בתוך הסד הבלתי אפשרי, בין הניסיון לחזור לשגרת החיים וגם לצחוק קצת, לבין המועקה האיומה על מי שנשללה מהם הזכות לכך, אי אפשר היה לתזמן הצגה מדויקת מאשר "דרייפוס" שעולה בימים אלה בתיאטרון החאן הירושלמי (ומגיעה גם לבית ציוני אמריקה בתל אביב). הצגה שטמון בה שילוב של הומור חכם ומעודן, לצד יצירה משמעותית ואקטואלית, שמצליחה לתמצת אליה 130 שנות יהדות וציונות שחלפו בדיוק מאז הואשם דרייפוס בריגול, בעלילה אנטישמית שטלטלה את צרפת והפכה קטליזטור לתנועה הציונית כולה.
קחו למשל את המונולוג הסוחף של ד"ר וסלבאום (גל זק), איש התנועה הציונית שמגיע על מנת לשכנע את יהודי העיירה הגנרית בפולין להביט אל המציאות בעיניים: "חבריי, אחיי. אנחנו חיים בשלווה מדומה כשמסביבנו הסכנה גוברת כל יום ואיש אינו מנסה להתגנון מפניה. רק אם נתעורר, רק אם נצמיח מתוכנו מנהיגות אחראית שמחויבת לתפקידה, שמישירה מבט אל המציאות ומתמודדת אתה ביושר, באומץ ובזמן. רק אם נפעל עכשיו ונפעל מהר, נוכח להציל את עצמנו שנמצא בנקודת מפנה גורלית בין חיים ומוות". האם יש מדויק ממנו גם היום, שנת 2024, עוד מעט חצי שנה לפוגרום שבוצע בתוך גבולותיה של מדינת היהודים הריבונית? האנטישמיות לא רק שמרימה את ראשה בהיקפים שיודעים לטלטל, היא עושה זאת ממש כמו אז, בבת אחת ובמקומות הנחשבים הנאורים והמתקדמים ביותר בעולם הליברלי.
שלא כמו שמה, "דרייפוס" של המחזאי והתסריטאי היהודי-צרפתי ז'אן קלוד גרימברג, כאן בתרגומו הקולח של אלי ביז'אווי, אינה הצגה ביוגרפית או הצגת בית משפט הפורסת את סיפורו של דרייפוס, או לחילופין של הקולונל הצרפתי פיקאר שהוביל לזיכויו, כמו הסרט המצוין "J'accuse" ("אני מאשים") של הבמאי רומן פולנסקי מלפני מספר שנים, שקיבל את השם המתורגם "קצין ומרגל". רחוק מכך. היא מתרחשת בכלל כ-30 שנה אחרי המשפט וערב מלחמת העולם השנייה והשואה, כאשר הבמאי מוריס (איתי שור) מבקש לעלות את סיפור הפרשה עם קבוצת תיאטרון חובבנית בעיירה יהודית, שרוב תושביה בקושי מודעים לעצם קיומה.
ההצגה צוללת אל חדר החזרות, שם עד מהרה דרייפוס נדרש לעמוד שוב למשפט, הפעם של בני עמו, כאשר השחקנים החובבים לא מבינים את הדמות ולמה בכלל לעסוק בו. מישה הסנדלר (שחר נץ), למשל, נדרש לגלם את דרייפוס בהצגת החובבים, אבל לא מצליח לשחק אותו באופן שאינו עצי, כי הוא לא מבין מה ליהודי ולתפקיד של קצין בצבא עם נשק וזהות לאומית שבה הוא נשבע אפילו אחרי שדרגותיו נקרעות ממנו באקט משפיל. יהודי, הוא משנן את שלמד בבית אביו, צריך לחיות עם מזוודה מוכנה לברוח (היום קוראים לזה דרכון זר).
או אם זה אהרון הטרחן הבלתי נלאה (יוסי עיני), שמשוכנע שהיה צריך לקבל את התפקיד הראשי, אבל למעשה היה מעדיף לו הבמאי מוריס היה מניח לדרייפוס ומעלה את סיפורי הכפר של שלום עליכם, עם קצת מוזיקה ושירים ואולי איזה קלייזמר או שניים, כי זה מה שהקהל אוהב ולמי יש כוח להצגות הכבדות האלה. נשמע מוכר? וכך זה ממשיך, כאשר "דרייפוס" מצליחה לגעת בכישרון באותן הדילמות שבוערות כאן היום מבחוץ וגם מבפנים. היא נעזרת בריחוק ההיסטורי על מנת להדהד מבעדו תמונת מראה מן העבר, וגם באלמנט מרכך נוסף, של "הצגה בתוך הצגה", הזכור היטב גם מ"גטו" של יהושע סובול. בתוך הקושי מותר פתאום לצחוק, לרקוד וגם לאהוב.
מי שאמון על מלאכת הבימוי, ששוזרת את ההצגה הזאת לכדי הממתק המזין שהיא, הוא הבמאי ארז שפריר, בעצמו חבר להקת שחקני החאן. שפריר, שעל הבמה ניחן בתזמון קומי מפותח עם תפקידים מעולים ממולייר ועד נסים אלוני, מביא את חושיו החדים גם אל מלאכת הבימוי. יחד עם ותיקי החאן ניר רון ויוסי עיני, שאין רגע שהם על הבמה שאינו משוחק לעילא, עם איכויות הקורצות אל הקומדיה דל'ארטה, ועם כרמית מסילתי ואריה צ'רנר, הם שוזרים כולם תפקידים שיש בהם עונג גדול וכימיה נהדרת. לצדם משתלבים היטב גם הצעירים יותר, בין אלה הם שור, נץ וזק שהוזכרו קודם לכן ובין זוהי ניצן לברטובסקי, שמגלמת בחן את לוסי אשת דרייפוס, תפקיד שגם יבגניה דודינה גילמה על הבמה של גשר לפני יותר מ-30 שנה. כך, זו אינה הפעם הראשונה ש"דרייפוס" של גרימברג עולה על הבמות בארץ מאז נכתב המחזה בשנות ה-70, אבל ספק אם היה תזמון מדויק יותר עבורה לעלות מאשר בימים אלה ממש.
"דרייפוס", ז'אן קלוד גרימברג | בימוי: ארז שפריר | תיאטרון החאן | מועדים קרובים: 7-8 באפריל