתי עולות הצגות חדשות בתיאטרון.