אישית, אני סאקר של סצנות בסרטים ובסדרות בהן רואים דמות באולם קולנוע והיא צופה במה שמתרחש על המסך ומגיבה לו. אין הרבה סצנות טובות כאלה, אבל אלה שקולעות ליחסים המסוימים מאוד שבין צופה ויצירה (ורצוי יצירה טובה, אם כי ממש לא הכרחי) - הן פנינים. חשבו, למשל, על שרון טייט שקונה כרטיס לסרט בכיכובהּ ונהנית מכל רגע ב"היו זמנים בהוליווד", על רוברט דה נירו מתפקע מצחוק ואימה בבית הקולנוע ב"פסגת הפחד" או על מעמד הפתיחה של "דבר אליה", שמציג את דמותו של מרקו כשהיא נרגשת עד דמעות במהלך ואחרי צפייה ביצירת המחול "קפה מולר". והחל מסוף השבוע האחרון, גם "חזרות" - הדרמה הקומית של כאן 11 - משייכת למועדון המפואר הזה של טרנטינו, סקורסזה ואלמודובר.
"חזרות" היא סיפורם של תומר ואיריס, במאי ומחזאית שהיו גם בני זוג, ונאלצים לבלוע את עלבונותיהם הרומנטיים ולחזור לשתף פעולה מבחינה מקצועית אחרי שהצגה שלהם נרכשת על ידי תאטרון מכובד. וכדי לסבך הכל עוד יותר, זו הצגה שעוסקת בזוגיות הפרטית שלהם - כשזו כבר עברה מהעולם. אחרי שמריבה מקצועית הופכת לריב זוגי שהופך שוב לריב מקצועי - איריס עוזבת את התאטרון, ותומר נתקל בשני שחקנים מבוגרים, גם הם בני זוג שמרבים לשתף פעולה על הבמה. כל הנורות בראשו נדלקות, ובלי לספר לאיריס גם פרט אחד, הוא מזמין אותה חזרה לתאטרון ומכניס אותה לאולם חשוך וריק מאדם. זרקור בודד נדלק על הבמה וצמד השחקנים הוותיקים מעלים בפני איריס את המחזה שכתבה, אבל הפעם משהו בו שונה.
כצופי טלוויזיה, כבר ראינו את סצנת הפתיחה של המחזה-בתוך-סדרה "אחד פלוס אחת", בפרק הראשון של "חזרות", אבל משהו בו נטען באיכות אחרת לגמרי. המשחק הקומי המריר של רבקה ועזרא (בגילומם של השחקנים האמיתיים רבקה גור ויוסי סגל) הופך את "אחד פלוס אחת" למחזה חנוך לוין-י כמעט, עם כל הגועל של הקיום האנושי, אבל גם עם החסד והחמלה בו. ובכל פעם שהמצלמה חוזרת לאיריס או לתומר, אנחנו רואים את התגובות האילמות אך מפורטות שלהם למה שמתרחש על הבמה ומחוצה לה: תומר נשטף גאווה על הצלחתו כבמאי, וגאווה גדולה שבעתיים על הצלחתו כבמאי במחזה שהוא באמת אוהב ומעריך, ואיריס… טוב, זה כבר ברמת הקלישאה להחמיא למשחק של נועה קולר, אבל באמת מדובר בכיתת אמן. בלי מילים ובתזוזה מינימלית של אזורים נבחרים בפניה, קולר ממחישה את קשת הרגשות ששוטפים את איריס בעודה צופה לא רק במחזה המסוים שהיא עצמה כתבה (ולכן אולי קשור אליה בקשר אינטימי יותר), אלא בְפּוטנציאל.
וזה כנראה הקאץ' האמיתי של הסצנה הקצרה הזו ב"חזרות". לא היה בה הישג טכני יוצא מגדר הרגיל (אם כי היא בוימה היטב על ידי בועז פרנקל. שימו לב, למשל, שאיריס מתיישבת בדיוק באמצע האולם, והראש שלה מנקד כמו נמש את עיגול האור מאיר את הבמה), לא היה בה טוויסט בלתי ניתן לחיזוי ולא היה לה אפילו קונספט מקורי בצורה יוצאת דופן. אבל הסצנה הזו כן הצליחה להמחיש דבר מה שקשה מאוד להסביר במילים: פליאה. באותה הסצנה, הקסם של התאטרון, אפשרות השינוי שטמונה בכל מעשה אמנותי והאפשרות לקחת רכיבים יומיומיים ולתמרן אותם כך שיהיה בהם, כמו משום מקום, ערך מוסף - זה נדיר. זה ההבדל בין סצנה טובה לסצנה גדולה. לאירוע טלוויזיוני שעושה חשק לכתוב כבר עכשיו את כתבת סוף השנה של tvbee ולהזכיר לכולם כמה טוב ופואטי היה הרגע הזה.
כי גם שירה היא, בגדול, אוסף של טריקים ושטיקים - חרוזים, משקל, מצלול, חזרות ואפילו עיצוב חזותי. זו כנראה הסיבה שרבים חושבים שכל טקסט מנוקד שנשבר לשורות לא לגמרי קריאות הוא שירה. אבל שירה טובה היא יותר מזה: היא רעיון, היא אפשרות, היא תובנה שלא יכולת להעלות בדעתך. היא תגלית. וכשאיריס יושבת באותו אולם מוחשך היא לא רק מבינה שתומר מעריך אותה ככותבת, היא רואה גם את מלוא הפוטנציאל של המחזה שלה. היא רואה דבר שלא היה יכול להתקיים בשום מסגרת אחרת, ולפתע יש בו עוד שפע של אפשרויות. יש בו תקווה. ומה שנראה למתבונן מהצד כסצנה קטנה על אישה שיושבת לבדה באולם ריק מתגלה כמכתב אהבה לכל הסדרות והסרטים שכבר השתמשו בטריק העלילתי הזה, כמכתב אהבה למלאכת הבימוי ולאמנות התאטרון. אולי אפילו כמכתב אהבה בלי מוען ונמען, זה בכלל לא משנה. כל פריים בסצנה הזו עלה על גדותיו מרוב אהבה, וזה מחזה - סליחה על משחק המילים - נדיר.