"פורגי ובס" של תיאטרון "ניו יורק הארלם" מרגיש לכל אורכו כנקרע רוחנית בין שני קצוות מנוגדים - בין מחזמר לאופרה, בין בידור לפוליטיקה, בין פאן לכובד ראש. בארצות הברית הוא נהנה עד היום מהקשר תרבותי פועם, ויש שיגידו אף מדמם, אבל בארץ ההקשר הזה לא קיים, ובמקום זאת נמתחות שתי קריעות נוספות: בין העבר להווה, ובין ארה"ב לישראל.
כדי למגן את עצמה נגד המתחים הללו, ההפקה מנסה - ומצליחה - לעמוד בסטנדרטים גבוהים של ביצוע. חמישים נגני התזמורת מפליאים להפיק מוזיקה בעלת חיים משל עצמה, שיודעת לאזן בין הדרמה של האופרה לשובבות הגרשווינית; ארבעים ושמונה חברי הקאסט הם זמרים מצוינים, המאוזנים גם ביניהם לפי התפקידים - מי מהם שמצריך קול עמוק, עצום ומהדהד יותר, ומי מהם שמצריך קול קטן יותר וקליל. כמוזיקאי, ובכלל - לשמוע זמרים מצוינים עושים את מה שהם טובים בו, ונהנים בכך במובהק, היא חוויה מרוממת, גם אם המיקס דרס מעט את התזמורת לטובת הזמרים.
הבעיה מתחילה כשמגיעים לעלילה. ההפקה עצמה היא כולה שחורה - כיאה לאופרה על חיי השחורים בארה"ב - אך הסיפור, שנכתב על ידי אחיו (הלבנים) של גרשווין, מבוסס על ספר מאת סופר לבן. במרכז האופרה שתי דמויות: פורגי ובס. פורגי הוא נכה עני; בס היא נרקומנית הנגררת ממקום למקום בעקבות הפושע קראון. כשקראון מסתבך בפרשת רצח, פורגי מחליט לקחת חסות על בס כדי להצילה, מה שפותח סיפור אהבה ביניהם - כל זאת על רקע שכונת השחורים הענייה בה הם גרים.
מוזר לבקר קלאסיקה כזאת, אבל הדרמה פה לא מחזיקה מים, בעיקר כי היא לא מנומקת. לא ברור למה פורגי, הנכה המהוגן, בכלל גילה עניין בבס המופקרת, ומוכן לעשות הכול כדי להגן עליה (לא ברור גם למה הוא נגרר על ברכיו על מעין סקייטבורד מרובע, ולא סידרו לו כיסא גלגלים או משהו בסגנון). קצת יותר קל לדמיין למה בס התמכרה לחיים המהוגנים ופיתחה רגשות כלפי פורגי, אבל הטקסט לא עושה הרבה כדי להמחיש את זה. למה, אתם שואלים? הרי יש לו שלוש שעות שלמות להעביר. אבל הוא מעדיף לבזבז אותן על שירים ארוכים שקשורים לעלילות משנה מיותרות, או סתם על הווי השכונה. הסוף, אגב, נותר מאכזב כפי שהיה במקור. אולי עם בנייה קצת יותר מחושבת אליו הרושם היה משתנה, אבל כרגע הוא בא במפתיע ומעביר מסר שלא בטוח שהכותבים התכוונו אליו בדיוק (ב-2011 אף דווח כי הפקת ברודווי כתבה למחזה סוף אלטרנטיבי).
זה אולי לא הדבר הכי תקין-פוליטית בעולם, בהתחשב בכך שאני גבר לבן שמבקר מחזה העוסק בשחורים, אבל רמת המחאה נגד גזענות די רדודה. השוטרים הלבנים חזקים, דוחים, לא הוגנים ואפילו פושעים, כולם ללא יוצאי דופן; השחורים כולם שונאים את הלבנים בשל כך, כולם ללא יוצאי דופן. כך המחזה מתחיל וכך הוא גם מסתיים. לא הכי מעניין.
בקיצור, השמרנות של "פורגי ובס" לא עושה לו טוב, בטח שלא במקומות כמו ישראל: הסיפור לא מחזיק, המחאה הפוליטית שטוחה, ושלוש השעות יכלו בקלות להתקצר לשתיים. הדבר היחיד שנשאר רענן בדיוק כמו ב-1935 הוא המוזיקה, השילוב הנפלא בין הצורה האופראית לג'אז. גרשווין, כתלמיד אדוק של ואגנר, ממש לא רצה לכתוב מחזמר, ולכן כתב אופרה שכל שורה ושורה בה מושרת, ללא דיבורים כלל. ועדיין, הג'אז מאחור בועט, מתפתל, צוחק, בוכה, דורש את תשומת הלב המלאה של השחקנים והצופים שוב ושוב - כשחלקם עדיין מתעקשים להפנות לו את הגב. האופרה מנסה לאלף את הג'אז, אבל ג'אז אי אפשר לאלף. זה, לדעתי, המסר של האופרה הזו, גם ברמה העלילתית וגם ברמה המוזיקלית - ומשהו בסיסי שחשוב להבין לפני שמרימים את ההפקה הזו.
"פורגי ובס" תיאטרון "ניו יורק הארלם" מציג בהיכל התרבות ת"א עד יום שני 6.3