לאחרונה דווח ב"ישראל היום" כי משפחת רפאלי נמצאת בימים אלה במשא ומתן לקראת הפקה של דוקו-ריאליטי על חייהם, שצפוי להיות משודר בסופו של דבר בערוץ הוט בידור. תנו לזה לשקוע בבקשה, כי למרות שמדובר בדיווח לקוני, משהו בצירוף הזה - דוקו ריאליטי על משפחת רפאלי - נשמע גס כמעט. הרי משפחת רפאלי היא אחד האייקונים הסלבריטאיים האחרונים שלנו - משפחה שהתדמית הציבורית שלה מושתתת כולה על ניתוק, ריחוק וחוסר ונגישות. לעזאזל, אנחנו מדברים פה על האנשים שחסמו - וכנראה בצדק - את המרחב האווירי מעל מתחם החתונה של בר מתוך מחשבה שגופי תקשורת לא יבחלו בדבר וינסו לצלם רגעים מהאירוע באמצעות מסוקים ורחפנים. מה להם, לאימפריית התהילה האליטיסטית הזו, ולצעד שמשפחת קוקה סימנה עליו וי לפני שנתיים? האם דין הרפאליז כדין הבוזגלוס? האם זה לא סותר את כל מה שלימדו אותנו קודם כל על משפחת רפאלי אבל גם על מוסד הסלבריטאוּת כולו?

כן, וגם קצת לא. הגאות והשפל של התרבות הפופולרית נמצאים כרגע בנקודת מפנה, ואחרי 14 שנות שידור, ערוץ E! מוריד את השאלטר על "משפחת קרדשיאן". ואמנם קים, קורטני, קלואי וקריס לא היו הראשונות לצלם דוקו משפחתי כזה, הן בהחלט סמלהּ של התנועה, של הז'אנר הטלוויזיוני הזה כולו. העובדה שהן יורדות עכשיו מכס המלכות היא מסר כפול: זוהי גם הזמנה למשפחות אחרות לנסות ולקחת את תואר המשפחה הגדולה של הריאליטי, אבל גם תמרור אזהרה. זאת אומרת, אם קריס ג'נר הבינה שאין לה עוד מה להרוויח מהשתתפות בתכנית כזאת - כנראה שבאמת אין מה להרוויח מהשתתפות בתכנית כזאת. לא ברמה הכספית, בכל מקרה. אבל הרפאליז לא מעוניינים בריאליטי שירפד את חשבון הבנק שלהם, אלא בתכנית שתעבוד בשבילם. תכנית שתאניש אותם, תקרב אותם אל הציבור ותהפוך אותם לאהובים יותר. ואלה מסרים שכמעט ולא שמענו מהם עד כה - "אנחנו רוצים לדבר אתכם, אנחנו רוצים שתאהבו אותנו" - מחשבות הופכיות כמעט לאתוס של משפחת רפאלי.

בר רפאלי הפכה מדוגמנית מפורסמת לאישה הכי מפורסמת בישראל לאורך העשור הראשון של שנות האלפיים, בפיק בלתי אפשרי כמעט לשחזור במסגרתו היתה גם הדוגמנית הכי עסוקה שקיבלה את הקמפיינים הכי נחשבים וגם בת זוגו של לאונרדו דיקפריו, אותו גם הביאה לביקור זכור (כאילו, למי שאוהב קפוצ'ונים, שנלבשו בו לכל מקום, כולל בית הנשיא) בישראל. זה היה רגע קלאסי גם באופן ההתקבעות שלו אבל גם בהתנהלות שלו: קלאסה, ריחוק, איפוק, הימנעות - אלה היו ונותרו המאפיינים המיידיים הקשורים בשם "בר רפאלי". היא הייתה מפורסמת כל כך בדיוק משום שהייתה כל כך לא נגישה. משום שחבריה היו אגדות רוקנ'רול או זוכי אוסקר. משום שתמונה שלה ממגזין "ספורטס אילוסטרייטד" עיטרה מטוס שלם ומשום שהוזמנה לתכניות אירוח בהם שוחחה במבטא מעורר קנאה על חייה הזוהרים.

אבל בדיוק כמו בתכנית ריאליטי טובה, החלקים העסיסיים באמת, אלה שמחזירים את הצופה לעוד ועוד פרקים, הם אינם החלקים הזוהרים אלא האזורים המכוערים, האפורים והתפלים בהם מתגלים שבבים של אישיות אמיתית. השבבים האלה הפכו בשנים האחרונות לסחורה החמה ביותר - כמובן שבזכות תכניות דוקו-ריאליטי מצליחות כמו "משפחת קרדשיאן", שערבבה מופעים מנקרי עיניים של עושר וניתוק עם שיחות אינטימיות מבחילות כמעט, אבל בעיקר הודות לעליית כוחן של הרשתות החברתיות. בהיעדר התיווך הממסדי, זאת אומרת בלי גוף תקשורת שיבחר איזו תמונה לפרסם או איזה ציטוט לשלב בראיון - נפער פתח לסלבס פחות זוהרים אך יותר מעוררי הזדהות. השוק השתנה, ולהשקיע היום במטבע הגוסס ששמו פאסון פירושו להפסיד. ומשפחת רפאלי לא אוהבת - מה זה לא אוהבת? לא יודעת, לא מתוכנתת - להפסיד.

 

ומי שעוקב אחר מעלליהם של בר, און, דור וציפי (קרי, הרפאליז שעושים כותרות) יכול לזהות בשנים האחרונות זליגה הולכת וגוברת של פאן, קלילות ועממיות אל התוכן שלהם. למשל, התיעוד של בר את האוכל שהיא לומדת להכין לה ולמשפחתה. למשל, את הכנות בה און רפאלי מדבר על מערכת היחסים הסודית שהייתה לו עם השחקנית היילי סטיינפלד. למשל, את הבחירה ללהק את דור רפאלי לעונה החדשה של "מחוברים", בה הוא מדבר על הרשעתה ומאסרה של אמו. אגב ישיבה במסעדה שנמצאת בבעלות של אח נוסף במשפחה כי בכל זאת. אלה הצצות שהציבור הישראלי של 2010 היה יכול רק לחלום עליהן.

המחשבה הזו על משפחת רפאלי במקום מסוים כל כך כמו הוט בידור משהו מכמיר לב. זה כמו לראות דיווה שיוצאת לסיבוב הופעות אחרון ומגלה שהיא לא לגמרי מגיעה לכל התווים הגבוהים. זוהי כניעה, הרמת ידיים של דור הנפילים הסלבריטאי של ישראל, שמבין איפה מצוי היום הכוח התקשורתי, ומה יש לעשות בשביל להתקרב אליו. וגם אם מדובר בתכנית שלא תצא לפועל, עצם ההיתכנות שלה מסמנת שמדובר בתקופה של שינויים. אלה שינויים שטופטפו אט-אט, במשורה, וניסו לשנות את הדינמיקה שבין משפחת רפאלי לצרכני הבידור בישראל, ולא תמיד בהצלחה גדולה. אבל עצם העובדה שאנחנו בכלל לוקחים בחשבון את האפשרות שלבר רפאלי יהיה ריאליטי - זה כבר צעד נוסף. זו הצהרה.

כיוון שסושיאל נראה כל כך זר ומוזר כשהוא בידיהם של הרפאליז, גם ההליכה לטלוויזיה היא כמעט בגדר פשרה - זה לא המדיום הכי מגניב כרגע, הסדרה הזו לא תקנה לבר רפאלי מעריצים חדשים וצעירים. לעומת זאת, לסדרה מהסוג הזה (ודי גם בצפייה בפרק סורר של "קוקה בע"מ" או "הבוזגלוס" כדי לקבל מושג כללי לגבי אופיין של תכניות הדוקו-ריאליטי הללו) יש את היכולת לפייס את הצופים המבוגרים יחסית, אותם אנשים שנוטרים אולי איזו טינה כלפי משפחת רפאלי. רוצה לומר, משפחת רפאלי לא תתקרקס עכשיו בטיקטוק או תלמד לעשות אתגרים ויראליים ותפרסם אותם ביוטיוב. במקום זאת היא ניגשת אל תכנית העל הזו, במסגרתה הם נחושים לגרום לנו לאהוב אותם מחדש, והפעם על אמת - כמו שניגשים לקמפיין מסחרי. הם מזהים את קהל היעד שלהם - קהל מבוסס ומבוגר, שצבר כבר שכבות קיימות של מידע אודות המשפחה בעשרים השנים בהן הם באור הזרקורים - ותוקפים.