בגרסה קודמת של טור זה נכתב שצביקה הדר הוא זה שקרא "קדימה, בוריס" כשלמעשה מדובר בגיא שרפי. הטקסט נערך מחדש על פי מידע זה.
זו תוכנית חצי הגמר של "כוכב נולד" - וגיא שרפי הוא האנדרדוג. מול העוצמה והחן של שירי מימון, שרפי נראה כמו סתם גבר חתיך בגופיה. ואז מגיע הביצוע ל"זודיאק" ומעיף את אולפני הרצליה באוויר. נינט טייב ובוריס סולטנוב מלווים! סינתי! רבאק! המצלמה מרחפת, התמונה מהבהבת כמו מנורת פליקר במועדון, הקהל באקסטזה והשרכים במכנסי הדגמ"ח של גיא שרפי מתנופפים לכל עבר. יש חשמל טלוויזיוני בחדר, והוא ניכר גם בצפייה המאתיים בביצוע הזה. ואז, איפהשהו לקראת סימן שתי הדקות וחמש עשרה השניות יוצאת בת קול ומבקיעה את שערי הפסנתר החשמלי. "קדימה, בוריס!", קורא שרפי.
ההנחייה ב"כוכב נולד" היתה שלם ענק מסך כל חלקיו. הדר היה אז קצין הווי ובידור, וכדי להיענות לאווירה הזו, המתמודדים היו מוכנים לעשות הכל לרתק את הצופים - גם להפריע לביצוע. גם להביך קלות את סולטנוב, שמחייך במבוכה לשמע הקריאה ומנסה להמשיך בכוראוגרפיה שלימדו אותו ואת נינט - צעד קדימה, צעד אחורה, מחיאות כפיים.
השניה הזו, קול הרקע הזעיר והתקיף הזה, מתמצת את העונה הראשונה של "כוכב נולד" כמו ששום סולו בניצנים לא מתמצת. קודם כל, יש את "זודיאק" - שיר כל כך סוחף וכל כך צ'יפ, שהביצוע של שרפי מכבד אותו ומרים אותו לגבהים שירון חדד לא היה יכול לחלום עליהם. צ'יפ היא לא מילת גנאי בהקשר הזה, כמובן, כי "זודיאק" הוא שיר פופ מושלם שנועד שירקדו לצליליו, שינועו לצליליו על רחבת ריקודים, שישמעו אותו בפול ווליום ויעשו עם השפתיים את המילים שלו. הקריאה של שרפי - "קדימה, בוריס!" - היא גם קריעה. היא קורעת את הקצב הטבעי של השיר לגזרים, היא קורעת את המעבר האלקטרוני הרקיד של מיטלמן, היא קורעת את מה שאנחנו חושבים על נאמבר בתוכנית מוזיקלית, אבל היא גם עובדת. היא מפריעה נורא, אבל אי אפשר לדמיין היום את השיר בלעדיה. "קדימה, בוריס!" היא שורה אפקטיבית וזכירה משום ש"כוכב נולד" מעולם לא היתה רק תוכנית מוזיקה. שום ריאליטי מוזיקלי מעולם לא היה "רק" מוזיקלי - ובתוכניות הישראליות זה דומיננטי פי כמה - אבל בעוד "הכוכב הבא" מנסה לספר לצופיה סיפור על כוכבוּת, על התגייסות ממלכתית כדי להביא עוד ניצחון באירוויזיון, "כוכב נולד" ב-2003 סיפרה סיפור אחר לגמרי. היא לא היתה סדרה על סטארים, אלא תוכנית על מלצרים מזמרים וכוכבי צוותי הווי. היא היתה ערב קריוקי עם החברים, ששיאו הרגשי מגיע בביצוע של החבר האחד המוכשר הזה. פחות "אמריקן איידול" ויותר "מה שקורה באילת" - העונה הראשונה.
בוריס סולטנוב התאים לסיפור הזה כמו כפפה לרגל. הוא נראה זר, קפוא ועוד מילים שאומרים כשלא נעים להגיד "רוסי" על רקע הנוף הכוכב-נולדי, שהיה באותו רגע כל מה שישראל רצתה לדמיין על עצמה. "כוכב נולד" היתה ישראלית בכוח - היא מהלה שירה בציבור בזוהר רוקנרולי; שעשועון משפחתי בתחרות כשרונות; מזרחי בפופ (אנחנו מדברים פה על 2003, כן? תקופה בה זמר מזרחי הוא עדיין מוזיקה נישתית, ותחנות רדיו מתגאות בכך שהן לא משמיעות אותו). היא עוד לא ידעה מה תהיה בסוף אותו הקיץ, כלומר להיט עצום שיכונן עידן טלוויזיוני שלם, ובטח לא איך תיתפס בזיכרון הקולקטיבי בישראל. באותו הקיץ, "כוכב נולד" היתה טינאייג'רית חייכנית שרצתה לעשות שמח עם המשפחה שלה, וככזו, נראה לה ממש לגיטימי שיש ביצוע - על פניו אירוע חשוב, שיכריע את גורלו של שרפי בתחרות - ושהכי לגיטימי להפריע לו, כי יאללה, נו, אל תהיו כבדים. תקפוץ, בוריס, תקפוץ.
השניה הטלוויזיונית הזו כאבה לי אז, כבר מהפעם הראשונה שצפיתי בה. בהתחלה חשבתי שזה פשוט לא פייר כי הייתי כל כך בתוך הרגע. לא הכרתי את "זודיאק" כי בגיל ההוא לא הזמינו אותי למספיק חתונות, וכי עוד לא היה יוטיוב שאפשר לשפוך אליו קלאסיקת פופ יפהפייה אך נשכחת כמו הלהיט ההוא מקדם אירוויזיון 1992. הביצוע של שרפי היה רגע של התגלות - הנה הפופ הישראלי הטהור והאמיתי ביותר. הוא היה חללי, הוא היה פנטסטי, הוא היה מוזר ומידבק ולא נשמע כמו המוזיקה שהכרתי באותה תקופה. וצביקה הדר לקח לי את זה. אבל כיוון שזו היתה החשיפה הרצינית הראשונה שלי לשיר, גיליתי עם הזמן שאני לא יכול לדמיין את "זודיאק" בלי "קדימה, בוריס!". כשיוטיוב כבר הגיע וכו', הגרסה של ירון חדד נשמעה לי חלקית, משהו בה לא ישב כמו שצריך. הקצב שלה לא היה שבור מספיק ולא היו בה את קולות הרקע המלאכיים של נינט. מעל לכל, ההוראה הזו - לשמוח, לרקוד, לצאת מעורך ולהיעשות לאליל מדע בדיוני בדגמ"ח ואייליינר כמו גיא שרפי בקיץ 2003 - חסרה לי. רציתי שיגידו לי במפורש איך להרגיש, ושאתכווץ קצת במבוכה אבל גם אשמח כי מותר לשמוח. כי חובה לשמוח. כי צביקה הדר רצה שכל החדר יקום על הרגליים וירקוד עם ה-"אווווווו".
האם ראוי היה שגיא שרפי יעפיל לגמר "כוכב נולד" במקום שירי מימון? לא ולא. האם בוריס סולטנוב הוא אדם שאני חושב עליו לעתים קרובות? חצי כוח. מודה ששי רביזדה וטל לופסקו יקרים יותר לליבי. אני אפילו לא מקשיב ל"זודיאק" לעתים תכופות כי בכל זאת, גדלתי והתבגרתי ואיכשהו לא הפכתי לירון אשבל. אבל עבורי, אין "זודיאק", אין "כוכב נולד" ואין נינט טייב בלי זעקת הקרב הזו. קדימה, בוריס. קדימה, הפוך אותי לאדם שתמיד הייתי אמור להיות.