הטלנובלות הישראליות של תחילת המילניום היו תופעה תרבותית יפהפייה וגרוטסקית. הן היו מקור פרנסה חיוני ליוצרים בתחילת דרכם, שחקנים שמחפשים דרכם ונערי מים שהלכו לאיבוד בדרך ללימודי קולנוע. הן היו מלאות באזכורים מיניים ותוכן מאוד לא הולם, אבל קהל היעד שידע להעריך אותן הכי טוב היה ילדים בגיל יסודי. עם הזמן מוסד הדרמה היומית הישראלי השתכלל ולמד מודעות עצמית מהי, אבל איפשהו בין "לגעת באושר" ל"מיכאלה", הטלנובלה נהייתה לאיזושהי נקודת קיצון של קאמפ; המקום שבו עליבות לוגיסטית, חדוות יצירה והצורך בפרנסה יציבה נפגשים למנאז'-א-טרואה מבלבל וממכר.
אחד התוצרים המוכרים של הז'אנר היה "משחק החיים", טלנובלה על אחורי הקלעים של עולם התיאטרון הישראלי, 17 שנה לפני שנועה קולר באה להרוג אותנו אחת לשבוע ב"חזרות". כמו בכל טלנובלה, קשה עד כדי בלתי אפשרי (ולא הכרחי) לעקוב אחרי מה שהלך שם - גילוי עריות, המאפיה נכנסה באיזשהו שלב, עפר שכטר עם קוצים מחומצנים, המון חולצות בטן ונעלי פלטפורמה, אל תשאלו. אבל הטלנובלה הזו זכורה עד היום בין השאר בזכות סצנה אחת בלתי נשכחת. מי שראה יודע על מה אני מדבר, אבל סביר שגם מי שלא ראה, הבחין בסצנה הזאת צצה פה ושם בעמודים דמויי "הפשוטע". אני מדבר, כמובן, על התמוטטותה של נירה ברגר.
כל טלנובלה צריכה איזושהי נירה ברגר, ולמעשה, כל טלנובלה נמדדת ביחס לנירה ברגר שלה. עליה להיות מרשעת מהממת, בלתי נלאית וגדולה מהחיים. עליה להיות תככנית ומניפולטיבית, דיווה אפית וגיהנומית מהסוג שיתבססו עליו מופעי דראג עוד שנים אחרי שהטלנובלה האמורה תהפוך מלהיט לפאנצ'ליין. ב"רמת אביב ג'" הייתה זו עידית לינוביץ', ב"האלופה" - מיטל אוגניסיאן, ו"משחק החיים" הכירה לנו את נירה. וכשבוגדנותה ארוכת השנים בבעלה התפוצצה לה בפנים ודרדרה את בתה האהובה, ליה, לניסיון התאבדות, הפיצוץ היה מרהיב מספיק כדי שכל מי שמורשת הדיווה הישראלית חשובה לו צריך לעשות מה שצריך כדי שלא ישכח.
הפרק - 120. משחק החיים שוחק כבר חצי שנה, זכה לרייטינג גבוה להפתיע, וכעת הגיעה השעה לסגור את כל הקצוות. הפרימיירה של "רומיאו ויוליה" בבימוי הגיבורה שלנו, ליה, תכף תעלה, ונירה, אמה, מתכוננת לדפוק הופעה של הביוקר. לבושה בשמלה שחורה, היא מתיישבת מול המראה לטאצ'-אפ קליל למקיאז' שלה, אבל כשהאייליינר מתקרב לעפעף ימין שלה, נוחתת עליה ההבנה - אין טעם. היא מתחילה לצחקק, ידה מתחילה לרעוד כשהיא מנסה לתחום את עין שמאל שלה, האיפור מתחיל להתחרבש והיא מתחילה לוותר. "לאן את חושבת שאת הולכת, מפגרת?" היא שואלת את עצמה, צוחקת כאילו שנת 2020, בה "מפגר" אינה קללה, לא תגיע. "אף אחד לא מחכה לך שם בכלל. אף אחד לא מחכה לך בתיאטרון, מטומטמת", היא אומרת ומתחילה לנגב את האיפור.
ואז מגיע השלב שמעסיק אותי עד היום. זה השלב שבו הסצנה מעלה הילוך מ"מעניינת" ל"איקונית". נירה שולפת תכשיר להסרת איפור ומתיזה אותו על פניה וחזה ברנדומליות קסומה, ובשעה שהיא משפשפת אותו בזעם על פניה היא נוזפת בבואתה שבמראה: "אוי, את טיפשה! אוי, את טיפשה! מה עשית, מטומטמת?", סוטרת לעצמה, שלא נדע, ומתחילה לבכות כשהיא חוזרת על השאלה - "מטומטמת, מה עשית?". היא קמה מכיסאה, עוברת למיטה, בוכייה, נזכרת בבתה, ונזעקת - "ליה!".
קל לצחוק על הסצנה הזאת. צריך לדעת להתבונן כדי לדעת איזה כישוף דרמטי הטילה בסצנה הזאת איילת מרגלית, בתפקיד נירה. זה מה שהתבקש מאיתנו, כקהל - לשבת ובמשך שתי דקות ארוכות להתבונן בנירה, כשהיא מבינה שעולמה חרב עליה ושזה הכול באשמתה בלבד. מרגלית עוברת במהירות אלגנטית ועוצרת נשימה מצחוק לכעס ובסוף - כאב עמוק וחותך. כמובן שהיא משחקת מוגזם - זאת טלנובלה, לא מיני-סדרה בריטית על כורי פחם - אבל היא עושה זאת במינון המדויק, הנכון והחכם ביותר של משחק מוגזם, מספיק בשרני כדי להיות אמינה, מספיק מבוקר כדי לא להתדרדר לפארסה ומספיק קיצוני כדי שלא תישכח גם קרוב לעשרים שנה אחר-כך.
חשוב לראות בכמה שכל בוימה הסצנה הזאת. "משחק החיים" לא הייתה מופת של עשייה טלוויזיונית - ההפך, ככל הנראה, הוא הנכון - אבל הסצנה הזאת היא קונצ'רטו של במאי ושחקנית. המצלמה, באופן נדיר לטלוויזיה של אז, נשארת עליה כשתי דקות, רובן סטטיות, כמו מכריחה את הקהל לומר "אנחנו איתך, נירה, ולא נלך לשום-מקום". זה בימוי שנותן כבוד וסומך על הגברת לה שייכת הסצנה, ולנו כצופים לא נותר אלא לומר בראבו.
זה לא רק הבימוי והשחקנית, זו גם הקלות הבלתי אפשרית שבה אפשר לצטט את הסצנה הזאת בכל-כך הרבה הזדמנויות. פספסת פנייה בווייז והאפליקציה הארורה נותנת לך עוד 20 דקות על הכביש? "אוי, את טיפשה!". לכלכת על המתרגל בפגישת זום ושכחת שהמיקרופון דולק? "מטומטמת, מה עשית?!". ניהלת את משבר הקורונה בצורה מחפירה ומפעלי התרבות השונים עומדים שוממים כבר תשעה חודשים? "אף אחד לא מחכה לך בתיאטרון!". הפוטנציאל אינסופי.
אפשר (אבל לא חייבים) לבוז לז'אנר, אפשר לשמוח שהתקדמנו מהימים הלא-ברורים של שנות ה-2000 המוקדמות. אבל כל מי שיודע להעריך הופעה אופראית אמיתית, ולתת כבוד לגיז'דור ראוי לשמו, צריך לנצור לליבו את הרגע המופלא בו נירה ברגר הסירה את האיפור. לא הבנתי עד הסוף מה עשית, מטומטמת, אבל זה היה יפהפה. אל תסתירי את פניך. אל יחדל קולך.