ב-25 באוגוסט נפל דבר בעולם והדבר הזה היה טונות של תרכיז סמיך ועכור בטעם מתקתק של דלעת, ציפורן, אגוז מוסקט, קינמון וקצת ג'ינג'ר. מיכלי הסירופ הנדיבים שונעו לאורכה ולרוחבה של ארצות הברית לפני שמצאו שיכון קבע באלפי הסניפים של רשת סטארבקס, שם כבר חיכו להם מיליוני לקוחות. היה זה גם, באופן לא לגמרי רשמי, היום הראשון בעונת הסתיו האמריקאית, שמתחילה רגע לפני ספטמבר וגורמת לדמוקרטיה הגדולה במערב לצאת מכליה. והעובדה שסטארבקס מוכרת את משקאות הפאמקין ספייס שלה אך ורק בחודשי הסתיו הופכת אותם לא רק למוצר פרימיום נחמד ושטותי, אלא לתופעה תרבותית וכלכלית: ב-2019 גלגלו עסקי הפאמקין ספייס יותר מ-511 מיליון דולרים בארה"ב, ועל פי מדגם של 15,000 סניפי סטארבקס - הופעתו של המשקה העונתי המפתה הצליחה להוציא אנשים מבתיהם בשיא הקורונה - ואם בחודש אוגוסט 2020, הסניף הממוצע של סטארבקס סבל מירידה של 11% במכירות, אחרי כניסתו של הפאמקין ספייס לאטה לתפריט ההפסד הזה ירד ל-4% בלבד. זאת במקביל לזינוק שנרשם בחיפוש אחר המונח "פאמקין ספייס" בגוגל והופעתם של עשרות מאכלים עונתיים, תמרוקים ומוצרי בישום לבית שעושים שימוש גם הם שימוש נדיב בתערבות התבלינים.
כי סתיו איננו רק עונה לא עקבית בלוח השנה, אלא אריג צפוף-צפוף של תרבות, שיווק ואסתטיקה. לא עונה, אלא סטייט אוף מיינד. אנחנו חושבים על הסתיו כעונה מהורהרת יותר, כתקופה של חשבון נפש והתחלות חדשות, שמהדהדות כמובן את הצמחיה שמשגשגת אט-אט אחרי חודשי הקיץ השחונים. אנחנו חושבים על מזג האוויר בסתיו כעל מלנכולי, כאילו שלרוחות ולגשמים יש מצבי רוח משלהם. אנחנו חושבים על קרקע מכוסה עלי שלכת רחבים, כתומים-זהובים, שאפשר להתכסות בהם כמו שמיכה או להעיף באוויר. וכל האלמנטים האלה, צר לי לומר, אינם קשורים בשום צורה למציאות.
ישראל היא לא מדינה סתווית כמעט בשום צורה. טכנית, הסתיו הישראלי מתחיל באוקטובר ומסתיים בדצמבר (ספטמבר נחשב עדיין קיץ בגלל מזג האוויר החם שבדרך כל שורר בו), ויכול לעבור מתחילתו ועד סופו בלי ירידה משמעותית בטמפרטורות או עלייה משמעותית בכמות המשקעים. לראייה: הביטו החוצה ברגע זה והיזכרו שאנחנו כבר עמוק בתוך נובמבר. הסתיו הישראלי הקונקרטי הוא עימות טעון. מזג אוויר קריר יותר ומלווה במשקעים תלוי בהופעתן של מערכות לחץ נמוכות (מה שמכונה שקעים ברומטריים) מכיוון הים התיכון ואפריקה במקביל לנסיגתן או היחלשותן של מערכות דומות המגיעות מאזור איראן והודו. משחק החתול והעכבר הזה, בו מערכת אחת רודפת ונסוגה מפניה של מערכת אחרת, הוא מה שאחראי לחוסר היציבות המזג-אווירי בישראל בסתיו, אבל כפי שכל מי שחי פה בעשור האחרון יעיד - זה לא משנה יותר מדי. התנאים הסתווים ההארד-קור, אלה שאנחנו מדמיינים בעיני רוחינו כשאנחנו שומעים את המילה 'סתיו', נדירים יותר משנדמה לנו, וגם כשהם קורים, הם שונים למדי ממה שמשתף לנו במסכי הקולנוע והטלוויזיה - העצים ששורדים בישראל מייצרים שלכת קצרה יותר ופחות שופעת, הערפל פה סמיך פחות ומתפזר במהירות, והרוחות שנושבות פה בסתיו הן חמות יותר מאלה שנושבות, נאמר, על עורה של וינונה ריידר ב"סתיו בניו יורק".
זה המקום לציין שגם עבור רוב האמריקאים מדובר בפנטזיה. מי שיחפש את רשימת סרטי הסתיו האולטימטיביים יגלה קודם כל שיש הרבה אנשים שהקדישו לכך כמות לא בריאה של מחשבה, ואז יגלה גם שהסתיו ההוליוודי הוא די מצומצם. זאת אומרת, מה שנראה לנו כסתיו כללי כזה, שקורה בכל העולם, מושפע מאוד מהמאפיינים הסופר-מסוימים של עונת הסתיו בחוף המזרחי של ארה"ב. השלכת הכתומה הכבדה - הגיעה משם, קטיף התפוחים המסורתי שאלוהים יודע מי ירצה לצאת אליו - החל שם, הסוודרים רכי האריג עם הצווארון שאפשר למתוח עד מעל הסנטר - עוצבו במקור עבור דייגים מאותו האזור לפני שזוהו והפכו על ידי רשתות האופנה לפריטים ששום מלתחה סתווית לא שלמה בלעדיהם. זאת למרות שהם - הסוודרים, השלכת, התפוחים - לא רלוונטיים ולא שימושיים לרוב המובהק של תושבי המדינה. הסתיו בקליפורניה שמשי ויבש יותר, הסתיו במדינות המרכז-מערביות גשום יותר, והסתיו בצפון היבשת קר יותר, ארוך יותר והרבה פחות פוטוגני ממקבילו בחוף המזרחי.
ובכל זאת, סתיו נראה לנו כמין יצור אחיד. ולא רק שהמאפיינים שלו לכידים ואחידים, אלא שהוא כל כך עוצמתי וכל כך אווירתי, שהוא משפיע בתורו על הסרטים שמתרחשים בו והשירים שנכתבים עליו. במכון הבריטי לקולנוע, למשל, מציינים בין סרטי הסתיו המומלצים שלהם את "הרחק מגן עדן" של טוד היינס, "ליל המסכות" של ג'ון קרפנטר, "המירוץ לצמרת של מקס פישר" של ווס אנדרסון ואת "סונטת סתיו" של אינגמר ברגמן. אלה סרטים מעשורים שונים, בז'אנרים שונים וממדינות שונות, ובכל זאת כולם מדמיינים את הסתיו באופנים דומים: אווירת נכאים, רצון בהתחלה חדשה, שימוש מופרז בעלים כתומים על הארץ. רשימות נוספות באותו סגנון מונות גם את "אהבה בחודש נובמבר", "כשהארי פגש את סאלי", "500 ימים עם סאמר" (שמסתיים, כמובן, בפרידה מסאמר והופעתה של מושא אהבה חדש בשם אוטום, סתיו) ואפילו "לא רק בלונדינית" כסרטי סתיו - גם הם מציגים את הסתיו קודם כל כאיזו אסתטיקה כוללת, ומתרחשים ברובם בחלקים הצפוניים יחסית של ארצות הברית, בדגש על אותה רצועה ציורית באזור החוף המזרחי.
הסתיו הישראלי חמקמק עוד יותר. התכונות והרגשות המזוהים עם העונה הזו הם רומנטיים באותה המידה, למרות שברור לנו באיזהשהו מקום שמדובר גם בתרמית. מצד אחד, ישנם המופעים התרבותיים: הפופ העברי חוגג את הסתיו ומתאר אותו כעונה עגומה אך מלאת אפשרויות ("זה לילה סתווי, ואין כוכבים"; "ואת הלכת, בחוץ שלכת, והבדידות נמשכת. השמש בצבעי ענבר, עם משהו שכבר עבר"; "כל "כבר נושרים העלים בשדרות וגנים, כבר רוכבות במרום שיירות עננים, וכוכב אחרון שם נחבא אל כליו - סתיו!"), והטלוויזיה המקומית יודעת להעמיד פריימים יפהפיים של סתיו בהשראה אירופאית בסדרות כמו "ככה זה", "לאבד את אליס" ו"על הספקטרום". במקביל, התכונות והרגשות שמקושרות אצלנו לסתיו יכולות לנבוע (וכנראה גם נובעות בפועל) משורה של אילוצים לא סתוויים בעליל: הכמיהה להתחלה חדשה יכולה להיות קשורה לפתיחת שנת לימודים חדשה או לשנה עברית חדשה. כך גם הרצון לרענן את הריהוט בבית או להחליף את המלתחה - אלה לאו דווקא מחשבות "סתוויות" אלא השפעות של לוחות השנה העברי והאקדמי. ובעוד לאמריקאים יש את אותו פאמקין ספייס שמבשר על תחילתו של הסתיו הקולינרי, התזונה הישראלית היא הרבה פחות עונתית (בין אם בזכות היצע חקלאי מסוים מאוד או בזכות העובדה שישראל היא מדינה צעירה יחסית עם היסטוריה קולינרית תכליתית ומודרנית), והרבה מהתוצרים החקלאיים בישראל ניתנים לגידול, שיווק או יבוא לאורך כל השנה.
אם להקביל, הפאמקין ספייס לאטה הישראלי הוא הקרמבו. כמו אותה מרקחת מסתורית מבית היוצר של סטארבקס, גם את הקרמבו ניתן עקרונית לייצר ולמכור לאורך כל השנה, אבל ייחודו נובע בראש ובראשונה מזה שהוא משווק בעיקר בחודשי החורף (בדרך כלל מנומבמבר ועד מרץ או אפריל). כמו הפאמקין ספייס, גם הוא הפך לאובססיה לאומית זעירה, עם עיסוק שנתי בשינויי האריזה שלו, באופן שבו אוכלים אותו, בעליית מחירו או בנסיונות לעדכן ולהפוך אותו לבריא יותר. וכמו הפאמקין ספייס לאטה, גם הקרמבו הוא עסק משתלם למדי: שתי חברות בלבד טרחו והעמידו פסי ייצור מקצועיים לקרמבואים בארץ (פלדמן ותאגיד שטראוס), אך שתיהן מדווחות על מכירות שנתיות גבוהות ביותר, ועל פי ההערכה נאכלים בישראל 10 מיליון קרמבואים מדי שנה, מה שהופך אותם לתעשייה קטנה בהיקף של 50 מיליון שקלים. וגם במובנו הסמלי, הקרמבו הוא-הוא הסתיו הישראלי: הוא פריך ורעוע, טעמו גנרי ודומה לאלף ממתקים אחרים בשוק, הוא מעורר יותר מחלוקות מהסכמים ובעיקר לא ברור על מה כל המהומה בו. ובכל זאת, משהו בנפש הישראלית כמה לקרמבו הזה, כשם שהוא כמה לאותם סממנים עונתיים שייבאנו כל הדרך מארצות הברית. הצעירה הישראלית שמתחמשת במגפיים ומפרסמת באינסטגרם שלה תמונה של כפות ידיים חובקות ספל רוצה גם היא לראות את רגשותיה וחוויותיה מיוצגים על המסך הגדול אבל אין לה את הכלים לזה. אין לה עדיין את הסתיו הישראלי הסינמטי והגדול מהחיים כמו ב"בנות גילמור" או "סתיו בניו יורק" פשוט משום שסתיו ישראלי לא מצטלם מדהים. התוצאה היא איזה פער שאי אפשר באמת לגשר עליו: אנחנו רוצים לחוות את הסתיו כפי ששרליז ת'רון לימדה אותנו ב"אהבה בחודש נובמבר", אבל תקועים פה בינתיים עם 25 מעלות, אפס ממטרים וקרמבו מעוך אחד.