מתבקש לומר ש-2018 היתה שנה סוערת עבור התקשורת הישראלית, אבל האמת היא שכבר שכחנו מתי לא היתה שנה כזאת. ובכל זאת, 2018 מסתיימת עם שתי גולות כותרת דומות, יוצאות דופן ומהדהדות שחשיבותן חורגת מעניינים ברנז'איים: המלצות המשטרה נגד בנימין נתניהו בתיקי 2000 ו-4000, שבשניהם חשוד ראש הממשלה במגעים עם אנשי תקשורת בכירים בניסיונות להטות את הסיקור התקשורתי לטובתו.
על הרקע הזה, שבו העיתונות נתונה בין לחץ פוליטי מחד ומשבר אמון עם הציבור מאידך, הפרויקט השנתי שלנו שמלקט את מיטב הכתבות של השנה (או לפחות חלק מהמיטב) הוא עדות מעודדת לכך שהתקשורת הישראלית עדיין חיה, ולפעמים אפילו בועטת. היא ממשיכה לייצר תחקירים מעולים, כתבות חשובות ותכנים מרתקים: סיפורים ששופכים אור על פינות חשוכות (אימוץ ילדים הסובלים מתסמונת אלכוהול עוברי), שמאתגרים את הקונספציה (האם הצל הוא לא גזען אלים וחשוך?), שמעוררים מחשבה (האם אתם חיים עם פסיכופת? ולמה אתם כל כך מאושרים?) ושנוגעים ללב (רון מיברג מתרגל לחיים שאחרי הגירושים, אמנון שמוש נפרד מהחיים). זה מה שהתקשורת כן מספרת לכם.
השנאה: כששיר ראובן פגשה את הצל ("הארץ")
במשך שמונה חודשים התלוותה שיר ראובן ליואב אליאסי: מפגש קצוות מפתיע בין סטנדאפיסטית שמאלנית עם טור במוסף "הארץ" לראפר ימני עם אלת בייסבול בבגאז'. ראובן הצטרפה לפעילויות של הצל ולהקת האריות שלו והצליחה לשקף דיוקן אנושי של מי שנדמה לרוב כמחולל אטום של שנאה ואלימות. כלומר, זה עדיין נכון, ובכל זאת - הוא גם איש בשר ודם עם יכולת לנהל שיחה עם שמאלנים (על סדרות בנטפליקס). האירוניה היכתה בצל לאחר פרסום הכתבה, כשמעריציו זעמו על חבירתו ל"עיתון של בוגדים". שנאה היא מדורה שקל להצית, אבל קשה לשלוט בה.
הקורבנות הלא מוכרים של תסמונת האלכוהול העוברית בישראל ("הארץ")
זו לקות מולדת קשה ונפוצה. היא כוללת מאות סימפטומים, שהחמור שבהם הוא נזק מוחי בלתי הפיך, מלווה בהפרעות התנהגותיות, רגשיות והתפתחותיות. 90% סובלים ממחלות פסיכיאטריות. רוב החולים לא יכולים לנהל חיים עצמאיים, מאות מהם חיים בישראל מבלי שבכלל אובחנו. קוראים לזה תסמונת האלכוהול העוברית.
שני ליטמן מספרת על המשפחות הישראליות שאימצו ילדים מהגוש הסובייטי מבלי לדעת שהם סובלים מהסינדרום, על הורים מתוסכלים ועל רופאים שנקרעים בדילמה המוסרית - להציל ילד ממשפחה הרוסה או להרוס משפחה אחרת. את מסכת העדויות המדכאת חותמת אריאנה מלמד – אם לשני ילדים שאובחנו כלוקים בסינדרום ומי שכבר לפני ארבע שנים הוציאה את האלכוהול העוברי אל האור – בטור אישי נוגע ללב. "זו לא הורות", היא כותבת, "אלה חיים שמתמצים בהישרדות עלובה בלי אופק. ואין עם מי לדבר".
תאונה: נהגי קטר מספרים על דריסת המתאבדים ("גלובס")
אין כמעט נהג קטר בישראל שלא היה מעורב במוות של אדם. עם השורה המזעזעת הזאת, ותחת רישומם של שני מקרי ההתאבדות שאירעו החודש על הפסים (ו-18 השנה, ועוד למאות ניסיונות התאבדות, משחקים מסוכנים ותאונות), יצא דרור פויר להתנסות בסימולטור רכבות ולדבר עם נהגי הקטרים שהסרטון המזעזע מתחנת בית יהושע הוא הסיוט והמציאות שלהם, סקטור שלם של נפגעי פוסט טראומה. "מצד אחד אתה לא אשם", אומר נהג שפגע בצעיר חודש קודם לכן, "מצד שני - הרגת בן אדם".
אין לימודים: משבר החינוך ("הארץ", "The Marker")
כתבה מעולה אחרת של שני ליטמן פתחה את שנת הלימודים בערעור מעורר מחשבה של יסודות מערכת החינוך. שורת מומחים איתגרו את התפיסות החינוכיות המקובלות בישראל והציגו את בתי הספר כמוסדות פגומים ואפילו מסוכנים. בתי הספר הם "מכוני מיון", מתנהלים באופן לא רלוונטי למאה ה-21, מלמדים את הילדים לשקר ו"מתייחסים לתלמידים כאל מטומטמים". אליהם הצטרף פרופ' יורם הרפז, שבראיון לרותם שטרקמן טען ש"אם ילד חוזר מבית הספר ואומר 'למדנו חפיפת משולשים, זה היה מרגש' – תזמינו רופא. ילד שלא רוצה ללמוד הוא ילד נורמלי".
כנגד אלו התייצבה פרופ' יולי תמיר, שרת החינוך לשעבר, שטענה שהערעור על המערכת מבריח הורים ממנה - אך מי שבורח הוא מי שיש בידיו האמצעים לעשות זאת. התחזיות השחורות, אומרת תמיר, הופכות לנבואה שמגשימה את עצמה.
אין עצירה: מצוקת החנייה של ישראל ("כלכליסט")
אין חנייה בישראל. ארי ליבסקר לקח את המציאות המתסכלת הזו, הכניס אותה למושב האחורי ויצא לברר מה מתרחש בחניוני ישראל – המקומות שאמורים לפתור, לכאורה, את מצוקת החנייה האדירה. הוא הסתובב במשך שעה ו-40 דקות בחניון של בית החולים תל השומר ועמד שעתיים וחצי ביציאה מחניון קריית הממשלה בתל אביב. הוא פגש אנשים שממתינים בכניסה לחניון כפול משהם ממתינים בפקקים, שנרדמים ברכב עד שיתפנה מקום, שעוזבים את הרכב ויוצאים לעשות קניות, שחונים במרחק של חצי שעה הליכה מהבית, שנוסעים לחנות אצל ההורים. הוא הסתכל לגיהינום באדום-לבן של העיניים.
יוצאים מהפקק: האנשים שחוזרים לתל אביב כדי לא לעמוד בכביש ("כלכליסט")
ויש גם מי שקשיי התחבורה שינו את חייהם באופן דרמטי הרבה יותר מעמידה במשך שעה וחצי מחוץ לחניון: הישראלים שעברו דירה לאחר שהפקקים שברו אותם. אבל הם לא ברחו מהמרכז – הם נבלעו בתוכו. ליבסקר יצא לפגוש אותם: שורה של אנשים שהמירו את חייהם בבתים מרווחים בפרברי שינה נעימים ובמושבים ירוקים בדירות צפופות ויקרות בתל אביב והסביבה לאחר שלא יכלו לשאת עוד את החיים המשובשים התקועים בפקק. תופעת ההגירה המפתיעה הזו מאתגרת את התפיסה המקובלת על איכות חיים (מה יותר חשוב: שכונה פסטורלית או הורה בבית?). תחזית המומחים הפסימית: זה רק יהיה גרוע יותר.
דיני נפשות: למה לא קוברים תינוקות שמתו בלידה שקטה ("המקום הכי חם בגיהנום")
הבאתו לקבורה של התינוק עמיעד ישראל, שיולד לאחר שהאם ההרה נפצעה בפיגוע הירי בצומת עפרה, היתה קשה לצפייה. אבל יש אנשים שהסיפור הזה טלטל אותם אף יותר: קבוצת נשים שיולדו בלידה שקטה ושלא זכו מעולם לקבור את ילדיהן. הילה ברבי-ג'קמן ניגשת בזהירות ובאומץ לסוגיה הרגישה ומעלה את השאלה הכואבת: במה שונה תינוק שמת בפיגוע מתינוק אחר שמת בלידה?
חשיפה לצפון: הסיפור המדהים של נבחרת צפון קוריאה במונדיאל ("הארץ")
קורותיה של הנבחרת צפון קוריאה בגביע העולם 1966 הם סיפור מרתק: נבחרת שמסומנת כחלשה ביותר בטורניר, נוחתת במדינה עוינת (בריטניה כלל לא הכירה בצפון קוריאה), משובצת לבית מוות על תקן בשר תותחים, מדהימה את יריבותיה, סוחפת את תושבי מידלסבורו, כמעט מפתיעה את פורטוגל ברבע הגמר באחד מהמהפכים הגדולים בתולדות הטורניר – ואז חוזרת לצפון קוריאה ונעלמת. לפי השמועות, כותב איתן בקרמן, שחקני הנבחרת "נשפטו, הורשעו והושלכו למחנות המאסר האיומים". צפון קוריאה הכחישה, והשאירה אותנו עם תעלומה לא פתורה - ועם סיפור לא רגיל.
ציפורה חול: ציפי לבני שוב רלוונטית ("ליברל")
כנגד המציאות הישראלית שבה מגזינים נסגרים והעיתונות המודפסת מקצצת עמודים, "ליברל" – ירחון כרומו מושקע, מעוצב ויוצא דופן – ממשיך לעמוד על רגליו. רוב הכתבות מתוכו אינן זמינות באינטרנט במלואן לקהל הרחב, אבל נוכל לציין אחת שכן: כתבת הפרופיל המעניינת של שרה ליבוביץ-דר על ציפי לבני, שמאתגרת היום את המחנה הציוני בדחיפת העיקשת להקמת גוש מרכז-שמאל בבחירות הקרובות – לעתים על הראש של יושב הראש אבי גבאי.
המתנחל: ירמי שיק בלום כובש את השטח שלו בגוש עציון ("בלייזר")
לירמי שיק בלום אין סיכוי לקנות דירה בתל אביב, אבל יש לו שמינית דונם בגוש עציון, עם נסח טאבו מ-1937, בכפר הפלסטיני ארטאס. אז הוא אוורר נסח טאבו מ-1937, הרים טלפון לחטיבה להתיישבות, בדק עם ארגון מעקב ההתנחלויות "כרם נבות", מצא את חלקת האדמה ליד כפר עציון ויצא להתנחל. או לפחות לדפוק תמונה יפה על רקע של כרם.
גם בשנים קודמות קראנו כתבות נהדרות:
"כשבאו ההורים הביולוגיים שיקרו להם שהילדים מתו": המטפלת שהייתה עדה להיעלמות ילדי תימן ("ידיעות אחרונות")
תמר קפלנסקי ממשיכה להיות חוד החנית העיתונאי של המאבק הציבורי בפרשת ילדי תימן והבלקן. בשנה שעברה היא חשפה את סיפורה יוצא הדופן של שולמית מליק בת ה-83, שעבדה בבית תינוקות במעברת קדימה וסיפרה על פעוטות בריאים שנעלמו. השנה היא הביאה סיפור דומה: זה של שושנה שחם, בת 85, שלמדה טיפול בתינוקות במעברת ראש העין. "ראינו שבאו אנשים, לבושים יפה, דיברו בשפה זרה, ולקחו תינוק או תינוקת", מספרת שחם לקפלנסקי. "הבנו שקורה פה משהו מלוכלך. אבל מה יכולנו לעשות בקשר לזה? לא הייתה לנו שום סמכות להתערב. היינו בסך הכל עוזרות. אמרו לנו שלוקחים אותם כדי לשפר את המצב שלהם, אפשרות להישאר בחיים. זה שכנע אותנו". לשאלה אם ידעה שלוקחים את התינוקות מההורים, היא עונה בפשטות מצמררת: כן.
"בסופו של דבר לקחתי את החיים של מישהו אחר": רוצחים פלסטיניים משוחררים מדברים (ynet)
לפני חמש שנים שיחררה ישראל 76 אסירים פלסטיניים שהעבירו עשרות שנים בכלא הישראלי, צופים מבעד לטלוויזיה באירועי מפתח בתולדות הסכסוך: מהסכמי אוסלו, עבור במות ערפאת ועד חטיפת גלעד שליט. אליאור לוי פגש אסירים ביטחוניים פלסטיניים ששוחררו ב-2013, אחרי שבמשך עשרות שנים צפו מבעד לטלוויזיות בתאים בסכסוך הישראלי-פלסטיני. "אתה מתחיל לראות את המצוקות של החברה הישראלית, את המשברים, את הגוונים", מספר עסמת מנסור, שרצח את חיים מזרחי בבית אל ב-1993. "כל הדברים הללו נותנים לך להרגיש שאתה נמצא מול חברה שהיא לא דומה למה שהכרת, ואתה יכול לראות צדדים משותפים איתה. אתה מתחיל להבין שאתה יכול לבנות קשרים ושלא כל התמונה שחורה ועוינת". הם גם מספרים על מעשי הטרור והרצח שהיו מעורבים בהם, על התהליכים שעברו בכלא ועל התגובות המעורבות של האסירים לפיגועים. אחד מהם – מוקדאד סלאח, שרצח את ישראל טננבאום ב-1993 – אף מבקש סליחה ממשפחת הקורבן, ומנסור מבקש להבהיר: "ישיבה בבית סוהר זו לא גבורה".
לחיות עם פסיכופת: איילת שני משוחחת עם פסיכולוגית המתמחה בפסיכופתיה ("הארץ")
המדור "אני בשיחה" הוא משתתף קבוע ברשימת "הכתבות הכי טובות", ואיילת שני ממשיכה להביא אליו מדי שבוע אנשים מרתקים – חוקרים, אקטיביסטים ופעילים חברתיים – לשיחות על מפעלי חיים עתירי תובנות. השנה היא שוחחה, בין השאר, עם רופאה אריתראית שסיפרה על הזוועות שראתה בסיני, עם ישראלית שמנסה להביא מים לכפרים באפריקה, ועם לוחמת נגד סחר בבני אדם בהודו. פרספקטיבה מעניינת ומטרידה במיוחד על החיים סיפקה הפסיכולוגית הקלינית אפרת הראל היימן, שסיפרה עד כמה האפשרות שאנחנו חיים לצד פסיכופתים – ואפילו מנהלים איתם זוגיות – סבירה. "לא רואים את זה עליהם", היא אומרת, "וזה באמת מפחיד". באמת.
סוד האושר: רותם שטרקמן מנסה להבין מטל שביט למה הישראלים מאושרים ("The Marker")
במקבילה המארקרית של שני, רותם שטרקמן ועמיתיו ניהלו שיחות משלהם עם דמויות בולטות במשק ובחברה הישראליים. הם שוחחו השנה, בין השאר, עם עו"ד עודד גזית על אנשים חפים מפשע שיושבים בכלא, עם הסוציולוג גיא שני שטוען שיש רק עיר אחת בישראל, עם חוקרת התקשורת מישל שטיין טיר על שפת הגוף של נתניהו ועם המומחה לחברה החרדית מוטי בר לב על כישלון תופעת החזרה בתשובה.
באחת השיחות ניסה שטרקמן לפצח באמצעות פרופ' טל שביט, מומחה לכלכלה התנהגותית, את אחת החידות הגדולות של הישראליות: העובדה שאנחנו כל כך מאושרים (מקום 11 בעולם ב-2018 על פי מדד האושר העולמי). בעולם שבו אפילו האו"ם מציב את האושר כיעד לאומי, שביט מציע כמה תובנות מעניינות והגיוניות, כמו העובדה שזוגיות מביאה ליותר אושר בגלל היציבות (אבל ילדים לא בהכרח תורמים לכך). התחזית שלו לישראל פחות מאושרת: אנחנו בצמרת, הוא אומר, אבל אנחנו לא משקיעים מספיק בשביל להישאר שם.
אופס: על טעויות והתנצלויות בעיתונות ("מקור ראשון")
ואם כבר מזכירים את "הכתבות הכי טובות", צריך להזכיר גם את הכתבות הפחות טובות – למשל, אלו שנעשו בהן טעויות. ד"ר אורי פז, שסיים השנה את תפקידו כמנכ"ל ועורך ערוץ הכנסת ושכתב את עבודת הדוקטורט שלו על "הקלות הבלתי נסבלת של הטעות", מספר בראיון לאריאל שנבל גם על "הקלות העוד יותר בלתי נסבלת של אי תיקון הטעות". המחקר שלו צריך להטריד כל עיתונאי – רגע לפני שהוא יטריד את המחוקקים שממילא רק מחפשים איך להגביל את העיתונות בחוק. "החשש שלי הוא שהנתונים הנפיצים יכולים לחמש גורמים שמעוניינים בחקיקה", הוא אומר, "זו קריאת השכמה".
בהשלמה: אמנון שמוש נפרד מהחיים ("מעריב")
הסופר אמנון שמוש ("מישל עזרא ספרא ובניו") יחגוג בינואר הקרוב את יום הולדתו ה-90. רעייתו מתה לפני שנתיים, בריאותו התרופפה, ראייתו הידרדרה עד כדי עיוורון. הוא כבר לא נאחז בחיים בכל מאודו. בטקסט יפהפה של פרידה והשלמה, הוא כותב על הכתיבה ("אתה כותב לעצמך, זה שיח בינך ובין החיים"), על המרת האמונה (מאלוהים לסוציאליזם), על החיים לבד ("חיים שאין בהם חפץ"), ובעיקר – על הסוף, שכלל לא נתון בידיו. "מי שהשאיר כתבים נשאר", הוא כותב על המחלוקת בדבר קיומם של המלכים דוד ושלמה, ובעצם – כותב על עצמו.
לבד: רון מיברג לא יודע איך חיים אחרי הגירושים ("מעריב")
ביולי 2017 התוודה רון מיברג על גירושיו. 45 שנות נישואים הסתיימו, ומיברג סיכם אותן במילים "אלה הימים הקשים והמרים ביותר בחיי שאת סופם אינני רואה". קצת יותר משנה אחר כך, נעמי ליס-מיברג חזרה לאייר את טוריו של בעלה לשעבר, בעוד הוא מנסה להסתגל לחיים בגפו – ולניסיון שלא לחיות בגפו, בגיל 64 וללא כישורי החיזור שלא ליטש בכל השנים שבהן היה נשוי. "אני מפורר", כותב מיברג, "מה שהיה נגמר. שמעתי את האבן פוגעת במים בתחתית הבאר". את חייו הגדיר כ"תופת פסיכולוגית". זו תקופה מרתקת לקרוא את מיברג, מהכותבים המחוננים שידעה העיתונות הישראלית, בפאזה שכמעט מעולם לא ניבטה ממנו. האיש שיודע להיות כל כך אכזרי וחד כלפי אחרים, מוכיח שהוא לא עושה הנחות גם לעצמו.
וגם: למה אף אחד לא ממליץ למיברג לחזור לישראל
אין ערבים: ירון לונדון על החלל שייפער אחרי "לונדון את קירשנבאום" ("ידיעות אחרונות")
ירידתה מהמסך של התכנית "לונדון את קירשנבאום", עם האיחוד בין ערוץ 10 ורשת, לוותה בגלים של קינה – ובתגובת נגד של בוז, לגלוג והתנערות. נדמה שעל שני דברים קשה לחלוק: זו היתה תכנית מעמיקה ואינטליגנטית באורח יוצא דופן; והיא העניקה ייצוג חריג בתקשורת (והולם למציאות) של נשים ושל ערבים (יעיד על כך, בין השאר, מיקומה הקבוע בצמרת "מדד הייצוג" של עמותת סיכוי). ירון לונדון התייחס לאספקט האחרון בטור פרידה, ובו סיפר ש"נוכחנו לדעת כי נשים, יותר מגברים, נוטות להיענות להזמנתנו רק כאשר הן בטוחות לחלוטין ביכולתן 'לספק את הסחורה' ותכופות מסרבות ומפנות לגבר שבקיאותו נופלת משלהן. הערבים, יותר מיהודים, חוששים מהבעת דעה העלולה לקלוע אותם לסכסוכים בסביבתם". הוא הזכיר סקר שערכה התכנית לאחרונה והעלה ממצאים מטרידים לגבי רמת הגזענות כלפי ערבים בחברה היהודית. "התכנית הצנועה שלנו נאבקה במגמה הזאת", חותם לונדון את דבריו בטון מדכדך, "וחוששני שנעילתה אינה מיטיבה עם עתידה של החברה הישראלית".
סגן חמודי: יומן המלחמה הפנימית של דניאלה לונדון-דקל ("ידיעות אחרונות")
בתו של לונדון, דניאלה לונדון-דקל, היא נבחרת קבועה לרשימת "הכתבות הכי טובות" שלנו. נדמה שככל שחולפות השנים, כך מתחדד קולה של לונדון-דקל, והאבחנות הקומיות המדויקות שלה משתלבות לא פעם במסרים אמיצים ומעצימים. כזה היה הטור שבו סיפרה על יום ההשבעה לקצונה של בנה. הרגע הזה עימת את לונדון-דקל עם הקונפליקט הפרטי שלה. היא מתארת בו את מה שהיא מכנה "יומן מלחמה (פנימית)" בין היותה אישה חילונית שמאלנית שעשויה להיחשב היום כ"בוגדת" ומתקשה לצפות ב"דמוקרטיה מתכרסמת" סביבה, ובין שליחת בנה לסכן את חייו למען מדינת ישראל. הקונפליקט הזה הוא מנת חלקם של עשרות אלפי ישראלים, ולונדון-דקל מנסחת אותו היטב על מורכבותו ועל מידת השכנוע העצמי הנדרשת כדי להתמודד איתו. בסוף הטור הזה היא בוכה. אפשר להניח שהיא לא לבד.
וגם:
הגיע הזמן לדבר על השלב הבא של MeToo
מצב חירום: על יום המחאה נגד אלימות כלפי נשים
ריאליסטי אפוקליפטי: אסף חנוכה רואה את הסוף ("כלכליסט")
כמו לונדון-דקל, גם אסף חנוכה מפרסם כבר שנים טור אישי גרפי. כמו לונדון-דקל, גם הטור של חנוכה חד, חשוף ומנסח אבחנות מדויקות על החיים. כמו לונדון-דקל, גם הטור של חנוכה ניפק השנה כמה פנינים, כמו הטור שהתייצב ביולי בשערי מוסף "כלכליסט" והציג תסריט אפוקליפטי מבעד לדמותו של בנימין זאב הרצל, שהופך מחוזה המדינה להיפסטר תל-אביבי בדלני. דמוקרטיה מתרסקת בתשעה ריבועים.
וגם: זאת רק דעתי
זכות הצעקה: יולי קרביץ על השנים שבהן הותקפה מינית ("המקום הכי חם בגיהנום")
"שמעתי כבר הכל: שמגיע לי, שכנראה נהניתי מזה, שיכולתי לברוח אך בחרתי אחרת, שאני אשמה בקורבנות הבאות כי לא התלוננתי. אין ספק שאילו הייתי קמה והולכת זה לא היה קורה לי. בראבו, שרלוק".
בטור אמיץ וחשוף מגוללת יולי קרביץ את שנות השתיקה הארוכות שליוו אותה כקורבן פגיעה מינית, שנים שבהן אפילו הגנה על בן זוגה כשהוא אנס אישה אחרת (והורשע). היא כותבת על הגבר שהתעמר בה – ועל החברה שפנתה לה עורף. "הפסיביות החברתית היא כלי שרת בידיו של המתעלל", היא כותבת, "הנרטיב הכללי סביב האלימות שספגתי היה שאיש לא יאמין לי כי אני משוגעת, והחברה שיקפה לי שהנרטיב הזה נכון".
הגירוש: ס. יזהר על מה שראה במלחמת השחרור ("ס. יזהר חוזר")
"ראיתי את האם ובנה יוצאים בגולה. ראיתי את הילד בוכה. הוא נשבע בתוכו נקמה. אנו מגדלים בצדנו צפעוני. ולו הייתי אני תחתיו – הייתי שר אשרי מי שיאחז בניך, בת ציון, – ונפצם אל הסלע".
נבואת הפורענות הזו לא נכתבה היום. היא נכתבה בראשית ימיה של המדינה על ידי ס. יזהר, במכתב תשובה שנשלח לחיל'ה, חיה הלפרין, שהייתה תלמידתו ביבנאל. "קללת חזעה על ראשנו", הוא כותב על סיפורו המופתי "סיפור חרבת חזעה" ועל גירוש תושביו של הכפר (הבדיוני והסמלי), במכתב שפורסם באתר "ס. יזהר חוזר" המעלה את כתביו אל הרשת (ובאתר "שיחה מקומית"). כעדות משלימה לדברים פרסם בנו של יזהר, ישראל סמילנסקי, את סיפור כיבוש הכפר (האמיתי) חרבת חצאץ שבו השתתף הסופר, ואת פקודת המבצע: "גירוש הפליטים הערביים מהכפרים ומניעת חזרתם שנית ע"י הריסת הכפרים".
טור הטורים: עוזי וייל בטור אישי על הטור האישי ("טיים אאוט תל אביב")
"טור אישי הוא כמו קפיץ. אתה חושב וחושב וחושב, ואין למחשבות הללו לאיפה ללכת, והקפיץ נמתח ונמתח, עד שיום אחד מגיע הדד-ליין ואתה משחרר אותו. העוצמה לא מגיעה מהשחרור, אלא מהמתיחה. ומי מותח היום את הקפיץ שלו יותר מעשר דקות?".
עוזי וייל אחראי על אחד מהטורים האהובים בתולדות העיתונות הישראלית – "השער האחורי" של העיר. בשנים האחרונות הוא מפרסם את טורו ב"טיים אאוט", ובאחד הטורים השנה סיפר על העדפותיו הפרטיות (אהרון בכר, חזי לסקלי, ג'וזף מיצ'ל), על מה שהופך טור אישי לטור טוב – ועל מה שהורג אותו.
בדצמבר פרסם וייל את טורו האחרון. נקווה שהוא עוד ישוב.
כולם שווים: קריקטורת החזירים של אבי כ"ץ ("ג'רוזלם ריפורט")
לראשונה מתפרסמת בפרויקט "הכתבות הכי טובות" קריקטורה. לא יכולנו להימנע מזה: במשך כמה ימים הקריקטורה של אבי כ"ץ הרעידה את ישראל.
כ"ץ השתמש בצילום של אוליבייה פיטוסי מ"הארץ" (לימים תמונת השנה של תחרות "עדות מקומית") בסיום ההצבעה בכנסת על חוק הלאום, והפך את גיבורי התמונה – אנשי הליכוד המקיפים את בנימין נתניהו העגמומי לצילום סלפי – לחזירים, תחת הכיתוב "כל בעלי החיים שווים – אבל חלקם שווים יותר מאחרים". הרפרנס הברור לספר "חוות החיות" – כולל אזכור שמו של ג'ורג' אורוול בתמונה – חלף מעל ראשיהם של אנשי ימין שהגיבו בזעם להשוואת אנשים לחזירים, וכ"ץ מצא את עצמו מפוטר מהעיתון (למרות שהקריקטורה פורסמה באישור העורך). אבל גם התגובה ההיסטרית מלמדת על גדולתה של הקריקטורה של כ"ץ, חיבור מדויק של צילום נפלא ומשל מטריד. זה פשוט מבריק.
אולי הם צודקים: יולי תמיר על החוק הפולני ("הארץ")
בשיאו של המשבר בין ישראל לפולין סביב "חוק השואה", סיפרה שרת החינוך לשעבר יולי תמיר על מפגשה עם נשיא פולין המנוח לך קצ'ינסקי. קצ'ינסקי פרש בפניה את ההיסטוריה של פולין והיהודים, סיפר על היחסים שקדמו למלחה"ע השנייה ועל הסבל הפולני תחת המשטר הנאצי. ואז הוא סיפר לה על בני הנוער, שמסתובבים בפולין "כאילו ראו את השטן" ואז נוסעים לברלין ושותים קפה ליד מטה הגסטפו. אתם משכתבים את ההיסטוריה, טען קצ'ינסקי. "סלחתם לגרמנים כי היה להם כסף לשלם לכם", הוא אמר לתמיר, "והסטתם את האש נגדנו". אולי הפולנים צודקים, כותבת תמיר. "ייתכן שצריך לאפשר גם למובסים להציג את הגרסה שלהם לאירועים. היא אמינה לא פחות ומאתגרת עוד יותר מזו שאנו אוחזים בה היום".
תאונה ללא אחראים: האמת על תאונות הדרכים – ומי מסתיר אותה מאתנו (TheCar)
עיתונאי הרכב הוותיק גיל מלמד סבור שאזרחי ישראל לא יודעים את האמת על תאונות הדרכים. בכתב אישום חריף נגד הרשויות טוען מלמד שלא רק שהן לא חוקרות לעומק את תאונות הדרכים - הן גם עושות את זה כמעט במזיד. "חקר לעומק מעלה סדרה ארוכה של תקלות שקשורות בהכשרת הנהג, בתשתיות וברכב", כותב מלמד, "ולמרות שהמטרה היא הצלת חיים – ממלאי התפקידים עלולים לחוש מאוימים מעצם הגילוי שלהם". הפתרון – גוף חקירה חוץ-משטרתי בדומה לאלו שקיימים בעולם ואפילו בישראל (בענף התעופה) – נשמע פשוט. בינתיים, אנחנו נוסעים על כביש חלקלק.
מה הבעיה בחוק הלאום: אדם שנער מנתח ("המקום הכי חם בגיהינום")
חוק הלאום היה אולי החוק השנוי ביותר במחלוקת שהתקבל השנה בכנסת. חלק מהבעיה טמונה בשאלה הפשוטה לכאורה: מה משמעותו המעשית של החוק? או, כפי שטענו רבים מתומכיו: אין בו פגיעה במיעוטים. ד"ר אדם שנער מהמרכז הבינתחומי בהרצליה הציע, בסיועה של ניצן פינקו ובממשק נוח ומזמין, ניתוח בהיר של החוק, על סעיפיו הבעייתיים והפתוחים לפרשנות ועל אלו שלא משנים דבר. למי שלא הבין מה הסיפור עם חוק הלאום, מומלץ להציץ בזה. וכמו ששנער מציין: "לא פחות חשוב ממה שיש בחוק הוא מה שאין בו: הבטחה לשוויון ולדמוקרטיה".
על הביקורת: יוענה גונן ("הארץ") וארנה קזין (בלוג אישי)
כבר תקופה ארוכה שמוסף "ספרים" של "הארץ" מצליח לעורר שיח סוער ברפובליקה הספרותית. אחדים מריעים לעניין שנוצק בענף המנומנם, ואחרים מגנים את השיח הבוטה והפרובוקטורי. יוענה גונן - אחת מהמבקרות ומי שהפכה בשנים האחרונות ממחברת מדור הטריוויה האהוב "20 שאלות" לאחת הכותבות הבולטות והמעולות ב"הארץ" (וגם יצאה מהארון כבעלת המדור "מחלק מוסר") – חיברה את כתב ההגנה של המוסף, והסנגוריה הזו מנוסחת היטב עד לקריאה האחרונה לפעולה: לעבור מ"טקסי קינה" ל"טינה בריאה". מנגד, כדאי לקרוא את המאמר "איך לכתוב רשימת ביקורת על יצירה ספרותית" שפרסמה הסופרת והמסאית ארנה קזין (שכבר ביקרה בעבר את מוסף "ספרים" וכותרותיו), המציע דרך אחרת לבקר ספרות. נראה שכך צריך באמת להתנהל הדיון סביב "ספרים".
מסך אחר: יש קולנוע ימני – אבל אתם לא שומעים עליו ("השילוח")
הטענה הקבועה של שרת התרבות מירי רגב ותומכיה היא שהממסד הקולנועי לא תומך בסרטים בעלי אג'נדה ימנית. חוקר הקולנוע אדם צחי טוען שדווקא יש קולנוע ימני בישראל – אבל הוא לא דומיננטי, והסיבה לכך לא נעוצה באופן שבו ממומן הקולנוע בארץ אלא בתשתית התיאורטית של הקולנוע בעולם כולו. במילים אחרות: לא צריך לשנות את חלוקת הכסף, מירי; צריך לשנות את השיח.
"העין השביעית" חוגג עשור ברשת ("העין השביעית")
אתר ביקורת התקשורת "העין השביעית" ציין השנה עשור להגירתו מהדפוס אל הרשת עם בחינת הישגיו לאורך השנים: חשיפת מעורבותו של נתניהו במינוי עורך "ישראלי" (החינמון של שלדון אדלסון שקדם ל"ישראל היום"), פרסום תחקיר על מעריב תחת נוחי דנקנר וניר חפץ, ומלחמה מתמדת על מעמד העיתונאי, על חופש העיתונות – ועל ניקיון כפיה. מזה שלוש שנים שהאתר מתפקד כגוף עצמאי ובלתי תלוי הנשען על תרומות וממשיך למלא את תפקידו: להיות כלב השמירה של כלב השמירה של הדמוקרטיה.
משפחה להשכרה: היפנים ששוכרים קרובי משפחה ("ניו יורקר")
זו תופעה מרתקת - תעשיית קרובי משפחה להשכרה ביפן - והיא כבר תועדה וסופרה היטב (למשל, בכתבה הזאת ב"אטלנטיק"), אבל לא כפי שאליף בטומן עושה זאת: בשיחות ומפגשים עם המשכירים והשוכרים (אלמן שבתו ניתקה עמו קשר, אם חד-הורית שבתה הייתה מסוגרת) ואפילו בהתנסות אישית (היא שוכרת לעצמה אמא). בדרך היא לא רק מציגה את התופעה ברגישות, אלא גם מצליחה לבחון אותה מול הרציונל המערבי (מה כבר ההבדל בין שכירת אמא לשכירת מטפלת?) ולתהות על אהבה שלא תלויה בדבר. "התחלתי את הכתבה בהנחה שרעיון ההשכרה מערער איכשהו את מושג האהבה ללא תנאי", כותבת בטומן. "כעת מצאתי את עצמי תוהה אם בכלל אפשר לקבל אהבה ללא תנאי בלי לשלם".
שמעו סיפור: קווינסי ג'ונס יורה בצרורות (GQ)
קווינסי ג'ונס מסתובב עם הטבעת של פרנק סינטרה שעשה לו פעם מקושקשת באולפן של דין מרטין. הוא כותב במנדרינית, בערבית ובקאטאקאנה. יש לו 22 חברות מסאו פאולו ועד קהיר. הוא אמר לאפיפיור יוחנן פאולוס שהנעליים שלו הם נעליים של סרסור. לני ריפנשטאל סיפרה לו שהיטלר היה על קוק. כשהיה ילד מסמרו לו את היד לגדר עם סכין קפיצית ותקעו לו דוקרן קרח ברקה. הוא ראה את אימו בבית חולים לחולי נפש עושה מולו קקי ואוכלת אותו. הוא אכל חולדות אצל סבתא שלו. הוא ראה את החבר שלו בלי ראש בתאונת דרכים בגיל 14. בגיל 15 הוא נפל במדרגות מגובה של חמש קומות בגלל הרואין שקיבל מריי צ'ארלס. הוא ראה את צ'ארלס מקבל הזרקות הרואין לאשכים. הוא קנה סמים ממלקולם אקס. הוא שכח להגיע למסיבה אצל רומן פולנסקי וכך ניצל מהטבח של צ'רלס מנסון. הוא סבל ממפרצת מוחית ונאסר עליו לנגן בחצוצרה. הוא ניגן בכל זאת.
קווינסי ג'ונס, אגדת מוזיקה, העניק לכריס הית' ראיון מסחרר עם מפל של ניימדרופינג. במקור קראו לזה "לקווינסי ג'ונס יש סיפור על זה". בכתבה המתורגמת ב"הארץ" פשוט קראו לזה "קחו רגע לקרוא את הכתבה הכי טובה שקראתם".
לכתבה (למקור)
בא מכאב: ניק קייב עונה למעריצים (The Red Hand Files)
בא מכאב: ניק קייב עונה למעריצים (The Red Hand Files)שלוש שנים אחרי הטרגדיה הגדולה של חייו – מות בנו בן ה-15 שנפל מצוק – ניק קייב מכניס את המעריצים לחדר האינטימי שלו, בפרויקט יפהפה בשם "The Red Hand Files" שבו הוא עונה על שאלות כמו "האם אתה מאמין באלוהים?" ("אני מתנהג כאילו שאני מאמין") או "מה היית עושה אם היו נותרות לך 72 שעות לחיות?" (על כך ענה קייב במשפט בודד: "משתגע"). לכותבת ששאלה אותה אם הוא מרגיש שבנו עדיין מתקשר איתו מבין המתים (תרגום של המכתב פורסם ב"סלונה"), ענה: "אם אנחנו אוהבים, אנחנו אבלים. זו העסקה. אבל הוא התזכורת האיומה לעומקה של האהבה שלנו, וכמו אהבה, האבל לא פתוח למשא ומתן".
קנה כפול: איך מיישבים את אהבת הנשק עם הסכנה ("ניו יורק טיימס מגזין")
בתוך הדיון הסוער סביב סוגיית הנשק דייויד ג'וי מתייצב בפוזיציה יוצאת דופן: חובב נשק שמתקשה להשלים עם הסכנה החברתית שגלומה בו, "נקרע בין התרבות שגדלתי בה לבין מה שהיא הפכה להיות". "כמעט שאין רגע שבו אין לי כלי נשק בהישג יד", הוא כותב לפני שהוא פורש לפנינו את ארסנל התחמושת שלו. "בעיר מגוריי שבהרי צפון קרוליינה, עם פחות מתריסר כלי נשק בכספת אני אפילו לא נחשב לחולה-אקדחים". הוא מספר על אקדח שכוון לראשו בגיל 14, על היתקלות אלימה עם שוטרים, על קרב יריות בעסקת סמים, על אקדחים שממתינים בנרתיקי קרסול ועל רובה ציד שמוסתר בתא המטען, על חרדות ממקומות שקשה למצוא בהם את היציאה ועל ההסתגרות בבית, ועל אקדח שגורם לו להרגיש בטוח יותר. כשהטבח בפארקלנד מאיים לקרוע בינו לבין חבר לציד, הוא אומר תודה כשמישהו נכנס לחדר ומחליף נושא. "בזמן שישבנו שם שנינו ולגמנו מהקפה, בטלוויזיה נראו ילדים, ניצולי התיכון, שהיו מוכנים להגיד את מה שאנחנו לא אמרנו, והתביישתי".
הגורו: גווינת' פאלטרו והתעשייה המטורללת של ה-Wellness ("ניו יורק טיימס מגזין")
גווינת' פאלטרו הפכה בשנים האחרונות מכוכבת הוליוודית וכלת אוסקר לאימפריית וולנס ששווה רבע מיליארד דולר. הכתבה של טאפי ברודסר-אקנר היא סקירה משעשעת ומרתקת של "גופ" כמקרה קיצוני אך ייצוגי של טירוף הוולנס – תופעה חיובית בבסיסה שהחלה ברעיונות ניו-אייג'יים סבירים כמו אוכל אורגני, יוגה וניקוי רעלים, והידרדרה למחוזות ההזויים (ואפילו המסוכנים) של טיפול בעקיצות דבורים (טיפול שגרם השנה למותה של אישה) והחדרת ביצי ג'ייד לווגינה. ובראש פירמידת המסחר המטורללת הזו ניצבת ג'י-פי, כפי שמכונה פאלטרו בכתבה, "יושבת בלי תחתונים מעל אדי לענה מצויה כדי לווסת את עצמה הורמונלית", מנפנפת את הביקורות ("אנחנו לא יוצאים בהצהרות" – כלומר, לא מתחייבים לעובדות) ועושה זהב. "אני מתרגמת את זוגות העיניים לכסף", היא אומרת על הטראפיק השלילי שמקבל גופ. לפחות בזה היא צודקת.
מיליוני אנשים לבד: איך הפכה הבדידות למגפה ("האקונומיסט")
הבדידות כבר לא רומנטית. זו תופעה מסוכנת שמדאיגה גם את מי שלא סובל ממנה, כמו רופאים, פסיכולוגים וקובעי מדיניות. בבריטניה מונתה שרה לטיפול בנושא, ורופא אמריקאי קבע שהיא מסוכנת כמו השמנת יתר או 15 סיגריות ביום. הוא מגדיר אותה כמגפה.
הכתבה של "האקונומיסט" סוקרת מחקרים רבים בניסיון להבין מהי בדידות, איך מודדים אותה, עד כמה היא מזיקה לבריאות ומי סובל ממנה (צעירים, מבוגרים מאוד, מהגרים, חולים). על השאלה אם יש תרופה לבדידות, עם זאת, היא מתקשה לענות.
אין סקס אחר: למה הצעירים לא עושים סקס ("אטלנטיק")
"זו אמורה להיות תקופת הפריחה של הסקס", כותבת קייט ג'וליאן בפתח כתבתה לפני שהיא מזכירה את הלגיטימיות הרווחת של סקס מחוץ לנישואים, את השפל של האיידס, את גלולת היום שאחרי, את האפליקציות, את הסקסטינג, את המיניות בפריים טיים הטלוויזיוני, את ה-BDSM בקולנוע, את פריחת הפוליאמוריה. "אבל בני נוער ומבוגרים צעירים באמריקה עושים פחות סקס".
אז ג'וליאן מחפשת הסברים. היא משוחחת עם חוקרי מיניות, פסיכולוגים, כלכלנים ומטפלים, ועם אנשים צעירים שהמיתון המיני הוא חייהם. היא מצמצמת את רשימת הגורמים החשודים ובוחנת את הגידול בהעדפת האוננות, את הירידה בקיומן של מערכות יחסים מתמשכות, את הרצון להתמקד בקידום עצמי, את הזמן שמושחת בטינדר, את החרדות ואת האכזבה מסקס גרוע. הרבה הסברים אפשריים, הרבה השלכות פוטנציאליות – ומעט מאוד סקס.
וגם: טל גלעדי, בת דור ה-Z, מנסה לענות על אותה שאלה – בישראל
פינת אוכל: טיולים גסטרונומיים בעקבות רונית ורד
כבר ארבע שנים שרונית ורד פותחת מדי שבוע ב"הארץ" את "פינת אוכל": מדור גסטרונומי מופלא, מתובל בצילומים יפהפיים של דן פרץ, שבו לשה ורד את הארץ ויוצקת ממנה סיפורים מרתקים ומעוררי תיאבון על הקשר שבין האדם ומזונו. המדור הזה הפך עם השנים מפיסת עיתונות מענגת למדריך טיולים, ומקומות שכוחים ונסתרים הפכו בזכות ורד ליעדים בווייז. השנה הפנטזיה הזו התממשקה לתוך פרויקט שמאפשר לכל אחד לצאת לגלות אוצרות קולינריים בעקבות המדור. זה יהיה חזירי מצדנו אם נבקש את זה גם בפורמט אלבומי?
החושפים נחשפים: עיתונאים מספרים על סקופים מטלטלים ("וואלה! News")
כחלק מהשינויים שעברו על "וואלה!" מאז התפוצץ תיק 4000 הוחלט לסגור את מדור "וואלה! ברנז'ה" הוותיק - ממסקרי ומבקרי העיתונות האחרונים בתקשורת המרכזית. במהלך השנים חשף המדור לא מעט סיפורים שהביכו את התקשורת הישראלית, אבל בשנים האחרונות הפך הבית שבתוכו פעל למושא סיקור וביקורת ובהמשך למוקד חקירה משטרתית מרעישה. הלחץ מקשרי נתניהו-אלוביץ', כפי שגילה עורך המדור דוד ורטהיים בראיון פרישה מעניין שהעניק ל"העין השביעית", לא פסח גם עליו.
הפרויקטים האחרון שהספיק המדור להשיק טרם מותו היה סדרת טורים שכתבו תשעה מבכירי העיתונאים בישראל על חשיפות שטלטלו את המדינה: רביב דרוקר על תיק הצוללות, אמנון אברמוביץ' על משה קצב, דן מרגלית על פרשת הדולרים של רבין, ואפילו גידי וייץ על תחקיר "וואלה!" וקשרי אלוביץ'-נתניהו. מעבר להצצה אל העבודה העיתונאית ומעבר לפיקנטריה הברנז'אית, הפרויקט כולו מתנוסס כראיית זהב בשאלת חשיבותה של העיתונות לדמוקרטיה.
עשר בחשבון: איך להתנהל כלכלית בכל עשור בחיים ("כלכליסט")
שנות ה-20 לחייכם הם הזמן הכי חשוב לשים כסף בצד, בשנות ה-40 כבר כדאי להתחיל לחשוב על הבריאות, ובשנות ה-60 כדאי כבר לחשוב על משרה חלקית. פרויקט "הזדמנות של פעם בעשור" מכוון אתכם לחיים מושכלים עם עצות כלכליות לכל עשור בחייכם כדי שאולי תצליחו לצלוח את החיים האלה בחיים.
מפת הבעלויות בתקשורת ("העין השביעית")
מאז 2006 ממפה "העין השביעית" את רשת הבעלויות הפרושה מאחורי העיתונות, על הצטלבויותיה, פירמידותיה וכשליה הקיימים והפוטנציאליים. השנה פורסמה המפה בפעם החמישית, ובמאמר נלווה מסמן איתמר ב"ז את הפרידה מהטייקונים הממונפים, עליית השותפים השקופים, וכמובן – ההתערבות הפוליטית. בכתבה נוספת בפרויקט מצביעים חוקרי תקשורת על כשלים שונים בשוק, ורובם מסכימים על כשל מהותי אחד: הבחישה הפוליטית. או, כפי שמנסח זאת בפשטות פרופ' דניאל דור: "מה הבעיה החמורה ביותר בשוק התקשורת? בנימין נתניהו".
מוטב מאוחר: מדור ההספדים חוזר לנשים שנשכחו מאחור ("ניו יורק טיימס")
מאז 1851 פרסם מדור ההספדים של הניו יורק טיימס אלפי הספדים: למנהיגים, לאמנים, למדענים. ובכל זאת התעלם המדור מרבים, ובעיקר – מרבות: מהסופרות שרלוט ברונטה וסילביה פלאת' ועד פעילת זכויות האדם איידה בי וולס. וולס הפכה לדמות הראשונה שמופיעה ב"Overlooked", פרויקט התיקון ההיסטורי של העיתון (אמנם באנגלית, אבל חשוב מכדי שנתעלם ממנו) שמביא את סיפורן של הנשים שלא נכנסו בשערי מדור ההספדים במותם. "ההספדים בטיימס נשלטו בידי גברים לבנים", נאמר בכותרת הפרויקט, "עכשיו אנחנו מוסיפים את סיפוריהם של אנשים יוצאי דופן אחרים".
מותרת: יאנה פבזנר על הגירושים
ביולי האחרון התגרשה יאנה פבזנר מהאדם שאהבה – מבלי שהפסיקה לאהוב אותו. היא עברה את מסכת הייסורים המדכאת והמאובנת שניצבת בפני כל אדם שמבקש להתגרש במדינת ישראל, בטח אם הוא אישה, בטח אם הוא עולה מבריה"מ. אבל זה לא היה החלק הקשה באמת.
"אנחנו עומדים אחד מול השנייה. אני מושיטה את ידי אליו. אמרו לי שזה טקס מצחיק ומגוחך שיש אחריו תחושת ריקנות מרוב שהוא סתמי. אבל הוא אומר את המילים בקול חנוק ושנינו בוכים אחד מול השנייה. אל תבואו לכאן לפני שהאהבה מתה".
ואם אתם כבר במגזין סוף השבוע, נסו גם את:
"איך עוזבים בית אחרי 44 שנים?": תומר קמרלינג מפנה את ההורים מבית ילדותו
"עשיתי טעות נוראית": ראיון ראשון מהכלא עם רוני רון שרצח את רוז פיזאם
"אני לא רוצה ילדים": ענת לוין בהרהור על ויתור
"איך הפך יובל נח הררי לגורו?" אדר ריכטר צללה אל תופעת ההיסטוריון הוויראלי בעולם
"מה הבעיה שלכם עם ערבית?": נסרין קדרין שואלת. בערבית
מעבר לגדר: BOLD מגיע לעזה
סדרת סרטוני "BOLD" הציגה גם השנה מגוון של סיפורים ודעות שגרפו עניין ותהודה ציבורית. בין השאר הופיעו בה השנה הופיעו בסדרה, בין השאר, אגם צוק שגילתה בגיל 10 שאבא שלה רוצה להיות אישה; עדי שוסברגר מדיני, שאיבדה את בתה בגלל אנשים שלא חוסנו; עידו הלמן, שסיפר על החיים עם תסמונת אספרגר; ענת דייגי, ששלחה ילד בריא לגן וקיבלה אותו בחזרה ללא רוח חיים; אורית הורביץ ברעם, שהחליטה להפסיק לצבוע את השיער הלבן; אורלי פרוינד, שמערכת החינוך לא הצילה אותה כשהותקפה מינית בילדותה; והעיתונאי ישראל כהן בסרטון קונטרוברסלי במיוחד שבו הסביר מדוע חרדים לא עומדים בצפירת יום הזיכרון.
אבל סרטון אחד היה יוצא דופן. בשונה מכל סרטון אחר בסדרה, הוא לא צולם באולפנים של mako בתל אביב, כי אם בעזה. הדובר היה ח'אלד אל עזאייזה, תושב עזה, שבעיצומו של המתח הגואה בין ישראל לפלסטינים סיפר על החיים הקשים ברצועה בלי מים, בלי חשמל, בלי תרופות. "עזבו ישראלי או פלסטיני, הרי כולנו בני אדם", אומר ח'אלד, "תגידו אתם, מה הייתם עושים אם הייתם חיים ככה?".
לכל סרטוני BOLD בפייסבוק ובאתר
המטורללים: עהד תמימי עושה לחייל שלפלף ורחלי רוטנר מטריפה את רון קופמן
אם עוד לא עשיתם לייק על וואקו, אנחנו באמת לא מבינים למה אתם מחכים. שום דבר לא יסביר את העמוד הפרודי-סאטירי הזה יותר מזה מהצצה בפוסטים כמו "ערב הוקרה לסלבס שלא הטרידו מינית", "קנתה סופגנייה ברולדין כדי שתוכל להגיד למשפחתה את הבדיחה 'הייתי צריכה לקחת משכנתא כדי לקנות אותה מרוב שהיא יקרה' אך גילתה שמשפחתה נטשה אותה מזמן", והפוסט שעורר את זעם הגולשים "שעה וחצי לאחר שחרורה עשתה עהד תמימי לחייל 'שלפלף'" (פוסט שפורסם מאוחר יותר כאייטם אמיתי ב"רוטר").
מדור אחר שהטריף את כולם בשנה האחרונה הוא "שיחה מאוירת", שבו רחלי רוטנר מגייסת את כישורי ההטרלה המוכחים שלה כדי לשגע נציגים נבחרים של החברה הישראלית. היא כבר קיבלה ניחומים מנציגת HOT שהבטיחה לה שלא תמות אם היא תראה טלוויזיה ביום כיפור, שכנעה מתנ"ס בבית שמש לרשום את הבן שלה לחוג ציור לבנות, והשיגה הבטחה משוטר יווני שהאימפריה לשעבר לא תכבוש אותנו במאה השנים הקרובות. רגע שיא נרשם בשיחה עם נציגת "אל על" שבו קרה הבלתי-צפוי: הנציגה זיהתה את המטרילה, או כמו שהיא קראה לזה: "שיחות מצוירות עם אורלי". אבל שום דבר לא ישתווה לרגע שבו רוטנר היא החליטה להציק לאייל ברקוביץ', ירון לונדון, עוז זהבי ורון קופמן באמצע גמר המונדיאל.
דה סטראגל איז ריל: נטע חוטר על צרות של עשירים
"גט טקסי נדפקו לגמרי, מה אני אמורה לעשות, לחזור להסתובב עם מזומן?", "איזה מין מקומות לא מגישים חלב שקדים", "דווקא היום הבריסטה הגרוע, בא לי למות", "12 שעות לניו יורק בלי מקום לרגליים, אלוהים" ו"מה נהיה עם מחירי פירות היער?".
נטע חוטר המשיכה לנסח השנה מדריכים שימושיים לחיים, כמו לקסיקון 2018, מיפוי הניואנסים של שינוי תמונת הפרופיל בפייסבוק ו-31 כללים לשמירת המרחב האישי. היא גם ריטשה את הספר החדש של ליהיא לפיד, את החללית הישראלית שתנחת בירח ואת החוג לפסיכולוגיה. אבל דבר לא כאב כמו הרגע שבו אינדקסה 61 צרות עולם ראשון וקראה לנו "פריבילגים".
גיבורים של החיים: ילדים מתחפשים לגיבורי על
נאמר לכם רק שני דברים על הסרטון הזה:
1. משתתפים בו ילדים המתמודדים עם מחלות ומתחפשים לגיבורי העל שהם אוהבים.
2. אתם הולכים לבכות.
בונוס: עשור ל-mako
ידעתם ש-mako חגג השנה יומולדת עשר? ידעתם שבעשר השנים האלו פרסמנו הרבה יותר מחמש כתבות שאנחנו גאים בהן? אז הנה המבחר: סדרת הכתבות של צליל אברהם על המילניאלס המושמצים, סרטון האינפוגרפיקה האנושית שהפגיש בני נוער חילוניים ודתיים, הצעירה הסעודית שסיפרה על החיים בתוך "סיפורה של שפחה", 250 המקומות הכי טעימים בישראל ועוד המון כתבות מ-עו-לות.
וגם:
17 שנים שלמדנו עליכם בעשר שנות mako