Spelling The Dream בנטפליקס
אזהיר מראש שמדובר בסרט קצת מפוזר, אבל הסיפור שבליבו כל כך מקסים שיאללה, עזבו אתכם משטויות כמו בימוי טוב. "Spelling The Dream" הוא סיפורם של הילדים והנערים הצעירים שמשתתפים בתחרות האיוּת היוקרתית ביותר בארצות הברית, ואיך התחרות הזו הפכה ברבות השנים להשראה ומטרה של פלח ספציפי מאוד באוכלוסייה: ילדיהם של אמריקאים שהיגרו מהודו. הוא מלווה את המשפחות - חלקן מטרופות לגמרי ומחפשות עוד ועוד נצחונות, אחרות הרבה יותר קוליות לגבי הכל - בלי להתנשא עליהן, מדבר עם המתחרים הצעירים בגובה העיניים ומספק הסבר היסטורי מקיף לתופעה שעד כה ראינו רק בסצנת הפתיחה של "ילדות רעות" (סיילוקארפ עד המוות!). וכמו כל דוקו שעוסק בילדים מפותחים לגילם ובניכור שהם חשים תמידים מבני גילם, הוא גם מאוד מרגש. (עדן יואל)
8:46, דייב שאפל
במשך 8 דקות ו-46 שניות דרק שאובין לחץ את ברכו על הצוואר של ג'ורג' פלויד, מספיק זמן כדי לגרום לפלויד לצעוק בשארית כוחותיו האוזלים "אני לא יכול לנשום" ולקרוא לאמו לפני שמת בטרם עת ואת ההמשך אתם כבר יודעים. זה גם שם הספיישל החדש של דייב שאפל שקשה עד בלתי אפשרי להגדירו כסטנד אפ (זה לא עצר את האנה גטסבי בזמנו, אז אולי אנחנו צריכים טרמינולוגיה רחבה יותר). שאפל מדליק סיגריה בסיגריה כשהוא מדבר על המוות של פלויד אבל לא רק בפני קהל מצומצם ועוטה מסכות. מתחת למסכות האלה אין הרבה חיוכים כי זה לא מה שיתחשק לכם לעשות אחרי הספיישל הזה, אבל זה לא אומר שכדאי לוותר. שאפל עצוב, מהורהר, נוקב ומתוסכל ובין לבין מצליח לשחרר רבע בדיחה שלא מנסה להקליל את האווירה, זה לא הזמן לזה ודייב שאפל מבין את זה עכשיו יותר מתמיד. (צליל הופמן)
הבריאה מחדש של דואה ליפה כמישהי מעניינת
מעולם לא הייתי מאוהדיה של דולה פיפ, כפי שהיא מכונה על ידי יודעי דבר ו-וונדי וויליאמס, כי רוב הזמן חשבתי שמדובר פשוט באישה לא מאוד זכירה. כמות השאזאמים שהפעלתי על שירים שלה רק כדי לגלות כל פעם מחדש שזאת היא גדולה מכפי שהייתי רוצה להודות, אבל זהו, המצב השתנה. בחודשים האחרונים משהו קרה לדואה ליפה: היא הפכה לאדם עם אישיות, וחשוב מכך, לאדם עם תודעה חברתית. כוכבות פופ אוהבות לזרוק מדי פעם משהו על דימוי גוף עד הכניסה למחטב הבא אבל דואה ליפה נכנסה חזיתית (גם אם לא בצורה מאוד עמוקה) בנושאים הארדקור כמו הכיבוש למשל. כל זה היה יכול להוסיף לה כמה נקודות חשובות בקטגוריית ה-woke ובזה היינו מסיימים אבל העובדה שהאלבום האחרון שלה, "Future Nostalgia"' הוא גם אלבום פופ דיסקואי כמעט מושלם, כבר הופכת אותה למישהי שסוף סוף שווה להתעכב עליה. (צליל הופמן)
מופע האימים של "הישרדות"
הצפייה בעונה הנוכחית של "הישרדות VIP" דומה יותר לניסוי פסיכולוגי לא חוקי מאשר לריאליטי אתגרי כיפי. על אף מסורת ארוכה של גברים בעייתיים, מעולם לא היה ריכוז גבוה של רעל כמו שיש בעונה הזאת ואם מישהו דואג - גם הנשים יוצאות זוועה בעונה הזאת. אם זה היה חוקי מבחינת הפורמט ללכת מכות, המתמודדים האלו היו מפוצצים אחד את השני מדי פרק. למזלנו זה לא ולכן הם פונים לאפיקים נוחים יותר כמו גזענות, בריונות, הומופוביה ומיזוגניה אחת לחמש דקות. אין אפילו מתמודד אחד שמתחשק לעודד העונה כי כשהם לא עסוקים בלהיות נוראיים אחד לשני, הם עומדים מהצד בדממה ונותנים לכל זה להתרחש. אמנם זה המונולוג ההומופובי של אסי בוזגלו שהביא להזדעקות קולקטיבית (פייר, כל הכבוד לקהילה על שהפכה לקונצנזוס מוסרי שאפילו שייח' בוזגלו מרגיש צורך ליישר קו איתו) אבל בואו, האלימות בעונה הזאת התחילה הרבה לפני. אולי אלו האנרגיות המבעיתות של מצביא הבריונים ישראל אוגלבו ואולי זה פשוט מזימה של מלהק סדיסטי במיוחד, אבל אפשר כבר להגיד שזו עונה כמעט בלתי ניתנת לצפייה. (צליל הופמן)
הפסיכולוגים משתכנעים: יש הפרעה אובססיבית שמיוחדת למערכות יחסים, דני בר-און, "הארץ"
אני מת-מת-מת על סיקור מחלות הנפש ב"הארץ". ברמת החוזר מדי פעם לראיון של איילת שני מלפני שנה וחצי על שכיחותם של פסיכופתים באוכלוסייה כדי לזהות בעצמי ובאחרים עוד ועוד סימנים לפסיכוזה. ולמרות החיבה הזאת, סיימתי את כתבת ה-ROCD עם מחשבות בומריות כמו "לא יודע, לא שוכנעתי" ו"הצעירים של היום עם המחלות שלהם…".
ROCD מתוארת כהפרעה טורדנית־כפייתית (OCD) עם "התמחות" במערכות יחסים, שגורמת לסובלים ממנה לנהל חשבונות נפש מדוקדקים עד כדי נקמנות על הזוגיות שלהם ובני הזוג שלהם. המחקרים שבר-און מציג מרשימים אך חלקיים, הראיונות עם המומחים נשמעים קצת כאילו קודם כל פיתחו את שיטת הטיפול ורק אחר כך היטיבו להגדיר את המחלה עצמה, והשיחות עם ה-ROCDים עצמם, כולם בשמות בדויים כמו לאונרדו ואניטה, מעניקים לכתבה נופך מופרך כמעט, כאילו ROCD היא משהו שיכול לקרות רק לאצילים בספר ויקטוריאני.
זה עידן מרתק בחקר הפרעות הנפש, כי כל מחלה חדשה שמוגדרת צריכה, כאמור, לעבור איזו ועדת קבלה רפואית וציבורית כדי שיכירו בכאב או במגבלה של מי שסובלים ממנה. בהתאם, גם ההצגה של ה-ROCD לקוראי הארץ היא מסע שכנוע, היא קמפיין בחירות. וכמצביע פוטנציאלי עם כל הנתונים הנחשקים (קורא "הארץ", נרתע מהשימוש במילה "מאמי"), לא שוכנעתי. (עדן יואל)
האינסטגרם של ציפי רפאלי
מי שעקב בחודשים האחרונים אחרי האינסטגרם של ציפי רפאלי, ודאי הבחין שהחשבון של ציפי עובר תהליך הקרפה מואץ. בתדירות ציוצים של יאיר נתניהו, ציפי מעלה כל תמונה שאי פעם צולמה של בר רפאלי. הנה שער שבר עשתה לפני עשור ל"ELLE", והנה אותו שער בגרסאות הזהות לחלוטין שעלו בספרד, ברזיל, רוסיה ואנאערף. אם החיים היו סדרת פשע (והחיים של משפחת רפאלי בהחלט צריכים להפוך לאחת), זה היה הרגע שבו היינו מגלים את הקירות מלאי גזרי העיתונים והתמונות. בעוד שאני חשבתי לתומי שמדובר בהתקפת נוסטלגיה לאור הנסיבות הלא נעימות, השבוע הציעה מיקי לוין הסבר אחר באמצעות מקור שלה: זה בעצם ניסיון מאומץ ומקיף של ציפי להראות שבר אכן ניהלה קריירה בינלאומית לאורך השנים האלה. עכשיו זה כמובן כבר לא משנה אבל אם יש קצת חמלה בעולם, בכלא ירשו לה לרפד את התא בתמונות של בר. את זה לפחות היא הרוויחה. (צליל הופמן)
מלכת הלייבים העולמית יכולה למכור לכם הכל, "בלומברג"
מה שאהבתי יותר מכל בסיפור של ויה (Viya) זה את חוסר הסאבטקסט. ויה, הכלאה בין כוכבת פופ, משפיענית, גורו לייף-סטייל ואשת עסקים, היא הכוכבת של אחד ממשדרי הסטרימינג הכי נצפים בעולם. ולמרות שהיא מרתקת אליה עשרות מיליוני צופים בכל משדר - כל מה שהיא עושה זה למכור לצופים מוצרים לבית. אין פה תסריט מבריק ורווי סיבוכים או אפקטים מיוחדים שמושכים את העין. יש פה רק את ויה ואת אורחיה המתחלפים, מדגמנים בהתלהבות שעוני יד, שטיחים, פעמונים לדלת וחטיפים לכלבים במעין מאניה מהפנטת אבל גם מאוד חביבה ולבבית. הכתבה של "בלומברג" גם היא איננה מעוניינת בהכרח בסיפור אנושי, קלאסי, כמו שלמדנו שצריך להעמיד במרכזו של סיפור עיתונאי. במקום זאת, היא הופכת את הקנייה למושא הסיקור, ואת המכירה למוטיב המרכזי בכתבה. ויה עצמה מעניינת את כתבי "בלומברג", אבל הם סקרנים גם לגבי מחסני הסחורה, והנגישות של התכנים של ויה ברשתות החברתיות הסיניות. למה? ככה. כי המוצר הוא הסיפור, והסיפור הוא המוצר. וסיפור אודות מוצרים יכול להיות מעניין, מחכים ומרשים כמו כל סיפור אנושי. (עדן יואל)
I Disagree, פופי
זה אמנם אלבום מינואר, מה שהופך אותו לרמאות קלה בחוקי הפורמט של "המדריך לחיים ראויים", אבל ספוטיפיי המליץ לי על שיר אחד של פופי לפני כשבועיים ומשם הידרדרתי להאזנה מלאה לאלבום ולהתאהבות כוללת. פופי היא פארודיה על פופ בן זמננו ועל כוכבוּת רשת. היא מדברת לאט ובשקט, משקרת לגבי עברה ומספרת שכל ההחלטות האמנותיות שלה מתקבלות על ידי מפעילים נסתרים שמכונים "הם", היא מצלמת סרטונים תמוהים שמחקים אתגרים ויראליים ולפני כשנתיים היא ניסתה לרשום את מועדון המעריצים שלה כדת שמוכרת על ידי המדינה. האלבום האחרון שלה הוא סיור מופרע בתודעה של רובוט עצוב, והשירים בו הם שירי פופ מתוקים במהותם, שעטופים בהפקת מטאל עם מלא דיסטורשנים, תופים וצרחות במקום קולות רקע. והשילוב הזה מרים להפתיע, והזדמנות טובה מאוד לרקוד ולקפוץ עם האוזניות בבית, ולדמיין שאתה שוב בן 17 שכועס על העולם כולו ולא יודע איך לבטא את זה. (עדן יואל)
יש לנו גם פודקאסט:
כמעט מפורסמים - שיחה על קולנוע, טלוויזיה ודברים שמפורסמים עושים. פרק חדש בכל שבוע, בספוטיפיי, באפל פודקאסטס, בדיזר, באפליקציית רדיו תל אביב ובאתר.
תמונה חיצונית: האינסטגרם של דואה ליפה, האינסטגרם של ישראל אוגלבו, האינסטגרם של בר רפאלי, האינסטגרם של פופי, Netflix