ההצגה "לִיזֶלוֹטֶה בְּמַאי" רושמת לזכותה שני הישגים מרשימים: הראשון, עלייתה של הפקת פרינג' שהוצגה לראשונה בתיאטרון "תמונע" על בימת התיאטרון הלאומי "הבימה", והשני והמשמעותי יותר, עצם קיומה כנגד כל הסיכויים. בימים בהם התרבות הישראלית מאוימת ומותקפת על ידי השרה (והצרה) מירי רגב, מעודד ומעורר השראה לראות קבוצת אמנים צעירים נרתמת ונלחמת למען האמנות עצמה, ומצליחה להרים יצירה יש מאין גם בלי ליהנות מחופש המימון.
השחקנית תמר חנה שטיירמן צפתה בהצגה "ליזלוטה במאי" ברומניה, ונקרעה מצחוק מבלי להבין אף מילה. אחרי שקראה את הטקסט באנגלית והתאהבה, שטיירמן חשה שליחות להכיר לקהל הישראלי את המחזה שהוצג במדינות רבות בעולם וזכה לשבחים. היא רכשה את זכויות היוצרים מהמחזאי ההונגרי ז'ולט פוז'גאי, ותרגמה אותו מהתרגום האנגלי. בהמשך גייסה שטיירמן את הבמאי אלון אופנהיים והשחקן יואב דונט למסע, וביחד הם הקימו פרויקט הדסטארט בתקווה להעלות את המחזה בעזרת מימון המונים. הצוות חדור המטרה הצליח לגייס כמעט 32 אלף שקלים, ומעל לכל הוכיח שהקהל בארץ, בניגוד לשרה, לא איבד אמון בתיאטרון הישראלי. הוא דווקא ממש בעד חופש המימון.
ההצגה מתוארת כ"קומדיה שחורה שהייתה מתה להיות קומדיה רומנטית", והיא לגמרי עונה להגדרה. ליזלוטה היא רווקה בת 35 שיורשת את ביתה של הקשישה בה טיפלה. בודדה ונואשת לאהבה ליזלוטה יוצאת למסע ציד אחר בן זוג הולם, שבמהלכו מגיע בכל פעם גברבר אחר אל פתח ביתה. מגבר לגבר הסטנדרטים שלה הולכים ונעלמים, וכך גם הבושה שלה. כל אחד מהם בתורו מביא אותה אל שורה של מצבים אבסורדיים ומביכים, ובסוף כל דייט הבעל הפוטנציאלי מתפגר ומותיר אותה בבדידותה עד לדייט הבא. אבל ליזלוטה לא מתכוונת לתת לשום דבר לעמוד בדרך אל הבעל המיוחל, אפילו לא למוות.
תמר חנה שטיירמן משעשעת מאוד וגם נוגעת ללב בתור ליזלוטה מוכת הגורל. היא עיצבה את דמותה במינונים מדויקים של רוך ותום, צחוק וכאב. על כמות הצחוקים המפוארת שנרשמת בקהל אחראי יואב דונט, שמפתיע במפגן וירטואוזיות מחשמל באמצעות שבעה (!) תפקידים שונים. בזכות כשרון המשחק האדיר שלו ובעזרת שינוי חיצוני קל, הוא ממש מצליח לשכנע בכל פעם מחדש, שמדובר בבחור אחר לגמרי המופיע על סף דלתה של ליזלוטה; מקרול הוולגרי, בן כיתתה לשעבר, דרך לודוויג רואה החשבון חדל האישים, היינריך האינסטלטור האימבציל ועד ניקולאוס ההומלס האילם - כל אחד מהם הוא עולם ומלואו. דונט מעניק לגברים הללו הרבה יותר מקול וחיתוך דיבור אחר או מאפיינים פיזיים שונים, הוא מציג דמויות עגולות ומרתקות עם עולם פנימי עשיר שניכר במבטם. כמו זיקית הוא משתנה אל מול עינינו, וזו בפני עצמה אחת הסיבות שההצגה כל כך מהנה.
מרגישים שהבמאי אלון אופנהיים עבד בצורה מאוד יסודית עם שני השחקנים. אופנהיים הצליח למצוא פתרונות יצירתיים לבעיות טכניות (כמו החלפת הבגדים המהירה של דונט מדמות לדמות) ושתל לא מעט הברקות לאורך ההצגה. בשילוב עם מלאכתם הנאמנה של כל אחד ואחת מצוות ההפקה המסור - מהתפאורה המסומנת הנהדרת של תות הרבט ועיצוב התלבושות המדויק של אביה בש ועד המוזיקה הקודרת והמבדרת שחיבר אלון גלזינגר - התוצאה הסופית היא סוכריה שלא זוכים לטעום כל יום.
הקומדיה השחורה והמרירה אמנם לא חפה מבעיות, אבל הן כולן שייכות למחזה עצמו, או יותר נכון לאמירות הלא מספיק ברורות שלו. אפשר להאשים את המחזאי בשוביניזם, למרות שגם לא מעט פמיניזם נוטף מהטקסט. כן, ליזלוטה הופכת פתטית יותר ויותר מדייט לדייט, אבל מצד שני, גם כל הגברים במחזה הם לוזרים גמורים. המחזה בעיקר מציב מראה שחורה לרווקות ורווקים באשר הם, והביקורת שהוא מותח על הנואשות ההולכת וגוברת ככל שנוקף הזמן, בהחלט לא קלה לעיכול. המחזה לא עושה להם הנחות ומציג אותם במלוא עליבותם, לא כדי להעליב - כדי להזהיר.
"ליזלוטה במאי" היא יצירה מצחיקה ומדכאת בו זמנית. הצגה קטנה גדולה שלא יוצא לפגוש לעיתים קרובות בתיאטרון הרפרטוארי. חגיגה אמיתית של כישרון ותיאטרון. מה שבמיוחד מרגש לראות זו קבוצת אמנים צעירים שמאמינה בכל נפשה בחומר ומוכנה להתאבד עבורו וזה, חברים, משמח לא פחות מההצגה עצמה.
