כשההורים שלי שמעו שאני הולך למחזמר "קטס", שהגיע לארץ היישר מלונדון, הם סיפרו לי שהם צפו בהפקה המקורית בלונדון עם סבא וסבתא שלי לפני 30 שנה. "איך היה?", שאלתי. "סבא יצא באמצע", הם גיחכו. בתור חובב מחזות זמר (ומעריץ מושבע של חתולים) סירבתי להאמין שלא אתמוגג מאחד השלאגרים המצליחים ביותר שעלו על במות ווסט אנד וברודוויי. אני אמנם מכיר את שירי המחזמר, ולא לשווא זוכר ממנו רק שיר אחד, ועדיין קיוויתי לקבל מנת בידור הגונה ולו רק בגלל המבטא הבריטי. בכל זאת, מדובר בהעתק מושלם של המחזמר האנגלי האגדי אחד לאחד.

המלחין המהולל אנדרו לויד וובר, שעומד מאחורי ההצלחה הפנומנאלית של ההפקה שוברת השיאים (המחזמר שרץ הכי הרבה זמן בתולדות ברודוויי עד ש"פנטום האופרה" גנב ממנו את הכתר), חתום על להיטי ענק רבים אחרים כמו "אוויטה", "יוסף וכתונת הפסים", "ישו כוכב עליון" ועוד. עם זאת, על אף הפופולאריות וההצלחה הכבירה, אף אחת מאופרות הרוק הפומפוזיות שלו לא נכנסת לרשימת עשרת מחזות הזמר הגדולים ביותר בכל הזמנים. למוזיקה שלו יש נטייה לחזור על עצמה ממחזמר למחזמר, וכל הפקה מתהדרת בלהיט משובח אחד (מקסימום שניים) לצד הרבה מאוד שירים חלשים ונשכחים למדי, וזה אומר דרשני.   

קטס המחזמר (צילום: באדיבות: Cats Production ltd)
שירים חלשים ונשכחים למדי|צילום: באדיבות: Cats Production ltd
כבר כשהאורות בהיכל התרבות התל אביבי כבו והחתולים החלו להתרוצץ באולם, נעצרו ושרו הרבה יותר מדי קרוב לקהל ההמום, ניתן היה לזהות ניחוח חריף של הצגת ילדים, ולא מהסוג השובה לב. לא עבר יותר מדי זמן עד שיכולתי להבין מדוע סבא שלי נטש את אותו אולם בריטי. מתוך שעתיים וארבעים של מחזמר (!!), השעה הראשונה היא מעין אקספוזיציה בלתי נגמרת בה מציגים לנו דמויות שונות של חתולים. החתולים הם מזן מיוחד שנקרא ג'ליקל, בו לכל חתול יש שם מיוחד משלו וכמובן, שיר ארוך שמספר עליו. פעם בשנה נפגשים כל חתולי הג'ליקל בכדי שמנהיג הג'ליקלים יחליט מי יהיה חתול הג'ליקל הנבחר. נשמע מגוחך? ובכן, זה נראה אפילו מגוחך יותר.

גם ברגע השיא של המחזמר, כשהשיר המפורסם ביותר (והמוצלח ביותר באופן מוחץ) "Memory" מגיע, וכשגריזבלה החתולה הדיווה המזדקנת מפליאה בקולה ומגיעה לאותן אוקטבות גבוהות, לא נרשמה התרגשות של ממש. אפילו חשתי אכזבה מסוימת. "זהו?", תהיתי לעצמי, "איז דט אול דר איז?". כנראה שאם הייתי נשאר בבית וצופה בברברה סטרייסנד מבצעת את השיר לייב ביוטיוב הייתי מתרגש יותר. בסופו של דבר הביקור הישראלי המאוחר של "קטס" בשנת 2014 מעליב בדיוק כמו הזמרים הזקנים שמביאים לכאן להופעות אחרונות לפני הפרישה הסופית או להקות שהיו להם שני להיטים מפוקפקים באייטיז. זה כמובן לא מפריע לאנשים לקנות כרטיסים במחירים מופקעים, כי "עד שמגיע לכאן משהו מחו"ל" והרי "זו הזדמנות של פעם בחיים לראות את זה". אז לא, במקרה של "קטס" עדיף לוותר בהחלט. לחו נס מזמן והיום הוא פשוט נראה מיושן להחריד.

קטס המחזמר (צילום: באדיבות: Cats Production ltd)
דיסקוטק מאולתר במתנ"ס או פסטיגל 1985 – רק עם חתולים בחותלות|צילום: באדיבות: Cats Production ltd
אפשר להבין למה המחזמר הצליח כל כך באותם ימים, באותה מידה שמאוד ברור למה הוא סיים את דרכו בברודווי ובווסט אנד לפני יותר מעשור. הוא מאוד התאים לתקופה הנאיבית בה הוא רץ, שנות השמונים והתשעים, גם מוזיקלית וגם מבחינת דלות ההפקה. מעבר לאיפור המושקע ולתחפושות החתולים החביבות, התפאורה לא מתחלפת כיאה למחזות זמר בימינו, אין אפקטים מיוחדים ואפילו התאורה מסתכמת בכמה פליקרים מהבהבים עלובים ושרשרת מנורות שזרוקה על התקרה כקישוט רעוע לסוכה – כמו דיסקוטק מאולתר במתנ"ס או פסטיגל 1985 – רק עם חתולים בחותלות. "קטס" נראה היום בדיוק כמו גריזבלה החתולה הבלה שתקופת הזוהר שלה עברה וכל שאר החתולים שומרים ממנה מרחק. לא היה צריך לתת ל-"Memory" לחיות שוב.