הקומיקאי המחונן גורי אלפי החליט לחפור מחדש את "תעלת בלאומילך" המיתולוגית של אפרים קישון על במת תיאטרון הקאמרי. הוא עיבד, ביים ואף מככב בגרסה הבימתית לסרט הפולחן הישראלי משנות השישים. מדובר במחווה חביבה שעשויה לשעשע מאוד את מעריצי הסרט, אך על אף הרלוונטיות של הסאטירה, ההצגה לא מצליחה להצדיק את קיומה
ניר סלונים | mako | פורסם 12:19 07.10.14
זה לא הוגן לשפוט בחומרה עבודת בימוי ראשונה של יוצר, על אחת כמה וכמה כשמדובר בעיבוד בימתי לקלאסיקה קולנועית, אבל אין ספק שזה היה מאוד יומרני מצד הקומיקאי המחונן והמוערך גורי אלפי לנסות להחיות שוב את אחד התסריטים האהובים ביותר של אפרים קישון, "תעלת בלאומילך", המבוסס על הומורסקה בשם "אגדה על תעלה בתל אביב". אלפי השכיל לעשות כשחבר לאלי ביז'אווי, אשף התרגום, וביחד הם ביימו ועיבדו את התסריט של הסרט המהולל שזכה להצלחה מסחרית ואמנותית רבה ואף היה מועמד לגלובוס הזהב.
למרות הכל אלפי מראה ניצוצות של גאונות|צילום: ליאור נורדמןהשניים הקפידו להישאר מאוד נאמנים למקור. למעט כמה קריצות עכשוויות מתאמצות מדי בסגנון "לילדים שלנו כבר לא יהיו בעיות דיור", הטקסט הוא אותו טקסט בדיוק. העלילה עצמה ידועה מראש; חולה נפש שנמלט מהמוסד הסגור מוצא פטיש אוויר ומתחיל לקדוח בכביש של רחוב אלנבי התל אביבי באמצע הלילה. מכאן מתחילה שרשרת של מחדלים בניצוח המשטרה והעירייה ולתפארת הבירוקרטיה. ההצגה מלאה בקישורים והומאז'ים לסרט עצמו וכוללת כמה העתקים מדויקים של דמויות מהסרט. למשל, קובי פרג' לא מגלם שוטר אלא את שייקה אופיר מגלם שוטר. אפילו לקחו את העניין צעד קדימה וכבר קראו לו 'השוטר אזולאי' כהומאז' לתפקידו המפורסם ביותר בסרט המצליח של קישון. עם כל הכבוד למחוות החביבות ("ככה וככה"), התוצאה מרגישה כמו חיקוי שרק מדגיש עד כמה הוא פחות מוצלח מהמקור. לעומתו, דווקא ניצול העובדה שהשחקנית איה גרניט-שבא היא ממש שכפול גנטי של אמה, זהרירה חריפאי המופלאה והמנוחה שהשתתפה בסרט, שיחק לטובת ההפקה. גם בתפקיד השכנה הזועמת אך בעיקר בתפקיד המזכירה הצייצנית, גרניט-שבא מספקת כמה מהרגעים היותר מצחיקים של ההצגה והדמיון המופרע לאמה רק ממגנט אליה יותר.
זהירות, כאן חופרים!|צילום: ליאור נורדמןאלפי עצמו מגלם את התפקיד הראשי של יחזקאל ציגלר, פקיד העירייה שמנסה לעצור את כדור השלג המטורף שנוצר ללא הצלחה. הוא אמנם לא חף משטיקים ששייכים יותר לעולם הסטנד-אפ ממנו בא, אבל הטבעיות בה הוא מתנהל על הבמה עוזרת לזה לעבור באופן חינני ביותר. שמואל וילוז'ני מצטיין במיוחד בתפקיד הבוס של ציגלר, ראש מחלקת הדרכים הכושל של העירייה וגם הנמסיס שלו, מנהל אגף הכבישים אותו מגלם יואב לוי, נותן לו קונטרה משובחת. עזרא דגן הוא עוד ממתק מענג וגם יצחק חזקיה פנטסטי כתמיד בתפקיד צוקרמן השען הנרגן. באמת שהקאסט כולו נותן את המקסימום בניסיון להצחיק את הקהל ללא הפסקה – הבעיה היא שהקהל לא צוחק ללא הפסקה, אפילו רחוק מזה. הוא אולי משועשע בגדול, אבל שלא כמו הפאנצ'ים המפתיעים והמחודדים של "מצב האומה", הבדיחות של קישון קצת מרגישות כמו יד שנייה. בהנחה שתשעים אחוז מהקהל צפה בסרט לפחות פעם אחת, לא פלא שהחומר ירגיש לעוס. למעשה, הרגעים הכי מצחיקים בהצגה הם אלו שמתרחקים מהמקור, מקצינים אותו ויוצרים משהו חדש, מעין פרודיה על הסרט.
הכי מצחיקים כשמתרחקים מהמקור|צילום: ליאור נורדמןאת התפאורות המתחלפות, כולל רחוב אלנבי שהולך ונחרב לאורך ההצגה, פתר ערן עצמון בצורה מושלמת. גם קרן פלס שכתבה את המוסיקה של ההצגה, מצאה תחליף מוצלח מאוד לצלילי המקדחה הצורמים שמלווים את הסרט. עם זאת, ההצגה עמוסה מדי מבחינה מוסיקלית – יש רגעים שזה עובד מעולה ויש רגעים שזה מוגזם ודי מעיק. בסופו של דבר, הבעיה האמיתית של ההצגה נעוצה בקונספציה. הבחירה להישאר כל כך נאמנים למקור הייתה בעוכריהם של אלפי וביז'אווי. נכון, לצערנו הרב הסאטירה הנוקבת של קישון עדיין רלוונטית לתל אביב של ימינו, אבל אנו יכולים לצפות בה בכל רגע נתון בלחיצת כפתור. כדי להצדיק את תחייתה המחודשת נדרש לה ערך מוסף, וזה בדיוק מה שהיה חסר בהפקה החדשה של הקאמרי. היא נראית מצוין ולרגעים גם ממש מבדרת, אבל מעבר לטעם הלוואי הארכאי שלה, ברגע שהיא נגמרת היא לא מותירה אחריה זכר. בשביל זה נטריח את עצמנו עד לתיאטרון? הרי בשביל שעשוע קליל ולא מחייב המציאו את הטלוויזיה.
ועדיין, על אף כל הבעיות מהן סובלת ההצגה הראשונה שלו, זוהי בהחלט פתיחת ירייה מרשימה לאלפי הצעיר כבמאי תיאטרון. הוא מפגין דמיון רב ושפה תיאטרונית שונה וייחודית. לצד הסצנות שפחות התרוממו הוא הצליח לשזור כמה תמונות ממש מבריקות; מסצנות הפסקת התה האדירות ועד רגעים קצרצרים שמכילים ניצוצות של גאונות כמו השוטר המרקד עם הסרט. נקווה שזהו לא המפגש האחרון שלו עם עולם התיאטרון, כי די ברור שלבחור יש עוד הרבה מה להציע.
