עדי ביטי מופיעה מאז שהיא זוכרת את עצמה. זו לא מטאפורה, זו אמת גמורה: בגיל בו ילדים אחרים לומדים לאכול בסכין ומזלג של גדולים היא כבר השתתפה בקלטות ילדים, וכשהחברים מהגן התפלפלו בסוגיות הרות גורל כמו מי יותר חזק - האח הגדול שלי או האח הגדול שלך, היא חרשה קניונים ובמות כחלק מקאסט במופע מוזיקלי של מיכל הקטנה. בגיל עשר היא סימנה וי על ריאליטי מוזיקלי והשתתפה ב"בית ספר למוסיקה", ושנה לאחר מכן ייצגה את ישראל באירוויזיון הילדים. היא שחררה סינגלים מצליחים, הנחתה בערוץ הילדים, התגייסה לצה"ל בליווי צלמי פפראצי (טוב, צלם פפראצי) ומופיעה בימים אלה פעמיים בשבוע על המסך כמתמודדת ב"הישרדות VIP". היא אחראית גם לאחד משירי הפופ העבריים הכי טובים של העשור האחרון, "ירח מלא", אבל זה כבר באמת סובייקטיבי. הנקודה היא אחת: על הנייר, עדי ביטי היא סיפור הצלחה. היא סלבריטאית מוכרת שפועלת במגוון תחומים, ומעוררת תגובות חיוביות למדי.
אבל משהו בה לא קורה. לא ממריא. ולמרות הרקורד המרשים הזה, שנזקף כולו לזכותה של נערה בת 19, הנרטיב הציבורי של ביטי הוא לא נרטיב של הצלחה וכוכבות. להפך - ל"הישרדות VIP" היא מגיעה כמעט כקאמבק, כמקבילתן של אילנה אביטל וליטל סמדג'ה, ולא כבת המחזור של אלה איילון או ניקול רזניקוב. ובטח לא כבת המחזור של נועה קירל. כי למרות שקירל וביטי גם יחד דואגות להבהיר שאין ביניהן שום יריבות, איבה או אפילו תחרות על משאבים, ברור לנו, הקהל, שביטי פועלת בצלה של נועה קירל. זה בלתי נמנע כמעט, כיוון שנועה קירל היא באמת תופעה חסרת תקדים במונחי הפופ הישראלי וכל זמרת כרגע מושווית אליה - מרצון ולרוב שלא מרצון - ויוצאת קצת נפסדת. קירל היא תעשייה, היא אימפריה, היא כל שמות העצם המחמיאים שמבקרי תרבות אוהבים להעניק לכוכבי נוער. ויותר משמעניין לשאול איך קרה לקירל מה שקרה לה, מעניין יותר להבין איך לא קרה לעדי ביטי.
הן חולקות שנת לידה, הן חולקות מגורים באזורים האמידים יותר של השרון, הן חולקות הורים שרצו והיו יכולים להרשות לעצמם לתמוך כלכלית בחלומות התהילה של בנותיהן. נועה אפילו נבחנה לעונה של עדי ב"בית ספר למוסיקה" ולא התקבלה. בכלל, עד גיל 15 בערך, ביטי לא ספרה בכלל את קירל, שהוצגה לראשונה לציבור כרקדנית נלהבת עם אבא לחוץ בתוכנית הטראשית למדי "פושרז". ביטי גם היתה הראשונה להקליט ולשחרר לתחנות הרדיו שירי סולו, ושירים כמו "ביט הביטי", "משחק מחשב" ו"חשה" הקדימו את הסינגלים של קירל - "יש בי אהבה", "מדברים" ו"קילר". אבל הנה לנו מקרה מבחן ראשון: האם אתם יכולים לזמזם את "משחק מחשב"? או לשיר את "חשה" בלי לרצות למות בו במקום? לא, ואני מקווה שלא, בהתאם.
אי אז, בזירת המוזיקה הישראלית של 2014, ביטי ניסתה לפצח את השיטה. השירים המשחקיים והמתוקים שהוציאה פנו במובהק לבנות הגיל שלה, שכבה שמכונה Pre-teen ומתארת את הכוח הצרכני הלא מבוטל של בנות 10 עד 14. היא ומנהליה הניחו, ובצדק לא מבוטל, שזה מה שהקהל שלה ירצה לשמוע, ושעם הזמן הקהל הזה יתבגר איתה, וימשיך איתה לשירים מורכבים ובוגרים יותר. קירל, לעומת זאת, לא רצתה לחכות שהקהל שלה יתבגר, ובמקום לפנות לאותן Pre-teens היא פנתה מיד ל-teens, שכבת גיל שיפוטית ומגוונת יותר, אבל גם רחבה הרבה יותר. ביטי היתה מחושבת, קירל היתה נועזת. ולמרות שישראל מאוד אוהבת להעניש את הזמרות הנועזות שלה, הפרובוקציה הספציפית שבקליפ של "קילר" (אגב, חזרו אליו היום ונסו להבין מה לעזאזל כל כך פרובוקטיבי בו, מעבר לשורה המגעילה שנלחשת בתחילתו) והחוצפה הכללית שקירל שידרה - עבדו. הגינויים בתקשורת והדיונים בכנסת על הופעותיה של קירל במועדונים דעכו ונעלמו, אבל השירים ששוחררו בחסות האטיטוד הזה היו מספיק חזקים כדי לשרוד, וכדי להעביר את נועה קירל לשלב הבא.
השירים הבאים של ביטי היו בוגרים ומשוכללים יותר, וההופעות שלה התבגרו בהתאם, אבל עדיין היה חסר בהם רכיב של חוצפה, של תביעת בעלות. זה ניכר גם בפרויקטים לא מוזיקליים: ביטי הנחתה את השעשועון טוב הלב "צ'מפיונסניק" שעודד כיתות ברחבי הארץ לפעול בשיתוף פעולה - וקירל הנחתה מיני-ריאליטי ראוותני ונוצץ לילדים שרוצים לעשות ליפסינק בכמו טיק-טוק. ביטי חטפה כמה גלגולי עיניים על הופעה בחולצה בטן - קירל הגיעה לטקס פרסי MTV אירופה כשהיא כלואה בתוך קונדום שחור ועצום שנראה כמו דובי בדס"מי. ביטי כיכבה בפרסומת לשירות מחיקת הודעות סמס לא רצויות - קירל הפכה את הקמפיין שלה לרשת קרביץ לסינגל פופי קליט, והוציאה לו קליפ מושקע נלווה. פרק הזמן שבין 2016 ל-2018 הוא זה שקעקע אותן כמתחרות בעיני הציבור הישראלי, שהגיע ממסורת של עשורים בה בשום שלב לא היה מקום ליותר מזמרת פופ אחת, ובדרך כלל גם ממנה היה מצופה להיעלם אחרי חצי שנה. במקום לחגוג את השפע ולברך על כך שיש מקום ודרישה לפופ ברמה בינלאומית בישראל, התעקשנו להכתיר נסיכת פופ אחת - וזהו. כל הזמרות הצעירות שפרחו במקביל - בהן ביטי, אנה זק ואפילו אגם בוחבוט (שהתמקדה בכלל בתת ז'אנר נפרד של פופ עם השפעות ים תיכוניות) - תויגו כ"עוד נועה קירל", והן נמדדו כל הזמן ביחס לקנה המידה שקירל קבעה.
בתחילת 2018, נעצר אביה של ביטי בחשד שיצר קשר עם מעריצות צעירות של בתו, שלח להן וביקש שישלחו לו חזרה הודעות בעלות תוכן מיני. שנה וחצי לאחר מכן הוא חתם על עסקת טיעון, במסגרתה הודה ב-7 מעברות המעשים המגונים וההטרדה שיוחסו לו. ביטי עצמה הגיבה במהרה ובשיקול דעת, וזמן קצר אחרי פרסום המקרה פרסמה טקסט כתוב בכתב יד, ובו פניה למעריצים ולתקשורת. "אני משתפת אתכם כי עוברים עליי ימים קשים, לא פשוטים ובטח גם יהיו כאלו בעתיד הקרוב", כתבה, "בימים אלו אני עובדת על שירים חדשים וממשיכה להתרכז בעשייה המוסיקלית שלי והבגרויות כבר בפתח. אני מבקשת לכבד את פרטיותי ובהזדמנות זו להודות לכל אלפי האנשים שתומכים בי, מקיפים אותי באהבה ונותנים לי כתף בשעה לא פשוטה זו". היא הקפידה להתנער ממעשי אביה והסבירה כי היא זו שביקשה להסיר את צו איסור הפרסום שהוטל על הפרשה: לי, עדי ביטי, אין מה להסתיר. עבדתי קשה מאוד להגיע לאן שהגעתי. אני רוצה להמשיך ולעשות את מה שאני הכי אוהבת: ליצור מוזיקה, לשיר, להופיע ולשמח את הציבור וחבריי שאני אוהבת כל כך". זו ביצה טובענית ורעה להתבוסס בה, אבל גם בנקודה ההיא, נוכח אירוע שהיה יכול למוטט קריירות ארוכות בהרבה, ביטי היתה אנטי-פרובוקטיבית. כהניסוחים היו יח"צניים להפליא והפתק כולו נראה מהונדס, אבל איזו הנדסה מפוארת זו. אין פסיק לא במקום בהצהרה הזו, אין מילה לא מדויקת. כתב היד המסודר של ביטי מסמל גם הוא את כל ערכי המותג שלה: חריצות, נקיון כפיים, סדר, נועם, נאיביות ויושר. אתם יודעים, כל התכונות שאנחנו מקווים שיהיו לנערות וכל התכונות שאנחנו חרדים שיהיו לכוכבות פופ.
השירים שהוציאה מאז פרסום פרשת ההטרדות של אביה היו בו זמנית מעצימים (ב"הם אומרים לי", היא שרה "הם קוראים לי משוגעת, הם רוצים שאוותר - והרעל מטפטף אבל אף פעם לא חודר"), אבל גם מנומסים, מהוקצעים ונעימים כמעט עד להכעיס. במובן הזה, חסרה לביטי מילת הקסם "תהליך". היא לא צמחה לנגד עינינו, אלא ישבה, חשבה, שקלה את האפשרויות העומדות בפניה והימרה בשכל רב. תכונה מוערכת ליועצת פנסיונית, אבל מאוד לא מסעירה למי שרוצה להתפרנס מיצירה.
השינוי הזה הוא סוד הקסם של כוכבות נוער: הוא מה שהפך את בריטני ספירס לאייקון (אבל גבה ממנה מחיר נפשי שלא היתה מוכנה לו בשום צורה), את ביונסה למובילת דעת קהל (אבל גם דיווה מנותקת ומעוררת אנטגוניזם) ואת ריהאנה לזמרת שלא חייבת לשיר בשביל להתפרנס (אחרי ששילמה את חובה לתעשיית הפופ והעמידה שורה של אלבומים פורצי דרך). מטמורופוזה היא מה שהרג את אריאנה גרנדה כוכבת הילדים ואז הוליד אותה מחדש כאחת הכוכבות הגדולות בעולם בשלוש השנים האחרונות. ונראה שנועה קירל הבינה את זה, כי למרות שהיא בשיא שיאו של המיינסטרים, היא ממשיכה לאתגר את עצמה כיצרנית של פופ (עיין ערך "פאוץ'") וכיצרנית של כותרות (עיין ערך מערכת היחסים עם מרגי, פולמוס הגיוס לצה"ל ואפילו הפרסומת האחרונה של ל-yes). ביטי, לעומת זאת, היתה מקצועית ובוגרת מהרגע הראשון. מבוגרת שכלואה בגוף של ילדה, אבל לגמרי מבוגרת. זקנה כמעט. העדויות של ב"הישרדות VIP" - כאמור, ניסיון קאמבק למי שעוד לא מלאו לה 20 - על כך שהיא לא הילדה התמימה והמתוקה שכולם חושבים שהיא נופלות על אוזניים ערלות. אנחנו יודעים שהיא לא ילדה, וכנראה תמיד היתה בוגרת לגילה. אבל הבגרות הזו היתה ונותרה המכשול הכי גדול שלה.